מתוך הספר "שנים עשר משוררים", הוצאת יבנה, ת"א 1969, עמ' 114-123
מאת שרגא אבנרי


א
אברהם רגלסון, מן המקוריים ב"קבוצה האמריקנית" הוא משורר אֶפי, שתודעתו מודרכת בהישגיה של המחשבה המודרנית, בתורות האינטואיציה, החברה והפסיכולוגיה, שהטביעו מרוחן על המאה העשרים. משימה לא קלה הטיל על שירתו: למלא את החלל הריק של האדם המודרני המיותם, הבודד, ולהמציא לו תיקון באמונה חקוקה על "לוחות חדשים" – משימה שהיא נעלה מכדי כוחה של שירה, שעד היום לא זכתה לפופולריות בציבור. עצם הנסיון הנועז הזה מעיד על מעוף ורחבות אופקים. מוצאים אנו בשירתו כמה חתירות רציניות לנקודות פתרון, חתירות שאינן משלימות דרכן, כגון: טיפוח הוויה של טבע גיגאנטי המשולב נסיון, אולי תת-מודעי, "לסתום" את הריק הקוסמי המיירא בתיאורי טבע שפועים-ממלאים. עם זאת המשורר, מבלי להתיימר בכך, נוטע בו בקורא מעין תחושת-קדומים העשויה לבטל או לצמצם את הגורם הטראגי של הזמן. אבל אין אנו מגיעים למלוא האחדות שבתחושה הזאת, אולי משום שבנופיו אלה שלו לא הצליח עוד להשתחרר מן התודעה החדשה. מיתוס האהבה בכמה משלביה – וכאן ראה לטפח "תפיסה" של אהבה מוסרית – הגשים רגלסון ב"שיר התקון" העומד במרכז שירתו. פואימה זו, שבה ניכרות השפעות ברגסון ואבן-גבירול, מדברת הרבה אל המוח ועשירה במושכלות-מוסר. הן ב"שיר התקון" ו"משה על הר נבו" והן בפואימה "קין והבל" קולטים אנו רמזי-היכר ברורים למדי לאמונה בדיאלקטיקה הגליאנית, ובכן אמונה בעולם חדש שיקום על משואות חורבנו של העבר. מסתבר, כי בשירה זו רבים הגישושים לפתור בעייותיו של האדם החדש, להקל סבלו ולקפח פחדי האין שלו. והדין, אמנם, עם המשורר, כי האדם בימינו זקוק לאמונה, אמונה הנקנית באמצעות שירה ושהיא חוויה שבלב. אך הבה ונתבונן בייחוד עולמו של רגלסון בשירתנו, ערכי יצירתו והישגיה.

ב
               ("על איש הכוכבים")

שני יסודות מקיימים את עולם יצירתו של א. רגלסון: יסוד הדמיון הפרימיטיבי, החותר אל הוויה יקומית קדומה, החסרה צורה ומשטר דברים וחוק; והיסוד המגמתי האינטלקטואלי הרוצה לגבש מחשבה מוסרית לעולם התוהו הקדמון ולשעבדו לצורת תפיסה חדשה. ובכן, הווי של תוהו בראשיתי שלתוכו נקלעים האדם והטבע – אליו חותר המשורר כשהוא מצויד במכשירי מחשבה משוכללים, מטיבי-חצוב ומדייקי עצב, כדי להפיק צורת אמונה מחומר קדום זה.

המוטיבים ביצירה שהם בדידות, חורבן, כלייה ואימות, משוחזרים על רקע של טבע איתני, גולמי וקדמון; להם יחפש המשורר פתרון גואל בדת-האהבה, או ברעיון של דיאלקטיקה יקומית, של גיאות ושפל וגיאות, שלתוכם קלוע עולמו הדינאמי. קצהו האחד של עולם זה, הנעוץ בעבר, עשוי לעורר תחושת זמן טרום-היסטורי, וככל שירחיקו המשורר והקורא אל קדמותו של העולם, כן תפוג משמעותו של גורם הזמן. וכבר בשורות הפותחות של השיר על מות ביאליק, "על איש הכוכבים", ניתן מקום לחווית-יסוד מגשרת-מצמצמת את תהום-בין-הזמנים, בנופו של ים שאין לו חלוף ותמורה; "כמימים ימימה", "אין הפוגות". מה תואם כאן, אגב, הניב הלשוני המחשק במרוכז המראה-והקול ואחוז היטב בטבעות מדויקות, מעין שרשרת שחוליותיה ה"גימלין" מצטלצלות אונומאטופאית: "יְגַלְגֵּל הַיָּם בְּשַׁאֲגַת אֵין-הֲפוּגוֹת אֶת גַּבְשׁוּשָׁיו". העיצוב בשירתו של רגלסון הוא עיצוב אֶפי, המפליג מעל הרגיל בשירתנו. העלילות וההתרחשויות של האגדה המיתולוגית והאלגית שרויות באוירת העל-זמני, העל-מציאותי והמיטאפיסי, והיסוד התיאורי שלה מעורר תחושות קדומים.

מבין משוררי זמננו האחרים, יוצריה ובוניה של שירתנו החדשה, רגלסון הוא אחד המעטים שחידשו, בנסותו להציג איזה יש יקומי כנגד האין , שסימנו ברפיון ובהתפוררות – "אל האין ונבקע". מידת כוחו וטיב פתרונו של היש הזה, הוא עניין לענות בו; והכוונה לאידיאה כללית של התועלתיות הפראגמאטית בשירתו. מכל מקום היש שלו הוא הטבע הכל-יקומי הגיגאנטי והאכזרי, המטלטל את היחיד בהרגשות אפסות והתבטלות איומות; לא החלל הריק מטיל אימותיו באדם; היש של הקיים הנצחי, הוא הוא המדהים עד מבוכה זועקת – מעמד הנפש הספציפי לגיבורים הפועלים. ולא תמיד מוצדקת, אגב, הבחינה העיצובית הזאת, המגלה באספקלריה של האדם החדש את האדם הקדמון, שכמוהו מוטרד אימי-מוות ותודעת רגעיותו ואפסותו; בחינה זו שהיא בעלת "פניות" מדעיות טהורות עשויה להוליך לאיזה מבוי סתום.

נוף הטבע שבשירה זו הוא מגובב ועתיר-יסודות של החי והדומם; יש בו מיעוט מישוריות וחלליות. איזה גורם לא מודע שבדחפיו היציריים, כופה על הביטוי למלא חלל מבעית, לסתום את הפרצים ולגדוש את השפע היקומי. דרכו מוליכה הלאה-ומעבר מן "אל האין ונבקע" עד – "אל היש ונתקע", היש הממלא וסותם חלליותו של האין. כנראה, אימת הריק מפליגה בביטויו ומחריפה את מאמציו "לסתום" את האין. אין לנו ספק בטיבו של היש הזה, שמקורו בחוויה אנושית מאוד של חרדות ואימות למיניהן, המרכיבות את העלילה הפואימאטית. נוף הטבע שלו, השוכן בתחומי העבר המיתולוגי אינו שלוו ורוגע ואינו מתגלה בדממת הנצחיות החופפת על יסודותיו; הריהו "נצח" סוער, שהפרט-האדם אובד בתחומו כגל מועט, והוא נסחף ומטולטל ברהב האוקינוסי, מתוך רגש חגביי של התבטלות ואפסות. עולמו של המשורר הוא העולם המיתולוגי הדינאמי המלא כוחות מחריבים ובונים, תפארת, כליון וגבורה, מוות, יצירה ופריון. והאני השירי שלו, עד שלא השתחרר מתודעת זמנו, נמצא מפולג בין שני זמנים רחוקים של "קדומים" ושל "עתה" , המטפחים בו יחד הרגשות מעורבות של בדידותו וחגביותו ומאיימות עליו בהחמרת הפילוג האישי; הקרע והפילוג הם לו למשורר ערובה לעצם המוטיבים שהכניס לרקע המיתולוגי, כגון האדם המיורא, החלש, המיותם וכדומיו. רצון להתגבר על הרצידיבים המודרניים הננו רואים בנסיונו להגשרת הזמנים שלו, לקשר עבר והווה, תוך אחיזה קוסמית שאין לו לזמן שליטה בה.

ואולם, בהציגו במקום אימת החלל הריק את הטבע-האיתני-מול-האדם, אילו היה המשורר מיטיב לעצב את האדם המיתולוגי בנאמנות למקור האגדתי ולא היה מקפחו ומעמידו בבחינת חוסר כל הארמוניה שבינו לטבע – ייתכן שהיה מתקרב יותר לקראת הצעת "פשרה" כל שהיא לבעיותיו של האדם החדש.

ג                   ("שיר התקון" – פרק דורבנות)

מבין המשוררים העברים שיצאו לבקש את אלוהי שירתם בצורת אמונה פילוסופית, אתית, מיסטית, מיתית, או אסתטית, מקומו של רגלסון נכבד ביותר. הליכתו אל המיתוס הקדמון, ולא חשוב מפי מי נגזרה הליכה זו, מוכיחה מה שעשוי להיראות כפאראדוכס – את זיקתו היתירה אל זמנו, שהוא תופסו על כל משמעותו הטראגית ובמלוא תודעתו. כמשורר וכאיש הוגה כיוון היטב למשמעותה של התקופה החדשה. מיתמות החלל הריק של דורו הוא בורח אל גוש החומר הקדום לצור בו צורות מיתיות ולהפיק ממנו אמונת-חיים, והתוהו הולך ונכבש בדמיונו ומתחייה בביטויו. והוא טבע עשיר ודינאמי של חיים בראשיתיים איומי-הוד ואכזרים הנשמעים לצוו הביולוגי הפרימיטיבי. וכדאי להבהיר כאן מראש: אין ביטויו של משוררנו תובע את הטבע לסדרים כל-שהם, איננו כופאו לעיצובים חדשים, ואף אינו שואף להקנות לו משטר מרסן; בעולם קדמון זה רבים הפרצים, שמתוכם אורבים התוהו והכליון. מאיתני טבע חסרי-עיצוב ומנופיהם הפראיים, בוקעים אלינו גונים יוקדים של מוסיקה אפלה ויצרית, הנדירים בסוגם בתיאורי טבע בשירתנו:


קיצורו של דבר: גלמי חמרים תוהים-בוהים בראשיתיים ושיכבות ענק של עולם קדמון ואמוֹרפי, המעורר להשתאוֹת עליו השתאות-ראייה ראשונית ולשוות לו הסבר פרימיטיבי:

                  ("שיר התקון" – פרק כי שפכו)

זה עולמו האמוֹרפי, הבלתי אמצעי של "שיר התקון", בלא שתהיה ניכרת בו מגמת עיצוב מכניע, וכוח רב שיקע המשורר בצורו את אי-הצורתיות שבו. על רקע עולם כזה מתרחשת גם העלילה של הפואימות "גשר הסלע" ו"קין והבל". בחתרו אל קדמותו של האנושי גילה את הטבע בהיוליותו הבראשיתית האימתנית, הנעדרת רצון לצורה, או להתלכדות הארמונית של "יסודות-תבל משובשים" שבה, – יסודות מוסיקאליים פראיים, האורבים לחייו הקטנים של האדם. יובל , גיבור "שיר התקון", מקונן:


וזו תפיסת מהותו של האדם המיתולוגי בעיצובו של רגלסון, שמתוך הקושי לוודא את זמנו, אם הוא מכוון לתקופת "בראשית" שלנו או לתקופה קדום-מיתולוגית אחרת, שאיננה נראית לנו כאן – אפשר שיהיה נהנה מן הספק. על כל פנים וודאי הוא, כי חוסר זהות ואחדות בין אדם לטבע, זה היות האדם במזל פירוד-כל "נכרי ולא מוכר", היא תפיסת האדם הכרכיי המפולג של זמננו, ואין בה כדי להחזיר לנו הרגשת אחדות קדומים ותחושות בראשיתיות. ועל כן המסקנה היא, כי היסוד האשלייתי של רגלסון טבוע בסימן התפקקותו, מחמת אילו מניעים אינטלקטואליים ומגמתיים שנעזר בהם דרך האידיאה שלו. בתוּרו אחר התועלתיות בפיוט כעיקר (כמשימה לפתור בעיות) הוא נאלץ להעמיד את הבעיות על משמעותן החמורה ביותר. וכאן טמון סוד החרפת הקטבים והעמדת האדם הקדמון המיתולוגי במצב של חוסר ישע איום...

ד
בכללותה נראית לא קלה המשימה למצוא פתרון ללבטיו של האדם שנתייתם מאלוהיו ומשום כך אימותיו הלכו והחמירו. מאמציה של שירה זו לטפח גרעין למחשבה אמוניית אשלייתית כל שהיא, בסודם של נפצי הקוסמוס הקדומים, הם נסיון הראוי, אמנם, שנכבדהו, גם בשל ייחודו ההגותי והאֶפי של המשורר ועל שום כוח ביטויו הסגוליי. ברם, השאלה העקרונית העולה בכל חומרתה היא: האם בכלל מסוגלת היצירה הפיוטית ליצור אשלייה העשויה להקל את מבוכת הדורות האחרונים, לאחר שנתפכחו מן האשלייה הדתית? ובפרט זה שלנו וודאי נפתח פה לשאלה: עיצובו של האדם הקדמון, המועמד על הקוטביות המופרזת, בתור האדם החגבי המקופח , היותו "נטף בודד", "ניצוץ עזוב", "האדם – צער", עיצוב חד-סטרי זה, מה יש בו כדי להועיל ולתקן, כדי לאחות את הקרע שבין האדם והטבע – קרע-העולם וקרע- האמונה של בן זמננו? הרי כאן צפה ועולה "הבעיה המודרנית" בטראגיותה הבלתי-פשרנית, הנובעת מן המשמעויות "נטף בודד" – "ניצוץ עזוב" , ובכן בודד ועזוב מול עולם מתנכר-מאיים, בתור מוטיב עיקר המגלם בתוכו את כל הסימנים של העת החדשה האכזיסטנציאליסטית. כי הטבע של רגלסון, שיסודותיו נדחקים בצפיפות להסתיר ולסתום חלל ריק, תלוי על פני פרציו, ואין בו כדי לקפח מוראות ולאחות את הקרע בין העולם ובין האדם המצוי בו, היחידי שאין תקון לבדידותו, היחידי הנדחק ממעגלו. הפאונה , למשל, השורצת בחיק הנוף הקדמון, עשירה אף היא בהיקף התיאורי של חייה, אך אין האדם מוצא מקומו בתוכה ולא חלק לו באושרו של החי למינהו.


ולעומת זאת:

                  ("שיר התקון" – פרק הקבורים והטמונים)

האדם המיתולוגי של רגלסון הניצב לפנינו, המקופח בעיצובו בדומה לאדם החדש, הבודד, החלש והסובל בעולם המתנכר ומתאכזר אליו, "בא אדם, בא צער", הוא לו מוטיב טראגי דומינאנטי , הבא על ביטויו ברוב יצירתו. כי אין מפלט מכוחות הרשע והאבדון העוינים בפואימה שלו: ב"גשר הסלע", למשל, שלשת ההרים של האל סחל מציינים כליון טראגי של שלושה קברים. יחיאל , סמל החיים בפואימה "יחיאל ודומה" אינו גובר על הכלייה בלא הכוח ההרסני שהוא מפעיל כלפי דומה . המשורר משתדל לסיים את רוב הפואימות שלו במין "האֶפי אֶנד" ומוסר-השכל של נצחון כוחות הטוב והחסד. אולם הסיטואציות של בדידות וסבל וחוסר ישע מרובות בשורותיו. גיבורי הפואימות אורב להם הכשלון הטראגי, והמושכלות הפילוסופיים באים אחר כך ללמדנו על חיים מחודשים שלאחר הסוף. השיר "אביאל" מלמדנו מעט מהרבה על ספקותיו המכאיבים של המשורר. בתחילה באה בריחתו של אביאל נואש-האהבה מן העיר וזדונה, "כלוט חיש עוזב סדום". בריחה כזאת מתהווית בסימן זמננו והיא אות המרידה בהישגי התרבות. הגיבור מסתחף באור שמש ומוצא מעין הקלה ונחמה לנפשו הדווה בהוד גוונים של "מלבושי טבע בתפארתם". אבל הנעימה הרגשית מובלעת עד- מהרה ביסוד אחר, מדעני-נתחני: הגות מדוקדקת בחיים המתחדשים ובתעלומת פריון וזרע, מראה על התבוננות אינטלקטואלית של גיבורנו. הוא נרדם בתוך ערימת עלים ואביו המת, הנראה אליו בחלומו, מלמדו חכמת-חיים ומעודדו להמשיך ולגבור על המוות ועל הרקבון, האורבים לחיים. אולם הבן אינו מתנחם ביגונו, והרהורי מוות מדכאים אותו. הוא ניעור ובמונולוג קורע-לב יפנה אל האדמה בבקשת סוד-חייה וחיי-ברואיה. וכאן בא המפנה המפתיע שלא צפינו לו. לאחר לבטי-מחשבה על גורלו וטעם-חייו של צעיר אינטלקטואלי רב-סבל, מגיע המשורר אל קיר אטום, ומנסה לכפות פתרון שאין התפתחות העלילה מחייבתו.

                  ("אביאל")

כלומר, אביאל חש פתאום בהתרחשות "סוד חייה" של האדמה בתוכו, וגילוי סודו של אנתיאוס מבהיר, כביכול, – תחושת הכוח ששלטה פתאום בנפשו של אביאל. והשיר בא לסיים שרשרת אירועים ומסקנות:


וכל זאת אחרי דושיחים מעמיקי הגות בנוסח פרויד ומונולוג עצוב, המרמז על כוונות פאנתיאיות. שינוי-פתאום שבתחושות האהבה והכוח, המתעוררות בגיבור, על רקע של הכנה אינטלקטואלית ממושכת, נראה מוזר ובלתי-מחייב בתור מיפנה מסקני הכרחי של תפיסה אמנותית.

ה
                  ("שיר התיקון" – פרק הקבורים והטמונים)

דוגמות אחרות בשירה זו מראות אף הן על חיפושיו של המשורר אחר מחשבה אופטימית גואלת: חיפושים העוברים ליד כמה פתחי-פתרונות ואינם מעמיקים למלוא-מיצוים. המדענות והאינטלקטואליות היתירות קבעו את דרכו בשירה. הוא נוטל גם נושאי מדע ומלבישם שירה וכוח ביטוי לו לפייט דברי הגות ומדע. ואולם, רק בפנותו אל היסוד האירציונאלי שבמיתוס מצא שדה עתיר דמיון פיוטי להתגדר בו. בנופם של הטבע ומראות-הפרא שלו מתרחשת העלילה במתאים לחוקיות על-מציאותית ושונה. שם הדמיון מהלך חופשי ופותר בדרך הנס והמופלא את בעיותיו של האדם.


הרבה תפארת היולית יש בעולם זה. פה משלימות האגדה עם המציאות והדמיוני והממשי הם היינו-הך. קיימת אחדות שהקורא נענה לה, זו של מוסיקה לא-מרוסנת בסולם עקור-שלבים, אחדות של חוסר-הצורה ושל צלילים אשר לאקורדים פראיים – חוק ומשטר של עולם, שהוא חוסר חוק ומשטר . מתוך התלהבות לתפארת היולית כזאת של "אחים איתנים" נתקף משוררנו טשרניחובסקי תשוקות נצח. הוא השיג ביטולו של הזמן, אך לא יכול להפקיע עצמו מן הבדידות, מן רגש-המועקה להיות "כמזר הנדח באין-סוף של הבריאה". הזמן מתכווץ לממד אפסי, "שנים הועמו ויובלים דועכים". אולם גם תשוקת נצח זו היא הרגשה מעורבת, כי מפעמת אותה הבדידות של יחידת-זמן אחת, האדם , הבודד והמשתוקק למצוא גאולתו באחדות עם הקוסמי.

חוקיות דומה לזאת שלטת גם בתפיסה הקוסמית של רגלסון. הפואימה שלו עודה אוצרת בתוכה סימני מאבק נגד התנכרותם של היסודות הקוסמיים לאדם, מגמה להשתחרר מן הבדידות, מן הרגש החגביי הנורא של היות "ניצוץ עזוב" בשפע ימי אור, "נטף בודד", בתבל אוקינוסי... בנופו העלילתי הדראמאטי הוא משליט את האידיאה להיאבקות מתמידה בהרגשות הבדידות והעזובה. האהבה ב"שיר התקון", שאינה בבחינת תכלית יקומית בשלבה ההתחליי, באה לפייס את מריו של האדם הבודד, "והוא מראשוני אדם" שחוויית עולמו היא אכזיסטנציאלית. חובלה האימהית היא האשה התנ"כית, המעניקה לאישה וולדות ומקימה לו "בית" (כלשון הכתוב: "לא טוב היות האדם לבדו"). שליחות נעלה יותר ממלאת אהבתו של יובל-אורפיאוס , שהיא תאצולתה של הארוטיקה באמנות, והוא כלשון הכתוב "אבי כל תופש כנור ועוגב". היסוד האיראציונאלי של העלילה המיתולוגית יוצר נסיבות להתרחשויות על-מציאותיות; הדמיון הפרימיטיבי בורר לו את הנס כמיפנה-מוצא מן המבוך הטראגי. הופעתה של האשה חובלה בפרק ראשון, החייאתה של הלה הרעיה בפרק שני, וסנה-האהבה היקומי של משה בפרק שלישי של "שיר התקון", אירועים חוקיים הם לעלילה איראציונאלית מסוגו של שיר זה, או של "יחיאל ודומה" ו"אביאל". ואולם הפיתויים הפילוסופיים והמדעניים גוברים בו במשורר על "האיוויים האמנותיים הצרופים", והוא מציע פתרונות בצורת מושכלות-מוסר בלבוש פיוטי נשגב. אלא שהם מעוררים תמיהה ואי-הסכמה מן הבחינה האמנותית הטהורה, שאינה משתלבת בתיאום עם דרכו של אברהם רגלסון בשירה.

* כמוטו בפתח הקובץ רשם המשורר מתוך "כתר מלכות" לר' שלמה בן גבירול: "ומחכמתך אצלת חפץ מזומן / וקרא אל האין ונבקע / ואל היש ונתקע / ואל העולם ונרקע".