ידיעות אחרונות / 21 לאוגוסט, 1964
מאת שלום קרמר
"חקוקות אותיותיך", שירים מאת אברהם רגלסון
(הוצ' "מחברות לספרות", ת"א, תשכ"ד)
מתוך ספר שיריו המקובצים של אברהם רגלסון, שאליו נאספה כל שירתו המקורית והמתורגמת, הפואימות הגדולות והשירים הקטנים – מבהיק כעטרת-מלכות הימנון הגדול ללשון העברית "חקוקות אותיותיך". ניתן לומר, שלוּ כתב רגלסון פואימה זו בלבד, כבר קנה לו מקום של כבוד בשירתנו, עכשיו כשכתב עוד כמה פואימות גדולות ושירים ליריים מרובים ותרגומי שירה מצוינים – על אחת כמה וכמה.
גדול הוא מספר המשוררים העברים, על-כל-פנים עולה הוא בהרבה על מספר הפרוזאיקונים, אך מועטים מהם חכמי-לשון. רוב משוררינו לשונם מוגבלת בהבעה הפיוטית המיוחדת שלהם, ומשהם עוברים את תחומה – למשל, כשהם עוברים לדיבור או לפרוזה סיפורית ואף עיונית – מיד הם נעצרים, נוקשים בלשונם, מתרוששים ואין כל. מועטים הם הווירטואוזים הלשוניים בקרב משוררינו החדשים, ושמא ניתן למנותם באצבעות של יד אחת, ואם חמישה הם בלבד, אחד מהם הוא רגלסון.
בשירתו של רגלסון, שאין אני עומד עכשיו לשקול את מהותה ואיכותה, אתה נתקל במין עושר לשוני, במין שליטה במכמני הלשון הישנים והחדשים – במלים ובצירופים, בצורות ובמיבנים – שאתה עומד נבהל ומשתומם. הלשון העברית נשמעת לו והוא אדון לה; הוא חורש אותה ומשדד אותה והיא מניבה לו צמחים ועשבים וגידולים שונים "לאלפי רבבה". ואם ביתר השירים כך, ב"חקוקות אותיותיך", זה שיר התפארת לכ"ב אותיותיה של הלשון העברית – על אחת כמה וכמה.
* * *
יש משהו מ"כתר המלכות" של רשב"ג בפואימה הגדולה הזאת, אלא בשעה שהמשורר הספרדי שר ומנה בשירתו את גדולת האלוהים במונחים קוסמיים ודתיים, שר ומנה רגלסון את תהילתה של הלשון העברית במונחים ארציים-טבעיים. אולם בסופו של פסוק הגיע גם הוא להערצה אלוהית שאין עמה גבול. רק סופרי אמריקה, בהיותם רחוקים וקרובים כאחד ללשון העברית, רחוקים בשטח וקרובים בלב – שרו בדורנו הימנונים ללשון העברית: ליסיצקי, ריבולוב וגם רגלסון. אלא בעוד שהמשוררים האחרים הביאו את תהילתם
מלמעלה
, כמשפט האורים-ותומים, כעדות שיש עמה התלהבות מרובה אבל לא הוכחה, הרי רגלסון הביא את תהילתו
מלמטה
, גם מן הפירוט המוחשי של מעלותיה וגם מריקמת המלים של הפואימה עצמה, כלומר מן הכוח הלשוני הגנוז בה.
בשירו הגדול מגייס המשורר את הלשון העברית שתהא מתארת-מפרטת את "מנורת היקום", את הים על שוכניו המוזרים ואת היבשה על חיותיה וצמחיה ואת האוויר על ציפוריה ואת גרמי השמים למערכותיהם. והיא, הלשון העברית. נענית וקוראת שמות קדמונים, שכוח ראשוני גנוז בהם. לרמשי הים. לצמחים, לאילנות, לציפורים, לכוכבים. יש משהו מן המאגי בשמות הללו שנתרקבו באפלולית חיקה של הלשון העברית: בשפות הצמחים, כגון "פואה, אברש ויועזר, כרשינה ואפעון"; בשמות השיחים והאילנות. כגון "דפנה הררית, צפצפה, מילה אחות-זית, / תות, אמזוג ותאשור, אלון-שני ודובדבן שחור. / וירוקי המחט, אורן, תרנית ואשוח, צאצאי אצטרובל – –". בלשון זו נוצר העולם ובה נתגלגלו קורותיה הראשונים של האומה, ולא עוד אלא היא גם ניבאה לקץ הימים ולגאולת העולם.
כל פרק בהימנון הוא כעין שיר-מזמור ללשון בתחום מסוים של תכונותיה ותפקידיה. פרקים מיוחדים הוקדשו ליסודותיה בדיקדוק ובתחביר וביסמאנטיקה: לבניינים, לזמנים, לגזרות ולמשקלים, לאותיות השימוש והשורש, למילות ההגיון ולכל מיני תהפוכות ושעשועים במשמעויותיהן של מלים. הסברים הובעו במין עוז ציורי, שנעלם מן החרוזים כל צביון דידאקטי ולא נשאר אלא הפיוט לבדו.
* * *
לא מה שרגלסון אומר
על
הלשון
העברית קובע כאן, אלא
איך
הוא אומר זאת, יתר-על-כן הריקמה המילולית עצמה היא-היא הקובעת. המלים שהוא משתמש בהן אינן סמלים אלא גופי דברים: גופי מעשים, גופי חושים, גופי פעולות. המלה לעצמה על טווי הגייה, על נטיותיה ורמזיה – היא כעין בעל-חיים לעצמו. ולא רק המלים שהוחזרו להוראותיהן הקדומות, מלים שהן כגרמים וכדרבנות, אלא גם הצירופים מעידים על אור ושכל מקוריים.
ותרמו לזה גם חידושיו של רגלסון הבנויים בעיקר על העברת מלים מחלק דיבור אחד למשנהו, מתבנית דקדוקית אחת למשניה. נביא לדוגמה שני חרוזים בלבד: "לי
כמז
עברך. עמד.
ויכשט
עתידך יתמיד": "והרהיבוני עצמיך
מתלשמים ומשתהמים
אורח-פעלים". ומצטרפות לזה האליטראציות התכופות, מהן נותנות טעם לשמות ומהן מוסיפות נוי אמנותי: הירדן, מהיר ירד והירקון, גדותיו מוריקות": או "הנאמן עם אומתו, פצעיה יפציעוהו, אשמתה תכופף כתפיו".
ניתן לומר על השיר הזה, ונדמה לי גם על שירתו של רגלסון בכלל, שהוא "מדבר סוד בשפת הנגלה וטובע מופשט מטבע חזון". קנייני אדם ועם מופלאים הוא מבטא בלשון מוחשית, הצומחת מקרקע המציאות והטבע ורעיונות מופשטים, חלקם נשגבים וחלקם על גבול המדע – הוא צר להם דמות ודיוקן, עד שניתן לראותן ממש.
|
