Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

הימנון לשפה העברית
על המשמר / 20 לנובמבר, 1964
מאת יעקב רבי

על "חקוקות אותיותיך" לאברהם רגלסון

העברית, אנו אומרים, היא אחד הפלאים של תחייתנו. היא אחת הפנינים שאנו שוזרים במחרוזת שבחי-עצמנו. אך כמו שאר פלאים, לא-תמיד היא משביעה אותנו נחת. בשבעים קולות היא מדברת, ורבים מהם קלוקלים, צורמניים, מחטיאים את משמעותם של דברים. גם לשונות אחרות אין להן טופס אחד; יש שפת משכילים ויש עגה של המון-העם ויש ניבים אזוריים. אך כל הטפסים כולם הולמים את מערכי-הנפש ואת צורכי-ההתבטאות של דובריהם; כל אחד מהם – אורגניזם מושלם; מתואם בתיפקודיו, בליל-שלמות של תקשורת בין בני-אדם. האנגלית שבפי פרופסור מאוכספורד והלשון הפולינזית של ילידי איי מארקזאס – הצד השווה שבהן שבזו כן בזו אפשר לדבר "ישר לעניין" ואפשר להגיד הכול – כל מה שיכול לעלות על דעתו של האקדמאי האנגלי או של בן האוקיינוס השקט. לשון תקינה משתרעת על כל אופקי תרבותו של אדם.

אצלנו, נודה, העברית עדיין אומרת רק בערך מה שאנו רוצים לומר. הדברים אמורים לא רק בשיחה בין ותיק לבין תושב-המעברה, אלא גם בין ותיקים לבין עצמם. המצע הלשוני של רבים מהם – רדוד, עם מהמורות שאין על פניהן גשר של ביטוי. הקשב לשיחם של נואמים בוועידות, בכינוסים, בסימפוזיונים, בכנסת: אתה מרגיש את המאמץ הפיזי שלהם, את המתח ללא התרפות בין מחשבה למלה, בדיבור אחד – את הדלות, שהיא לא-פעם מטעה. כי באמת יש לו לנואם מה לומר, – אך "לא יכין לדבר". עולים חדשים – טוב לדעת שהם רוכשים להם עברית כלשהי, אך האם נהיר לנו מה גדול הפסדם בשל הכרח המעבר מלשון ללשון? לא רק המשכיל האירופי או האמריקני נמצא מפסיד, – מפסידים עוד יותר יוצאי ארצות-המזרח, שבאו הנה עם לשון-אם עסיסית, עשירה, גזורה כמידתם, והנה הם אנוסים לדבר בשפה חדשה, שמטבע-הדברים היא עניה בפיהם וכאילו מנמיכה את קומתם ומוסיפה על ההרגשה של נחיתות וחוסר-ישע. ועדיין אין לנו תקנים איתנים של עברית ספרותית; עוד קשים הלבטים בין מופתים ישנים נמלצים ומהוקצעים, ובין לשון חדשה "מדוברת", שלא תואר לה ולא הדר – ואין מגיעים אל דרך-מלך לשונית, שאפשר לנוע בה בלי יגיעה ובלי קפנדריות. רוצים לברוח ממטבעות של מליצה, אחת היא אם זו מליצה מקראית או משנאית-מדרשית, או מנדלאית וביאליקאית ועגנונית – ויש שמגיעים אל מידבר תרתי משמע: דיבור צחיח, חסר ליח.

האידיאות והשלד

ואם חושבים על כך ומגיעים לחולשת-דעת, מה טוב לשוב ולקרוא את ההימנון הגדול לעברית, של אברהם רגלסון , "חקוקות אותיותיך" הפותח את האסופה החדשה של שיריו שיצאה לאור בהוצאת ""מחברות לספרות" ושבעבורה הוענק למשורר פרס ברנר. זהו הימנון לפי ניגונו, וגם שירה דידאַקטית, במובן הנעלה של המלה. כי רגלסון גם רוקם את היריעה העשירה והססגונית של לשוננו וגם הולך ומסביר את סוד עושרה. הלא טיבעה של העברית הוא פאראדוכסאלי. מצד אחד, אין לך לשון "שלדית" יותר, סכימאטית יותר ממנה (ומאחיותיה השמיות). יותר מכל שפה אחרת, העברית נראית כלשון של "אידיאות" שקדמו למלים המוחשיות: ה"אידיאות" של השורש בן שלוש האותיות, של משקלי השמות וגזרות הפעלים , של הגאים למיניהם הקובעים מראש את גורלן של מלים. לכאורה, אפשר ללמוד את כללי העברית במופקע מן המיטען המשמעותי של מלים; ואפשר ליטול את כ"ב האותיות ולברוא מהן עברית חדשה מעיקרה על-פי הכללים כשהם-לעצמם. צרף כאוות-נפשך את האותיות לשורשים משולשים, צק אותן לגזרות ומשקלים לפי האיכות של הגאיהן, "הרץ" את הפעלים בבניינים ואת שמות-העצם בנטיות – והרי לך לשון עברית "מקבילה". אכן משל מופלג זה מלמד על האפשרויות הבלתי-נדלות של העברית להיבנות מתוכה , אף בלא שאילת מלים וצורות מן החוץ. הסכימה שלה היא נפש חיה, והשורש – כשמו כן הוא, מיניק ומזין גזע וענפים ופארות אין-קץ, וה"שלד" כוחו עמו לשאת גוף כביר, שלא ייכשל בהליכתו. אך הבה ניתן את רשות הדיבור למשורר "המונה כאוהב שבחי גברתו" ו"דחף לו לארוש מעלותיה", והוא מרמז את "הבולטות והשלדיות בגווה" ו"מגיע אצבעו על פאות דיקדוקיה":

וּמִי יְשַׁחֵר סִתְרֵי תְמוּנַת אוֹתִיּוֹתַיִךְ, חִטּוּב-צַלְעוֹתֵיהֶן וְאָהֳלִיאָבוּת-חֲלוּלֵיהֶן,
וּמִי יִסַּק אֶל גֹּבַהּ תְּנוּעוֹתַיִךְ, מַזָּלוֹת מַנְהִיגִים לָאוֹתִיּוֹת,
וְכַמַּזָּלוֹת בָּרָקִיעַ זָעֲרוּ לָעַיִן, גַּם כִּי עָצְמוּ בִּמְאֹד-מְאֹד?

יסוד אחד ב"שלד" הם בנייני הפועל , ורגלסון מתאר את ייחודם והיותם בהומור מעודן ומחכים:

קַלֵּךְ הָ עוֹשֶׂה בְּפַשְׁטוּת, לוֹקֶה בְחֶטְאוֹ וְקָם בְּצִדְקוֹ. . .
נִפְעֲלֵךְ הַנִּכְנָע לַסֵּבֶל, וְ נִשְׁבָּר, וְ נִשְׁאָר בֶּאֱמוּנָתוֹ, וְסוֹפוֹ – נוֹשָׁע ;
פִּעֲלֵךְ הַמְחַזֵּק יָדַיִם . . . יְסַקְּלֵךְ מִנְּגָפִים וִימַלְּאֵךְ טוּבִים;
פֻּעֲלֵךְ הַמְלֻמָּד . . . וּבִכְרָמָיו יְרֻנַּן וִירֹעָע ;
הִפְעִילֵךְ הַמַּשְׂכִּיל וְהַמֵּיטִיב , אֵין כָּמוֹהוּ מַנְעִיל יָחֵף וּ מַלְבִּישׁ עֵרוֹם וּ מַאֲכִיל
רָעֵב, וְהוּא מַרְנִין בִּגְוָנָיו . . . הָפְעֲלֵךְ , מָשְׁזָר בַּמּוּחָשׁ וּבַמּוּכָח , וּבוֹ הַמָּחֳלָט יֻבַּע ;
הִתְפַּעֲלֵךְ – מַה-מְאֹד אֶשְׁתּוֹמֵם עָלָיו, כִּי רֶכֶב וְשֶׁכֶב בּוֹ הִתְאַחָדוּ ,
בְּצוּרוֹ יִדַּבֵּק וְעוֹלָמִית לֹא יִטַּמֵּא , בֵּין תְּמִימִים יִתַּמָּם , בּוֹ יִכּוֹנֵן מִקְדָּשׁ . . .

זמני הפועל אולי אינם הצד החזק שבעברית, אם נשווה אותם אל שפע הזמנים שבשפות ההודו-אירופיות, אך רגלסון קושר גם להם כתרי אסוציאציות עתירות:

חָשַׁקְתִּי זְמַנַּיִךְ בְּסוֹד הָיָה, הוֹוֶה וְיִהְיֶה,
זִכְרוֹנוֹת עָבַר בּפִי אָב וּזְקַן נִסְיוֹנוֹת וַחֲכַם דִּבְרֵי-יָמִים,
שׁוֹפְרוֹת הוֹוֶה , מַרְגְּשׁוֹת-מַעֲשִׂים וְהֶכְרְעֵי-חַיִים בַּיּוֹם הַזֶּה וּבַשָּׁעָה הַחוֹלֶפֶת,
וּמַלְכֻיוֹת עָתִיד , כּי יִהְיוּ כָּל הַלְּבָבוֹת אֶחָד וְיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם אֶחָד.
שׂיִמִינִי הֵד לְצִוּוּיֵךְ הַכַּבִּיר,
        הָאוֹמֵר לְטֶבַע מְשֻׁעְבָּד "גְּוַע!" וּלְטֶבַע בּן-חוֹרִין "הִוּלֵד!" –

דבר והיפוכו

להלן עומד רגלסון על התכונה ה"דיאליקטית" של העברית, נטייתה להביע דבר והיפוכו במלים שוות-שורש ושונות-בבניין או בצורה:

עֵת קִלְּסוּךְ שׂוֹנְאַיִךְ, עָלָה קִלּוּסֵךְ מֵאֵשׁ וּמִמָּים.
אִם חָטָאת , הֵן חִטֵּאת נַפְשֵׁךְ בְּאֵזוֹב-מִצְווֹת . . .
. . . אַף מִמְּגָאֲלַיִך קִרְבֵּךְ תִּגָּאֵלִי .
יִרְחֲקוּ מִמֵּך קְדֵשִׁים חוֹתְרֵי תַּחְתָּיִךְ,
וְיִתְקַּבְּצוּ אֵלַיִךְ קְדוֹשִׁים חוֹרְתֵי חֵרוּתֵךְ!

(בפסוק אחרון זה ניתנת דוגמה לחילוף בסדר-האותיות שיש עמן חילוף-משמעות מאלף – חותר וחורת, – וכן לשתי מילים דומות-שורש שאחת באה לחזק את רעותה: "חורתי חירותך".)

עברית, השפה ה"אידאית", הבנויה על ההפשטה של צורות קבועות, אינה מכירה בהפשטות כשהיא באה לדבר על הדברים הממלאים את העולם: כולם חשובים בעיניה כיצורים חיים, ועל-כן היא ממיינת אותם למינים – זכר ונקבה; אין בה מין "נייטראלי" כבלשונות אחרות:

יָפְיָפִית לִי בְּזַכְּרַךְ וְנַקְּבֵךְ כָּל טְבוּעַ-טֶבַע וִיצוּר-גֵּו.

אלא שכאן היא נותנת חופש למדבריה, ואפשר שזכר ונקבה יתחלפו זה בזה:

שֶׁמֶשׁ וְרוּחַ מִזְדַּכְּרִים לְדִין וּמִתְנַקְּבוֹת לְרַחֲמִים

"לשון הקודש" המרקיעה אל ספירות עליונות של אמונת-ייחוד – אין כמוה צמודה לקרקע ולמה שעולה ממנה; מלים שמתחום הרגש והמחשבה יש להן שלשלת-יוחסין בעולם הצומח:

קַחְתֵּךְ שְׂעִפִּים מִסְּעִיפֵי אִילָנוֹת,
לִדְתֵּךְ זִמְרַת הַגָּרוֹן מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
חַתְּכֵךְ אֹמֶר מֵאָמִיר,
יָנְקֵךְ נִיב-שְׂפָתַיִם מִתְּנוּבַת-שָׂדָי;
חֶרֶשׁ תַּחַרְשִׁי מַחְשְׁבוֹתַיִךְ בְּחֹרֶש-צֶאֱלִים
        וְתַעֲשִׂי עִם שִׂיחַ-בָּר – שִׂיחַ.
עֵינַיִךְ מְצִיצוֹת עִם צִיץ וְעִם נֶבֶט מַבִּיטוֹת.
הֵן כָּל הָאָדם עֵץ-הַשָּׂדֶה בָּךְ,
וּבַעֲצָתֵךְ – עֵץ-חַיִּים לוֹ, אַף עֵץ-דָּעַת!

ממקור זר

העברית, כמו שאמרנו, יכולה להיבנות מעצמה, בלי שתהא ניזונית מן החוץ; עם זאת, מעולם לא היתה סגורה ומסוגרת, ולא זו בלבד שקלטה מלים זרות ו"עיברה" צורתן לפי מתכונותיה, אלא קלטה גם צורות רחוקות ממנה והעניקה להן זכות-אזרח, החל מן הארמית-האחות:

אָסְפֵךְ אֶל-תַּחַת דִּגְלֵךְ מִצְּבָא הָאֲרָמִית:
דָּנִיאֵל סוֹכֶה עַתִּיק-יוֹמִין וּנְהַר דִּי-נוּר,
מְתִיבְתָּא בַּבְלִית מְנַהֶמֶּת וְרָנָה בְּשַׁקְלָא וְטַרְיָא,
אוּנְקְלֵס וִיהוֹנָתָן מַסְבִּירִים צְפוּנַיִךְ,
בְּנֵי-הֵיכָלָא כְּמֵהִים אֶל בּוּצִינִין דִּגְנִיזִין בְּגִנְזַיָּא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא,

הלא הארמית היא בהבל-פיהם של תינוקות עוד בטרם יילכו אל בית-רבן. ראשית-מילמולם הוא "אבא, "אמא". הארמית היא בפולחן, ב- שְׁמֵהּ רַבָּא מִתְקַדֵּשׁ בִּדְחִילוּ בְּפִי יָתוֹם. והיא שפת משא-ומתן – "משכנתא" ו"גוביינא" פשיטא שהארמית היא

בַּת-נַהֲרַיִם, אֲחוֹתֶךְ מֵרֶחֶם,
אוֹמֶנֶת אַגַּדְתֵּךְ וּמַעֲלָה עַל צַוָּארֵךְ עֲדִי-מְשָׁלִים.

אלא שהמשורר שמח גם על

דּוֹרוֹנוֹת הֵבֵאת מִתֵּיאַטְרְאוֹת בַּת-יָוָן ,
וְעַל הִשְׁתַּקֵּף בְּכִנַּרְתֵּךְ מְזִּיו- אִיקוֹנֶיהָ וּמִמְּאוֹר קְלַסְתֵּר -פָּנֶיהָ.

ואין הוא אוסר עליה

מֵהִסְתַּכֵּל בָּאִסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה
אֲשֶׁר לְמַטְרוֹנִיתָא אֵשֶׁת- רוֹמָא .

אין צריך לומר שהעברית נתעשרה במושגים ובמטבעות מן השכנות עם ה"ישמעאלית" בספרד ובארצות-המזרח, אולם מה דינה של יידיש ? כאן המופלא הוא, שה"היהודית-אשכנזית" חידשה בתחומה-היא מלים עבריות, ואם המשורר אומר ש"בכל עת הייתי בעלן לקפוץ על מציאות" בלשון זו, הרי ששתי מלים עבריות בפסוק זה נולדו על ברכי היידיש: "בעלן" ו"מציאות" (בעצם – כל הביטוי "לקפוץ על מציאות" הוא יידישאי).

חול וקודש

דבר הלמד מעניין זה, שלא נהיה פוריסטים ולא נחשוש מהרחבת גבולה של העברית גם בזמננו מתוך הזדקקות ללשונות העמים. אין זאת אומרת, שרגלסון אינו מקנא קנאת-העברית, אלא שבין "שנואי-נפשה" של הלשון הוא מונה גם את אלה

הַמַּקְפִּיאִים אוֹתָךְ אֶל נֹסַח אֶחָד, לֵאמֹר:
הֻשַּׂג הַשִּׂיא, הֻצַּב הַמּוֹפֵת, וַאֲנַחְנוּ כְבוֹדֵנוּ הַחִקּוּי!

כיוצא-בזה נקעה נפשו מאלה שמנצלים את אוצר הלשון בבלי-דעת ופורטים אותה לפרוטות.

– מְזַיְּפֵי אַזְכְּרוֹתַיִךְ עֵקֶב בֶּצַע...
...מְעַט גְּנוּבוֹת, מְעַט שְׁגוּרוֹת, מְעַט לַהֲטוּטִים לְסַמֵּא

ועוד הוא קורא תגר על עברים של שבת ויום-טוב,

הַכּוֹלְאִים אוֹתָךְ בְּעֵדֶן-נְיָר, אֲצִילוּת שְׁכֵחַת עִצָּבוֹן,
שַׁבַּתִּיּוּת עַד-עֲקָרָה: "לֹא נָאֶה לְבַת-מַלְכָּה
לִדְרֹךְ דֹמֶן וְהִתְלַכְלֵךְ בְּתַפְקִידֵי-שָׁפֶל . . . .
. . .וְאַתְּ, חַיָּה, הֵן מַלְכוּתֵךְ אָחוֹת לִמְלָאכָה,
הִסְמַכְתְּ מִצְוַת הַשֵּׁשֶׁת לְמִצְוַת הַשְּׁבִיעִי, וּשְׂשׂוֹנֵךְ
לְהַעֲלוֹת חֻלֵּךְ אֶל קָדְשֵׁךְ וּלְהוֹרִיד קָדְשֵׁךְ אֶל חֻלֵּךְ,

כאן נרמזים מעשי-בראשית, ואכן כ"ב האותיות שייכות למיתולוגיה ולקוסמוגוניה העברית; גם הן בברואים הראשונים. קוסמוגוניה זו הוא מאוחרת, מימי חז"ל, ואין בה תום עממי אלא בינת-חכמים – קשירת הבריאה בתודעה: און עולם-נברא אלא זה שנקרא בשם, שמתוודע במלים. כ"ב האותיות הן אטומים ליצירה מתמדת, להכרת-עולם שאינה נפסקת עולמית.

נסיים איפוא במה שפותח רגלסון – בשירת-הברואה, במאקרוקוסמוס של כוכבים במסילותם ובמיקרוקוסמוס של קטני-יצורים, כפי שהם נבראו בבית-היוצר של הלשון:

אַתְּ בְּצֶדֶק וְכוֹכָב! אַתְּ בְּשַׁבְּתַי וּמַאֲדִים!
אַתְּ בְּאוֹר הַגַּלְגַּל, עוֹלֶה עַד אַרְיֵה, בְּטֶרֶם יָרֵחַ יָעֹז!
אַתְּ בְּיָרֵחַ קְצוּץ-לֶחִי, נוֹסֵעַ עַל פְּנֵי שׁוֹר, תְּאוֹמִים, עַקְרָב!
אַתְּ בַּנּופְלִים סִרְטוּטֵי-אֵשׁ, יוֹצְאֵי נֵבֶל וְיוֹצְאֵי בְתוּלָה! . . . – – –
. . . אַתְּ בַּחַמָּה הַמְּלֵאָה, וּבַדְּשָׁאִים הָרְטֻבִּים,
מְשַׂגְשְׂגֵי בְּעִרְבּוּבְיָה וְאִישׁ-אִישׁ מֵהֶם אֶל חֻקַּת מִינֵהוּ חָרֵד:
פּוּאָה, אַבְרָשׁ וְיוֹעֶזֶר, כַּרְשִׁינָה וְאֶפְעוֹן,
וְשׁוֹכְנֵיהֶם מִן הַכְּנִמִּיּוֹת, הַנַּקָּרִים, הַחִפֻּשִּׁיּוֹת,
        מַטּוֹת הַחַרְגּוֹל וְעֶדְרֵי הַפַּרְפָּר,
וּבוֹלְשֵׁיהֶם הַשְּׂעִירִים, זַמְזְמָנֵי-צָהֳרַיִם,
זוֹ דְבוֹרָה, עָבָה וְרָוָה, וְזוֹ צִרְעָה, צִמְרִיַּת פַּסִּים לְגֵו צָנוּם . . . – –
בַּכֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵּׁם,
בַּכֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ.

די בחרוזים אלה בשביל להראות עד-כמה אין העברית זרה לעידן החלל. המשך-כיבושה הוא לא רק עניין של "כבוד לאומי". אלא הכרח לאיש-ישראל בניכוח עם העולם, בחתירה להכיר את עצמו ואת עולמן.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת