דבר, 16 לדצמבר, 1972
מאת מנחם בן
בקיץ שעבר ביקרתי את אברהם רגלסון בביתו הכפרי בנווה-מונוסון. שוחחנו והנה דפקה בדלת ילדה כבת שתים-עשרה וביקשה "קצת שתילים של אוזני הדוב הצהובות". משהו כזה. צריך להבין: אברהם רגלסון מדבר עברית מליצית ובלתי-רגילה, שנרכשה, כנראה, הרבה לפני שהגיע ארצה מגולת אמריקה. עברית יפה מאוד, אבל לחלוטין בלתי-צברית. "אוזני הדוב הצהובות?" שאל רגלסון בחוזרו על כל מלה במין ששון מיוחד ומוסתר. רגלסון הודיע לשכנתו הצעירה שאשתו איננה ו"היא היודעת" את כל ענייני הגינה. מכל מקום, ביקשה לבוא אחר-כך ולדבר עם "רעייתי חיה". אם יש רגע המפרש הכל, זה היה רגע כזה. מכאן רגלסון, ציוני זקן רודף שירה ומכאן הילדה המדברת שירה וציונות בלי לדעת (מה יותר שירה ומה יותר ציונות משתילי הדוב הצהובות בגינה בכפר יהודי בשפלת לוד?).
אברהם רגלסון הוא חלוץ במובן האמיתי של המלה. חלוץ הוא מי נחלץ. מן הגולה לארץ. ושימחת ההיחלצות היא העומדת מאחורי ההתרפקות חסרת-השובע של רגלסון על כל מה שהוא עברי או ארץ-ישראלי.
יש משהו תמים וילדותי בשירתו. זוהי תמימות מתוך בחירה. והיא בהחלט קשורה בביוגראפיית ההיחלצות שלו. כך, למשל, הביקורת של רגלסון על תופעות בחיים, על עוול, כל כמה שהיא רגשנית, יש בה אותו מימד של סליחה גדולה, הנובע מן ההכרה הבלתי-מרפה, שהדברים קורים כאן, בארץ. לכל היותר, מרשה לעצמו רגלסון מין עמדה שלילית של ילד הרואה עוול ומגיב עליו. אדגים זאת בשיר קצר, "חמור ואיש":
שמעתי: החמור בועט,
כי הוא חמור – לא איש נאור.
היום, בעוברי ברחוב שקט,
ראיתי איש בועט חמור!
החמור – עניו, שתקן,
קיבל עליו את גזר-הדין:
הוריד ראש-קטיפה לבן,
הזיל כאב מעיני-חין,
וזז הצידה מעט בכביש.
מי חכם לי יפתור:
כשחמור נבעט ברגל איש,
מי האיש ומי החמור?
הרי זו התחכמות ילדותית בפירוש : האיש הבועט בחמור הוא החמור. אבל מי שאיננו מבחין ברוך ובעצב המתוחים, החבויים בשיר החסכני והפשוט הזה, נימנה, קרוב לוודאי, על האנשים שאינם מבחינים בחמורים נבעטים. על פי הטון הילדותי שנוקט כאן רגלסון, נקל לשער שהמשורר גורס כי היחידים המבחינים עדיין בסוג זה של עוול הם הילדים.
זהו שיר מאוד לא "פיוטי", מאוד פרוזאי. לכן בולטות בו כל-כך השורות הפיוטיות היחידות שלו:
הוריד ראש-קטיפה לבן,
הזיל כאב מעיני-חין.
הנקיטה בלשון פיוטית דווקא בתיאור כאב החמור, מדגישה את המחשבה, שכאבו של בעל-החיים הוא היחידי הפורץ את "המעיינות הסתומים של החיים". כאב זה הוא החיים בעצמם, השירה בעצמה. אילמלא כאב החמור היה הכל דק תנועה בכלל, צורה חסרת-משמעות : איש עובר ברחוב שקט, איש, חמור. לכן, כל שאר המילים בשיר פרוזאיות, חסרות משמעות וממילא לא-שיריות (אם להתבסס על טענתו של פאונד : "שירה היא לשון טעונה משמעות עד קצה גבול אפשרויותיה"). המשמעותי היחיד הוא השירי היחיד בשיר זה. אמרתי "תמימות", והנה אף החלוקה הזאת בין לשון-שירית-למציאות שירית ובין לשון-פרוזאית-למציאות-"פרוזאית" היא תמימה. בכל זאת אני חושד ששקספיר הוא גדול גם בגלל אותה תמימות שלו (תמים בעברית הוא שלם, כידוע), המבדילה בין העם המדבר פרוזה ובין הגיבורים, הנפשות החיות את עצמן מבפנים, המדברים שירה (אין זה חשוב כלל, שזה היה פשוט התקן הסגנוני בזמנו של שקספיר. הרי כל גדולה אישית היא גם מיצוי של גדולת התקופה).
איזון בין פשטות ונמלצות
אמנם לא תמיד נשמר בשירתו של רגלסון אותו איזון בין פשטות ונמלצות, המעניק כובד וממשות למליצה וקרינה לפשטות. כמה משיריו עמוסים מילים מן המחוזות השכוחים ביותר של העברית (רגלסון נימנה על המשוררים, הנדירים בימינו, שקריאת אחדים משיריהם מצריכה לפעמים עיון במילון) והם "מוגבהים" מדי ופאתטיים. לעומת זאת אפשר ליהנות מן ההדרה הלשונית הקבועה שלו, הנאה שאינה כרוכה בהכרח בהבנת העניין כפשוטו. בשירים אחרים (כגון "עקידת שלמיהו") קיימת עירבוביה אלימה ורבת-רושם בין תיאורים פרוזאיים לחלוטין ובין מצבי-התבוננות חדים ומוארים. עירבוביה כזו מוכרת לי מן השירה העברית החדשה, עד כמה שתישמע השוואה זו מוזרה, אך ורק מ"שירת ירושלים החדשה" של פנחס שדה. הייתי אומר שרגלסון הוא רומאנטיקון דמוקראטי, צירוף מוזר של היצמדות לתיפארת החיים (והלשון) וקירבה טיבעית לעם, לעממיות, ואפילו למה שהייתי מכנה כ"פועליות".
שיר כגון "חסד", מן היפים בשיריו, עשוי להזכיר גם בלאדה אנגלית בסגנון מיושן וגם פשטות חמה ברכטית כמעט. הנה השיר:
פרנסיס תומפסון, משורר אל,
תחת גשר לונדון לן בליל –
בית אין לו והרוח רב,
ושלג נוגע עד הגב.
עברה זונה על-פני הזר –
בגופה חיממה גופו הקר.
פרסה פת לו, ופיה שח :
"אני לפעלי. שלום, אח!"
מחיקה יצא לכפור ובוז,
אך בנפשו גנז חרוז:
יופי מקרקע צער פורח,
חסד מלב החטא זורח.
דומה ששירת רגלסון עומדת בכפור ובניגוד לבוז.
|
