מאת ר. אולי

המשורר נאבק עם החומר (שהוא בתחומה של יצירה בחזקת אין) בטרם תקום ותהיה היצירה מוגמרת (שהיא בחינת יש). וזהו הכלל לגבי האמנות – יצירת יש מאין. וכן גם לגבי הקורא: הוא נאבק עם המשורר (האין) בטרם ירד לסוף כוונתה של היצירה (היש). מכאן כלל שני – קריאה ביצירה אמנותית כמוה כפירוש, כלומר: גם כן יצירה. סולם הפירוש בכל יצירה אמנותית סולם לולייני הוא – גבוה ומפותל. מתחיל הוא ב"אפס-מעלות" ומגיע ל"גרם-המעלות", שאין לו גבול מוגדר, לפי שלוליינות המעלות עולה עד גובה ערפלי ומטושטש, ששם הוא נבלע, ולעולם אין לדעת אם הגיע לפסגה או לא. תחום זה שונה לפי דרגת הבנתו, סגולותיו הנפשיות והתפתחותו הרוחנית של כל פרט, אשר בהבקיעו לו דרך בעבי-היצירה יהא נושא עמו את כליו המיוחדים לו, אשר בעזרתם יגיע למקום שיגיע. מכאן אי-האפשרות לנסח פורמולה פשטנית. המאבק, שחייב הקורא להיאבק כדי להשתלט על החומר, הוא כמובן, לו מסוג מאבקו של היוצר, אך לידתו בפעולה נפשית, בהתנגשות שני עולמות – עולמו הוא ועולמו של היוצר. התנגשות זו סופה – פרוש. אין לומר: "הריני מבין יצירה פלונית". אלא יש לומר: "כך מבין אני יצירה פלונית". "כך" הזה רב-פנים הוא, במידה שרב-פנים הוא חוג הקוראים.

דברים אלה עלו על דעתי למקרא שיריו של רגלסון, כי על-פי הרוב כופים שירים אלה על הקורא מאבק לא-לו – המאבק של המשורר, שלא השתלט על החומר השתלטות של גיבוש וליטוש מוחלט. מכאן הקושי בהבנתם. הסתום בהם נובע לא מתוך הסתומות, שניסה המשורר ליתן להם מבע פיוטי. לכאורה: יפה בניינם. אך, משום-מה, שכח הבנאי לקרוע חלונות – לאור ולרוח. ומהעדר אור שנותן המשורר, חייבים אנו, הקוראים, להדליק אור בעצמנו, - ומתוך כך תפארתו של הבניין נפגמת.

יש לו לאברהם רגלסון סימני-היכר של משורר אמיתי, שרק אצל מעטים בקרב להקת המשוררים העברים שבאמריקה אתה מוצא דוגמתם. ההבדל, המייחד לו מקום ניכר ביצירה העברית באמריקה, נעוץ, בראש ובראשונה בכוחו השירי. יש לו ניב משלו, ניב "משונה" ופתלתול, קצת חקרני-חטטני, קצת נטפל בעיקשות תמהונית אל הנושאים, עד כי יותר משהוא שר, נדמה לך, כי הוא מתאווה לטרוד מנוחתך בעוויות של עבד-אלוהים וציניקן כאחד. בעוד שהרצינות הקרתנית, הטבועה בשיריהם של הרבה משוררי אמריקה העברים, עושה שירה זו קצת נאיבית ומיושנת, מגיע רגלסון לפרקים לנימה פיוטית-טארגית באמת, ומרירותו מחלחלת בה שקט ותבונה. במידת מה שרוי גם הוא, עם שאר חבריו שבשירה העברית באמריקה בחממה, שצמחיה נראים כאכזוטיים, יראי-צינה, ולמעשה בולעים-הם בהתחסדות יתומית את אורה וחמימותה של השירה האנגלית-האמריקאית, החודרים בעד הזכוכית העבה של דפני החממה.

אך א. רגלסון הוא מן המעטים שם, ששלח כמה שלוחות מעבר לבית כלאו המזוגג והחל לנשום נשימה רעבתנית מעולמו של העולם הגדול, המודרני. ואולי, עצם העובדה, שעשה כמה שנים בארץ-ישראל, חיסנה את רוחו, ושיריו שנכתבו ונרקמו בארץ עומדים איתן על הקרקע.

ואף-על-פי-כן גם רגלסון לא ניצל הצלה גמורה מן האווירה של החממה: הרבה נימים אצלו כאילו דבוקים בדפני העציץ, אם כי צמרת שירתו מגביהה ומלחכת את נוף העולם, הפרוץ לזמן ולרוחות. (כאלה הם השירים: "על איש הכוכבים", "פלא הגמלים", "הדבק". שהם אולי, היפים ביותר בספרו).

מבעד למילים, הערוכות רבדים-רבדים, בוקעות שורות דקות, חתוכות בטעם הליריקה הטובה, אלא שיותר מדי, כאמור, אנוס הקורא ללחום את מלחמתו של המשורר, לדלג על המיותר, לסלק את המחסומים, שלא הסירם המשורר עצמו. אדרבא, נדמה כאילו הוא מאוהב בהם (בשימוש נפרז של תיאורי נוף וגיבוב פרטים, המסרבלים את התמונות, נוטלים את בהירותן ואת גמישותן ו... תפסת, מרובה לא תפסת). נטייה זו בולטת בעיקר בשיריו הפורצים של תחומי-המיסטיקה המעורפלים. אפילו משוררי "האגם" האנגלי, או המיסטיקן המובהק ויליאם בלייק, שמהם הושפע רגלסון השפעה ודאית, לא שכחו לקחת בידם את הפנס המאיר, בשעה שירדו אל ערפלי המיסטיקה. אומנם, גם הם שיקעו עצמם ב"שאלות הנצחיות", אך אמצעי ביטויים בהירים, חטובים, שובים את הלב ומסברים את האוזן. כי בנשמתם התחוללה סערה ואלו בנשמתו של רגלסון, נדמה לנו, מתחוללת אנדרלמוסיה. על במתם נראו ברקים, שאגו רעמים. על במתו של רגלסון – גוררים גושים ונעים בכבדות צל-מי-רפאים שהמשורר העלה אותם מסיפורי התנ"ך והציגם באור-בלהות מופרז. תקופתם היתה תקופת תחייתה של ההתפעלות מפלאי העולם, מעצם קיומם של החיים, שגלשו אז מן האיראציונאליזם של הפוזיטיביזם, ושירתם, ביודעים או בלא יודעים היתה תגובה נגד הרוח המהפכנית, שנשבה אז בעולם המחשבה והמעשה, ואלילים נושנים רבים נופצו בה לרסיסים. המבוכה הולידה את שירת הנבועים. תסיסת הזמן בשירתם. בשתי דרכים הביעו המשוררים האלה את התפלאותם והתפעלותם מפלאי העולם, מחידת החיים והקיום, מכל רחשי הלב הסתומים, שביקשו להם פורקן בהסבר הפיוטי והמחשבתי. אחדים קיבלו את פלאי העולם באורח ההכנעה ושקעו בפאטאליזם ובמיסטיקה, ואחרים הוסיפו לתמהונם את החקירה, ואל האידיאלים האנושיים-מוסריים צירפו יסודות של בהירות פוזיטיביסטית ומסקנות, שנבעו מגילויי המדע וההתפתחות הטכנית של התקופה.

רגלסון בן זמנו הוא משורר ההתפלאות. ב"שיר התיקון" שלו מבטיח הוא לקורא: "אדבר סוד בשפת הנגלה ואטבע מופשט מטבע חזון". אך היש לשפת הנגלה של רגלסון משקל פנימי וחיצוני גם יחד? גם כאן תמיהת הקיום, הבדידות, האהבה והמוות, כל אלה נארגו בחוטים מחוספסים של תמונה ואימאג' ועלילה, אך ההגות כאילו נאחזת כאן בענפים מסוקסים ורבי-זיזים של שירתו ונקרעת בלי להגיע לכלל שלמות של יצירה פלאסטית.

לפרקים מתעייף המשורר עצמו בשבילים התלולים של דמיונו הבלתי-הארמוני, ואז הוא ממתן את פסיעותיו ומאריך את נשימתו, וכאילו שואף גלים זכים מלוא ריאותיו. אז מזכיר הוא את ויטמאן. אך נופש זה בא לו לשעה קלה בלבד. ושוב נדמה לך, כי מהלך אתה בשיריו כאילו מתחת לסככות רחבות, המטות לנפול, לפי שמשענותיהן דקות-להישבר. אולי, מתרחש כל זה מפני העזה אחת, שהעז רגלסון בשירתו: הוא פטר עצמו (פרט לאותם שירים קטנים, שאינם מוסיפים ואינם גודעים הרבה ביצירתו הפיוטית הכללית) בכל עול ומשטר שירי – אם עול של ריתמוס ואם משטר של חרוזים. והרי בהתערטל השיר מלבוש זה, מפסיד הוא את הכבלים היקרים, שמעניקים לו את הצורה. לא כל משורר רשאי להחרים את הצורה השירית, כי השירה היא "בת הנבל והכינור" והצליליות אינה לה בחינת קישוט טפל. השיר טבעו שיתנגן, והקצב עשוי להרים את עמוס-המלים, לצרפן מסיגים ולקרוא דרור לנשמת השיר. בכל אלה חטא המשורר חטא מרצון, מהכרה: הוא מכנה את שירותיו "בלתי שקולות". אך הכרזה זו אין די בה להניח את הדעת לגבי יצירה אמנותית. מכאן הפרוזה הלירית שלו, הבאה במקום שירה, פרוזה מתובלת בתבלין מתוקים ומרירים, ולעתים מתוקים ומרירים יתר על המידה, בין שמדובר ברגש ובין שמדובר בעצמים ונוף. משום כך, למשל, ניטל מן האגדה ביפה שב"שיר התיקון" ושירים אחרים העיקר: הכנפיים. כי אפילו אם נתעלם מן העובדה, שאין התקופה מפעמת בשירים אלה, או שהדיה עמומים יותר מדי, ושאין הם משתוקקים להיות מודרניים, (בלי מרכאות אלא במשמעותה העמוקה של המלה הזאת!) – בכל זאת אין לוותר על הפלאסטיות האמנותית, שאינה מותנית בזמן, ועל עצם הכוונה להועיד את השיר לאוזן האדם וללבו.

ובסך-הכל: ספר של משורר. שירים כ"גשר הסלע", "ערפל בכרם מרתא" ועוד, וביחוד שירו "קין והבל", מעשירים את נוף השירה שלנו בכמה יצורים באמת-פיוטיים ובאמת אמריקניים.