|
|
המשורר כמתבונן, כהוגה וכבנאי
|
על המשמר, 22 לדצמבר 1972
מאת: יעקב רבי
בעקבות שיחה עם אברהם רגלסון, חתן פרס ביאליק לספרות יפה
פעם אחת, בפגישת-חתף בבית-סוקולוב, סח לו אברהם רגלסון: – העתונאים הישראליים הללו שמבקרים באמריקה סבורים שחזרו-וגילו אותה, ולעצמו של דבר אינם רואים בה כלום – אינם יודעים מה לראות. הם בניו-יורק, ומספרים על גורדי-שחקים שבה. הם במדינת וושינגטון, ומתארים בהתפעלות-שווא את מיפעלי בואינג. מדוע לא יספרו על שוק הדגים של ניו-יורק? או על יערות-העד העבותים של מדינת-וושינגטון?
ואיש-שיחי התחיל מתאר את המרכולת שבשוק, דג למינהו, לפי טיב סנפיריו וקשקשתו, ואת אורחם-ורבעם של התגרים. מן הדגה שנשתבח בה הכרך בקצה-מזרח עבר אל האילנות שבירכתי מערב-היבשת, וגם אותם מנה וצייר בדייקנות בוטאנית ובמעוף פיוטי. ביקשתי להסב את תשומת-לבו לכך, ששוק-הדגים של ניו-יורק, אם עודנו קיים, אינו מה שהיה בעת שרגלסון נער עם נערי העברים באיסט-סייד, בעשור הראשון למאה. כיוצא-בו היער של מדינת-וושינגטון, שהכורת עולה עליו, אם בקרדומות וכילפות, אם בשריפות-ענק ואם בגזירת-התיעוש, האוכלת כמה וכמה חלקות טובות מידי הטבע הבראשיתי. נמלכתי בדעתי והחרשתי. ידעתי שאין טעם להעמידו על טעותו. ראשית, משום שחזקה על רגלסון שהוא מודע אל התמורות האקולוגיות, החברתיות והכלכליות המתחוללות ב"עולם החדש". שנית, למה אשחית בעובדות אקטואליות את תפארת תיאורו-חזונו? העדפתי לקבל את דבריו שבעל-פה כשיר עוד-אחד ממעיין-שירתו; ומיטב השיר, כידוע – כזבו.
גישה דו-ערכית אל הזמן
כלומר, כך מקובלנו מפי המליצה של משוררי ימי-הביניים. ואילו לגבי רגלסון, המלה "כזב" מחייבת פירוש דמודיפיקאציה. לעולם אין הוא מתרחק מן הדברים כהווייתם וכמוחשיותם. במקום אחר אמרתי, ששירתו היא לעתים שירה דידאקטית, במיטב-המובן, כמו אצל הקלאסיקנים הלאטיניים או כמו אצל טשרניחובסקי, ב"עמא דדהבא". לכשנרצה, רגלסון הוא משורר-חוקר, משורר-מדען; ודאי אינו סימבוליסט, המפקיע אנשים, חפצים והתרחשויות מכל משמעותם הבלתי אמצעית ודורשם כמין סמל בלבד – סמל למה שמצוי או נהגה מחוץ-ומעבר להם. בה-בשעה אין הוא משורר בעל-כוסף, המתרפק בגעגועים על העבר. מי שמאמץ לו את הנוסטאלגיה כהתייחסות אל החיים – ממילא מודה שמה שהיה איננו עוד, ואפילו השירה לא תסכון להחיותו; לכל היותר מסוגלת היא לקשור קינה, נהי ומספד על מה שחלף ועבר. אצל רגלסון אין מחיצה-ופדות רגשית, או פסיכולוגית, בין עבר והווה. מה שהיה ומכיוון שהיה – חי-וקיים, ומובטחים לו חיי-עד: והמשורר – הוא-הוא ה"סוכן" המבטיח את התמד הדברים ו"מביאם לחיי עולם-הבא". יש להפוך איפוא את שיעורה-וסדרה של המליצה הנושנה: ה"כזב" הוא סימן למיטב-השיר שב והופכו לאמת; השלילה חוזרת-ומתגלגלת לחיוב, ולאו דווקא על-דרך השגב והטראנסצנדנטיות – אלא גם חיוב כפשוטו, כהתקיימותו הראשונית. שוק-הדגים של ניו-יורק משתמר בתודעת הפייטן בכל סאונו וריחו וססגוניותו, וברי לך ששעריו ייפתחו מחר, השכם בבוקר, לרוכלים וללקוחות, כפי שנפתחו "המול-שלשום" – לפני יובל-שנים: והאילנות הנשירים וירוקי-העד של יערות חוף-הפאסיפיק נושאים צמרותיהם ברמה, ומה להם ולפורענויות שהעתונות מבשרת עליהן? מה שדרוש הוא – גישה דו-ערכית אל הזמן; מצד אחר, הודאה ריאליסטית שהזמן "עושה את שלו", מכלה ובורא-מחדש, מפשיט-צורות ומלביש-צורות, ובה בשעה – הכרח שהזמן הוא נזנח, כלומר מצע המקיים את כל הצורות המתהוות בכל רגע ורגע של זרימתו. הזמן איננו מוחה מאומה; הוא לוח שאין לו סוף, שהכול נחרת עליו לעולמים, ומוקדם ומאוחר שבו אינם סותרים ואינם שוללים אהדדי. רק הזכרון האנושי, בחדלון-כוחו, מוחק ומטשטש – ותכליתו של מותר-הזכרון השירי היא לבלום את תהליך המחיקה.
זכייה כפולה
תפיסה זו של הגיון-קיומה של השירה – אם אני גורסה נכונה – תואמת את מהלך-חייו של רגלסון; היא תואמת, אם אורשה לומר כך, את מזלו. אינה לו הגורל שיהא נעתק ממקום למקום, בילדות, בבחרות, לעת-בגרות ועל-סף זיקנה, בלא שיהא ניתק ונתלש. תמיד מסיע הוא את שורשיו ושותלם-באיתן בבית-גידולו החדש ומכה גם בו שורשים חיים. אפשר אין זו רבותא; כך הוא גורל ישראל, עם נע-ונד בכל עת וככל-שכן בדורותינו, וכך גורל משורריו וסופריו. הפלא אצל רגלסון הוא בחיוניות השווה של שורשיו השונים, ובאיזון ובהארמוניה שביניהם. הוא לא ידע, כביאליק, את צער הפרידה מבית-המדרש הישן ואת נפתולי הפגישה עם מציאות חדשה ואחרת ועם שאיפות השונות מעיקרן ממאוויי ה"מתמיד". למרות טילטולי-הדרכים וחילופי הנופים, כבר משחר הילדות – כל מעבר ושינוי-מקום עבר עליו בשופי: למיצער מבחינת כושר-הקיבול-והתגובה הנפשי. הוא לא ידע שבי ולא הוצרך להסתגל לתנאים חדשים: הוא סיגל אותם לעצמו, כמי שמוסיף נכסים ואינו מתפרק מנכסיו הקודמים. ולא בכדי נקטתי את המלה מזל
: מזל
-ברכה של רגלסון היה בכך שזכה, כמתת-גורל, שתתקיים בגופו העצה שהשיאו חכמינו: עשה לך רב וקנה לך חבר. למעשה זכה בזכייה
כפולה
– שרבותיו יהיו גם חבריו. כך עוד בהלוסק, עיירת-מולדתו שבפלך מינסק, כשהיה ילד-השעשועים של ר' שמואל גולדין, ספק מלמד נוסח-ישן, ספק מורה עם קורטוב של גישה פדגוגית מודרנית, המקנה ידיעות גם בדקדוק, מטיל על דרדקיו כתיבת חיבורים ומחתימם על כתב-עת משכילי לבני-הנעורים, "החיים והטבע". אברהמ'ל בן התשע הוא ילד סקרן, ומקורי בקושיותיו. מורהו נותן בידו ספר חדש, והנער משפיל-ויורד אל ירכתי דף-השער ושואל: הוצאת "
תושיה
" – מאי משמע? ומה עניין תושיה לכאן? ותיטב שאלתו בעיני ר' שמואל גולדין. לימים הציע המלמד לתלמידיו שיכתבו חיבור חופשי. מספר לי רגלסון: – פלשתי על דעת עצמי, לפירוש רש"י של החומש, אימנתי את עיני בקריאת כתב רש"י, בררתי לי כנושא לחיבור את עקידת יצחק, וכתבתי מה שכתבתי בעקבות נועם-ביאורו של הפרשן הגדול.
עד שלא מלאו לו עשר שנים, עוקרת המשפחה למדינת-הים ומשתקעת באיסס-סייד של ניו-יורק. אף כאן נתמזל מזלו של רגלסון לזכות בחינוך מאוזן, בתלמוד-תורה של ר' יעקב יוסף הורו לימודי-קודש כדת, אך משעת בין-הערביים ואילך לימדו אנגלית ותולדות-אמריקה, והנער אברהם קלט בחמדה מזה וגם מזה. ו"בשעה שהיא לא יום ולא לילה" היה מאזין לדרשותיהם של נואמים ביידיש, מכל גוני הקשת האידיאולוגית, הניצבים על תיבות-סבון בקרנות-רחוב ומטיפים לקחם לעוברים-ושבים.
– כשהתחלתי קורא אנגלית וגיליתי את הספריה האמריקנית,– מספר לי רגלסון, – שוב לא מצאתי חפץ בפלפול הגמרא. עברתי לבית-ספר ציבורי כללי, "פאבליק סקול", וגם שם מצאתי מורים שחיבבוני, מקצתם מבני-ברית, מקצתם גויים. אחד מהם, ארתור הירשברג, מורה למדעי-הטבע, קירבני במיוחד והיה מכבדני מדי-פעם במתנות-ספרים. בהגיע שעתי להיכנס לבית-ספר תיכון ("היי סקול"). כבר העתיקה משפחתי את מושבה לרובע הברונקס, ואף שם זכיתי במורים מצויינים שעודדוני וטיפחוני. ביותר נטתה לי חסד מורה ילידת ניו-אינגלנד, ג'ורג'יאנה מנדום, כדי-כך שהיתה מזמינה אותי להסב עימה לכוס-תה ולשיחה בשעת ההפסקה, – ותהי הקירבה הזאת נושא לרכילות טובת-לב של חברי...
– כשעזבתי את תלמוד-התורה, – ממשיך רגלסון – לא נטשתי את הלימודים העבריים, אך מצאתי להם אכסניה או מסגרת היאה-יותר לרוח-הזמן: נעשיתי חבר ב"ד"ר הרצל זייאון קלוב", שהיה לא רק מועדון ציוני אלא גם בית-אולפנא לשני מחזורי-גיל, אחד לבני-תשחורת, אחד למבוגרים. ראש-מורי ב"קלוב" היה חיים-אברהם פרידלנד, שהואיל ללמדני חינם אין-כסף. הוא שהכניסני בסודם של מנדלי, אחד-העם, ברקוביץ: מפיו שמעתי לראשונה את השמות האלה.
תל-תלפיות של בחירי הצעירים היהודים בניו-יורק היה אז הקולג' העירוני, ה-CCNY. מטבע-הדברים שרגלסון נרשם למיכללה, אך "נמשכתי אל הספריה ועד-מהרה הזנחתי את הלימודים..." בזכות רבו הנ"ל, חיים-אברהם פרידלנד, קיבל מישרת מורה וספרן בתלמוד-תורה בקליבלנד, אוהיו. בעיר זו (המכונה בפואימה שלו "עקידת שלמיהו" בשם המשועבר "קריית-כלב") נשא רגלסון את חברתו לחיים, חיה, והקים משפחה. בשנות-השלושים עשה תקופת-מה בארץ-ישראל. וחזר הנה על-מנת להשתקע סמוך לאחר תקומת המדינה.
ר' אייזיק-הירש וייס – וקארלייל
אני מציג לרגלסון שאלה, שאינה חביבה בדרך-כלל על משוררים וסופרים, אך הוא משיב עליה ברצון: – מקורות-ההשפעה של יצירתי? אני מוצא אותם בכל העולם, בכל הספרויות – אין אתר פנוי מהן. בימים אלה אני חוזר ומעיין בכרך ב' של "דור דור ודורשיו" (חיבורו הגדול של ר' אייזיק הירש וייס על תולדות התורה שבעל-פה), ובעת-ובעונה אחת אני קורא באנגלית את ספרו של קארלייל על המהפיכה הצרפתית; זהו אפוס נפלא, רווי פאתוס נבואי. בכלל, מבחינת ההתעניינות וההעדפות – אין אצלי מחיצות בין פרוזה ושירה, או בין ספרות יפה ופילוסופיה או מדע. אני גם מרבה לקרוא ספרים על מעמקי האוקיינוס, על התהוותם ופעולתם של הרי-געש, ועל אסטרונומיה ואסטרופיסיקה. סקרנותי אינה שמה פדות בין תחום לתחום. מקורות-השפעה? אין הכרח שאשראה מפרה תיאצל אך-ורק מגדולי היוצרים. אני מוצא עניין, למשל, בוויליאם מוריס: משורר אנגלי הנחשב לכל המוטב על הבינונים. אך כמובן, הגדולים-באמת הם מורי-דרך וקוראי תיגר. אהבה רבה אוהב אני את ג'ון קיטס (מבחירי הרומאנטיקה האנגלית, שמת בדמי-ימיו, ב-1821). לא אתיימר לכתוב כמו קיטס, אך סגולותיו כמשורר הן דרישותי-שלי מן השירה. ראש לכל הדרישות:
חושנות
– להרגיש, להריח, לטעום, בהנאה עצומה ובאמת עצומה, ולברך ברכת-נהנין על העולם. להרגיש במליאות, ואין נפקא מינה היכן: באולם מפואר או באוהל דל. צרתם של משוררי זמננו היא, שאינם רוצים להסתכל בעולם, אלא מגבבים מלים וכולאים את עצמם בתוך המלים. ברם, בטוחני שאופנה זו של שירה לא-חושנית, לא נהנתנית, תחלוף ותגוז. אני נזכר במשלו של אדמון רוסטאן על השכווי
, כסמל המשורר. מסתכל השכווי בדחליל המוצב בשדה כדי להבריח צפרים, ושואל: – מה אומרים מכנסיו וכובעו של הדחליל? הם מספרים על... האופנה אחרונה. לא פחות ולא יותר. מדחליל
כזה
, שום צפור לא תפחד.
לכשתרצה, זה הנמשל שלומד רגלסון ממשלו של רוסטאן: השירה החדישה היא "דחלילית" בצורתה – ואינה מעוררת שום "דחילו רחימו", אינה מטילה עלינו שום מורא-הוד...
– קיטס נערץ עליך. מה דינם של משוררים אחרים בני-תקופתו?
רגלסון: – אין שני רומאנטיקאים אנגלים דומים זה לזה. לשלי (Shelley) חסרים מעוף-המחשבה והיקף-העולמות של קיטס, אבל יש בו תעצומות של ראדיקליות, חתירה לשינוי פני העולם. אצל קולרידג' אהבתי את הקסם החלומי, בייחוד בשירתו "קובלאי חאן". ואילו בחברו וורדסוורת אני מוצא יתר-רחבות: מרחב-מחשבה, הסתכלות מדוקדקת בטבע, ואפילו סיפורים קטנים, מעשים-שהיו, בדמות שיר. אותו, כמדומה, הייתי יכול לתרגם לעברית...
מעוף דמיוני וניחוש
חוזר רגלסון ומדבר על העדר המחיצה (לגבי דידו) בין שירה ופילוסופיה, וכן בין אסכולות-מחשבה שונות, מבחינת חין-הער, היחסי של כל אחת מהן: – כולן יחד, עדות הן לנפש האדם המבקשת לחבוק עולם-ומלואו וסופה יודעת רק את אפס-קצהו. הסקרנות האנושית שרירה-וקיימת, והיא שמכרעת – מעבר לשיטות-חשיבה ולסגנונות-יצירה שמתחלפים מפעם לפעם.
– קיטס נערץ עליך. מה דינם של משוררים אחרים בני-תקופתו?
ואיש-שיחי מסכם על רגל אחת את תורת-השירה שלו, תורה שהיא גם
מצווה
הצריכה קיום ומימוש: – חובת המשורר היא
לברך
על העולם ועל כל גילוייו ותופעותיו.
בדין
, שתהיה בו מידת המעוף הדמיוני, וגם ה
ניחוש
. כן, כמו בקבלה שלנו... וגם זאת אדרוש: שהמלה תהא הולמת את המחשבה הנהגית ואת הרגש המוחש. מי שאין לו מלה מתאימה, יתכבד ואל יאמר שירה. בהתאם לתביעותי אלו מן השירה אף טבעתי שלושה מונחים:
•
טבעות
– על משקל דביקות, לאמור: הסתכלות בטבע;
• השבות
(על אותו משקל; שי"ן צרויה), היינו הצד הפילוסופי שבשירה – חיבוק זרועות עולם.
• עפפות
, על-פי מאמר-חז"ל השואל לטעם ההבדל בין תיאורי התגלות ה' אצל ישעיהו ויחזקאל; הנביא הראשון מדבר על שש כנפיים, ואילו האחרון – על ארבע בלבד. שואלים חז"ל: היכן נעלמו שתי הכנפיים בין נביא לנביא? והתשובה היא שיחזקאל כבר ישב בגולה, ו
בעבור
זה נעלם ממנו צמד-הכנפיים שמלאכים אומרים בו שירה. כאן סוד ה"עפפות": חובת המשורר להיות משול למלאך – להתרומם ולהרקיע לשחקים כדי לומר שירה.
ברם,
עפפות
זו אין פירושה הינתקות רוחנית מבסיסו של עולם ומחומריו. משורר-אמת הוא גם בונה, אדריכל-אמן. שיר הראוי-לשמו צריך שיהיה בנוי: דבר דבור על אופניו – לא גיבוב ולא עירבוביה. ומאיין ניטול דוגמה? מהטבע עצמו, שהוא הבנאי הגדול. הלא בטבע – אפילו התהוות הר היא מעשה בנייה, והוא הדין בכל התצורות הגיאולוגיות, שהן פועל-יוצא של גשמים ורוחות, של חלודה, של שחק ובלייה. אלו הן תבניות הנוצרות על-ידי מישחק הכוחות או איזון הכוחות שבבריאה.
|
|
