דבר / 23 למאי, 1947
מאת יעקב פיכמן
כל שירה, לוא גם תהיה בעלת פנים משלה, בעלת תוכן משלה, היא תמיד בת
מסורת מסויימת. לא נעמוד לעולם על ערכה של שירה כל עוד לא נדע על ברכי מי
נולדה, מאיזה קרקע צמחה. מי שלא חדר לאותו קצב מיוחד, לו נשמעה ובו נבנתה
שירת ספרד העברית, לא ישיג את קסמי בן-גבירול ויהודה הלוי, אף שלשניהם היה בודאי
ניב משלהם וקצב ותוכן משלהם. מעולם לא חשבנו, כי גנאי הוא למשורר, אם למד
ממישהו, אם המשיך את מישהו – אם, כמובן, לא נשען כולו על כתפיו של אותו "מישהו" –
אם קיבל ממנו ולמד ממנו תוך כדי חתירה לכלים משלו ולתוכן משלו. וסימן טוב הוא
למשורר, אם הוא גדל מתוך מסורת קרובה לו, קרבת רוּח וקרבת מקום: סימן שהוא
יונק משרשים חיים, שותה מתוך עציצו.
מן הדור השני של משוררי ישראל שנולדו או גדלו באמריקה, אברהם
רגלסון, הוא אחד המעטים, שהשפעת הסביבה ומסורת המקום עקרו אותו, למרות קרבתו אל
ביאליק ואל טשרניחובסקי, מן הנוסח: מי שכל אֶפיגוניות וחזרה שנואות עליו
מראשית צעדיו. אין ספק (ושוב: איננו אומרים זאת לגנותו), שמרחבי המדינה
הגרנדיוזיים בצירוף משהו של וולט ויטמן, הנשר רחב-הכנפיים של שירת אמריקה, חיזקו את
ידו בקצב הפורץ, התוקפני של שירתו, שהיא עדיין בעצם התהוותה.
ואולם, לא פחות משהוא צומח ממקומו ומסביבתו, יניקתו מסביבה רחוקה,
משירה רחוקה – ממסורת ספרד, וּביחוּד משירת שלמה בן גבירול, המשורר הקרוב לו
והנערץ עליו ביותר. הוא אינו נזקק, כמוּבן, בשיריו למשקל היתדות והתנוּעות,
אבל כמוהו עוקצני הוא, חוצפני – צר ואויב ליצירה קטנה, להשגה קטנה; כמוהו הוא
שובר מסורת ומקיים מסורת, כמוהו – הוא פייטן אינטלקטואלי, שעינו ולבו אל הספירות
העליונות במחשבה ובהשגה האלוהית.
ספר שיריו המקובץ, שיצא בשנת תש"ה ע"י "עם עובד", הוא כולו פרי
מאבק לביטוי חדש, אף על פי שעוּצב כולו ע"י מקרא, אגדה, שירת ספרד ומחשבתה, בצירוף
ביאליק, טשרניחובסקי ושירת אנגליה ואמריקה, שקלט אותה במידה שלא קלט אולי שום משורר
עברי לפניו. מאבק בלתי פוסק זה הוא היקר לנו ברגלסון; יקר לנו, שאינו
עט על השלל הקל, על הביטוי הקל – אינו נאחז במה שניתן באפס יד. וזהו גם
המחייב אותנו לקרוב אל שירה זו, ללמוד אותה בלי להירתע מפני הגדל פרע שבביטוי
ובריתמוס – גם מפני אילו פגימות ממש, המצויות ביחוד ב"שירה השקולה" שלו – ריתמוס
שהוא, כנראה, צר לניבו, צר לנשימתו, ואשר לא בו כוחו בשום פנים.
טיפוסי לרגלסון הוא גם שם הספר: 'אל האין ונבקע', והוא חרוז מתוך 'כתר מלכות'
לגבירול. אם נקדים לו מילה אחת מאותו השיר, יהיה שיעורו: 'וקרא אל האַין ונבקע'.
ודאי שאין זה עדיין פירוש לשירים לא קלים אלה, אבל רמז-מה ניתן בו, והוא: כי ה'אין',
אינו של עולם, נבקע מפני גערת אלוהים, – מפני קריאת המשורר, ובו גם ההשגה
הגדולה על המשורר המתגבר כאלוהים על הגולמי והמרוטש שבבריאה, – המקבל תיקונו והמשיג
את ההרמוניה המסתתרת מתחת לכל פגם וקרע – במשורר, הפוסק לה שלמות משלו. גם הגולמי
והמרוטש שבספר עצמו הופך ל'יש' מפני הנשימה העזה, נשימת האיתנים, המפעמת את מיטב
דבריו, וּמי שיכנס לחורשה של קנים זו ירגיש עם משהוּ לא-נוח שבקצב ריחות אדמה עזים,
ריחות בראשית.
יש בשירת רגלסון משהו מסוֹבך יער, שהאור בו יקר משום שהוא בוקע דרך
צאלי-מעמקים. מי שהורס אל נבכי העולם, אל יצריו הקדמונים, על כרחו פורץ מתחום
הליריזם שאזננו הסכינה לו. כאן התשוקה להבקיע את לב העולם, לחתור אל האדם
בעירומו האלוהי, "בטרם זמנים חוללו". מכאן ההשתערות הרומנטית, הצמאון למקור
ההויה שטרם טושטשה על-ידי שכבת דורות, שגלו מעל שולחן-אלוהים. אל נא נבקש
בשירה זו חלקת ניב ותואם קולות, כי אם מחץ הקליפה של העולם, – ההתבטאוּת שאין חוק
לה, אין בלם לה.
מה כאן יותר: רצון או יכולת? פעמים נראה כאילו המאבק
לשירה חזק גם מן השירה עצמה אבל יצירות מלאות לשד כמו "חקוקות אותיותייך",
הימנון ללשון העברית שכמוהו לא נכתב עוד בידי משורר עברי, מוכיחות כי רצון גדול הוא
ממילא גם יכולת גדולה.
|
