הצופה / 3 לאפריל, 1970
מאת
נעמי גוטקינד
מבטאו האנגלו-סכסי הקל של אברהם רגלסון מוסיף מימד אירוני לא מכוון לשיחתו של משורר שכתב בהמנון הגדול שלו לשפה העברית ("חקוקות אותיותיך") כי הוא: "כאוהב מונה שבחי גבירתו / ובטויו קצר מרגשו /". אבל, רגלסון היה מתקן אותי כבר בשלב זה ואומר: "אינני משורר, אני אוהב שירה. כשם שפילוסוף אינו חכם – אלא אוהב חכמה. יש לדייק במונחים, להקפיד במלים, לזכור שהמלה משורר פירושה – אדם שר... אומר שירה". הדיוק הזה איננו מקרי. מאז התפרסם שירו הראשון, "גזל אהבה" לפני חמישים שנה בעתון עברי שיצא בארה"ב ("מקלט" של ברקוביץ) ועד צאת ספרו האחרון, "אראלי מחשבה" לפני חודשים אחדים, הוא ממשיך בקו עיקבי של "אוהב עברית".
אוהבי עברית מן הסוג הרגלסוני נעשים נדירים יותר ויותר בימינו, לפחות במדינת ישראל. ובאמת, כיצד יכול מי שנולד או גדל מרבית שנותיו בסביבה דוברת עברית להתייחס אליה ביראת הקודש האופיינית למי שלמד ופיתח את שפתו בד בבד עם תהליך ההתפתחות שלה עצמה?
הרבי ש"התמדרן"
כאשר נולד רגלסון בסוף המאה ה-19 בהלוסק שבפלך מינסק למשפחת בעלי מלאכה, היתה השפה המדוברת שבפי היהודים אידיש בלבד. כאשר עקרה המשפחה ל"איסט-סייד" המפורסם של מנהטן עם גל ההגירה הגדול של ראשית המאה, שמע סביבו ברחובות הרובע היהודי את האידיש העסיסית והתוקפנית של ה"בונדיסטים", הסוציאליסטים, האנרכיסטים, הצמחוניים ומתקני העולם למיניהם, (כולם יהודים), שנהגו לנאום ולהטיף בכל קרן רחוב. כיצד, איפוא, בין רחוב דובר אידיש ובית-ספר אמריקאי על טהרת האנגלית, התפתח בארצות-הברית משורר עברי? שאלת חידה זו המתעוררת בעצם למול כל התופעה המורכבת של כותבי העברית באמריקה, ניסיתי לפענח בפגישתי עם אחד המובהקים שבמייצגיה. בבית כפרי טובל בפרחים, הרחק משאונה של העיר, טען באוזני המשורר, המתרגם, המסאי והעורך לשעבר (באווירה המתאימה מאין כמוה להעלאת זכרונות), כי לפחות במקרה שלו מדובר באהבת ילדות. חזרנו איפוא שבעים שנה אחורנית, אל ה"חדר" ההלוסקאי ובו "רבי שאפילו חיבור עברי.
"היצירה הראשונה" של רגלסון בשפה העברית נכתבה בזכותו של הרבי. "הוא נהג להזמין בשבילנו עתון ילדים עברי בשם 'החיים והטבע'," נזכר רגלסון. "ואני אהבתי כבר לקרוא עד כדי כך שתמיד חטפתי את העתון מידיו... נוסף לעתונים קראנו גם ספרים. מדי פעם היה איזה בחור פותח ספריה בחדרו, ותמורת קופיקה אחת משאיל מספריו לילדי הסביבה... אבל יותר מכל אהבתי לקרוא חומש עם רש"י. את החיבור הראשון שלי שזכה לשבחי הרבי כתבתי עפ"י פירוש רש"י לסיפור עקידת יצחק..."
"ד"ר הרצל ציון קלאב"
למנהטן הגיע רגלסון כשהיה בן תשע. רשמו אותו אמנם ל"ישיבת רבינו יעקב יוסף", אבל לאחר שגילה את הספריות הציבוריות הגדולות נעשה מתמיד דוקא בהן... תגלית מסוג אחר היתה בשבילו הציונות. ליתר דיוק, ה"ד"ר הרצל ציון קלוב". "לשם הגעתי מתוך אהבתי לעברית" הוא מודה. "בזכות המועדון הזה הכרתי את דניאל פרסקי, האיש שנשא על שכמו, כמעט לבד, את כל תהליך התחייתה של העברית באמריקה. הכרתי את ח. א. פרידמן, שהתנדב ללמד אותי בחינם, גם את השפה העברית וגם את ספרותה. מפרידמן שמעתי לראשונה בחיי שמות כמו ביאליק, מנדלי, אחד-העם... ההתלהבות לעברית הגיעה למימדים כאלו שהצגנו פעם מחזה עברי של גולדפדן, "דוד במלחמה". אנחנו היינו גם השחקנים, גם הבמאים, גם מוכרי הכרטיסים, וגם חלק מקהל הצופים...".
המועדון, הספריות הציבוריות, הכתיבה הבוגרת הראשונה של שירים "למגירה" והפגישות עם חברים, מילאו את כל זמנו של רגלסון הצעיר. ל"תכלית" לא היה מגיע, לולא עזרתו של ידיד נעוריו, היום, פרופ' הלקין.
בין הלקין לברקוביץ
כיצד הכיר רגלסון את הלקין? הוא מחייך, מושך בכתפיו: "נו, שנינו גרנו בברונקס ומצא מין את מינו... הראיתי פעם להלקין, שכבר פירסם אז משיריו ב"התורן" ו"במקלט" (עתונים עבריים אמריקאיים) – רשימה שלי בפרוזה. הוא הראה את הרשימה לברקוביץ, וברקוביץ שידע כי אני נוהג לסייע לאחי, הרוקחים, ב"דראגסטור" של משפחתנו, פנה להלקין ואמר: קח אותו מאחורי תמרוקי הנשים, הביאוהו אלי ויהיה סופר בישראל. כך נפגשנו. ברקוביץ הבטיח כי יקבל ממני גם שירה, גם פרוזה, וזה נתן לי את הדחיפה הראשונה לקראת כתיבה ברצינות".
"הכתיבה ברצינות" הסתכמה לאחר שנים אחדות ב-15 חוברות שירה שכונסו ב-3 כרכים עבים ויצאו בהוצאת "שטיבל". עד כאן – ברקוביץ. ומכאן, המשיך רגלסון לשלוח משיריו ומאמריו ל"התקופה". כיצד החזיק מעמד שנים רבות כל כך, כסופר עברי, בתוך קהל קוראים זר לשפתו "אם מבחינה כספית – ודאי שלא החזקתי מעמד... – הוא מחייך – לא מכתיבת שירים בכל אופן". ואמנם, לפרנסתו הירבה רגלסון לתרגם מאנגלית לעברית, מעברית לאנגלית, מיידיש לאנגלית, ובצוק העתים נאלץ אפילו לכתוב מאמרים על הספרות העברית בעתון קומוניסטי אידי! קשה לדעת מה חשבו קוראי אותו עתון כאשר ראו בו את "ציון הלא תשאלי" של ריה"ל מתורגם מעברית... זכרונה של כתיבה זו, וההדים שנודעו לה בין "קנאי העברית" של אותם ימים, מציקים לרגלסון עד היום. מי יודע אם לא משום כך כתב לבסוף את ההמנון הפיוטי לשפה העברית.
"חקוקות אותיותייך"
בהרצאה של נשי "הדסה"
לא תמיד זוכר, כמובן, משורר, מתי נולד הרעיון לשירו. במקרה של "חקוקות אותיותיך" זוכר רגלסון בברור אותה הרצאה שנשא בבלטימור בפני נשי הדסה על השירה העברית. הוא הדגים למאזינותיו את גמישותה ועושרה של השפה במשקליה, בשרשיה המסתעפים לעשרות מילים, בשמות שאפשר להטות לפעלים ובפעלים שאפשר להפוך שלמות. בכל אותו "משחקי" דקדוקי שבזכותו יכלה העברית לקום לתחיה. "ואז עלה בדעתי שיש פה חומר מלהיב להמנון לשפה. שלמה אבן גבירול כתב גם הוא שיר, שלא גמרו, על הצד הטכני של העברית, על אותיות זש"ס, על העם המזניח את שפתו "חציו מדבר אשדודית" וגו'. רציתי להמשיך את אשר הוא התחיל, לכתוב שיר על העברית ולהדגים בד בבד את סגולותיה של עברית זו".
רגלסון מצטט שורה המדגימה אפשרות של נטיית שמות: "שמותיך משתהמים, אורח פעלים". הוא גם מרבה בחידושי מלים משלו, כמו למשל: "רוממיות קולך" על משקל: ותוליכנו קוממיות לארצנו, ובמשחקי צלילים כמו: "חרצן בזג, ענבל בזוג", המעידים על עושר לשוני פנומנלי, בעיקר ברובדי הלשון של המקרא, הפיוט הראי"ה הקדום ושירת ספרד. עושר זה נרכש בארה"ב ע"י קריאה בלבד: "קראתי להנאתי", הוא מסביר, "אבל כקריאה מתוך רצון לכבוש". העברית שלו מעוגנת עד כדי כך בלשון שירת ספרד, שהוא כותב ביטויים כמו: "ואהליבות חלוליך", "מי יסק אל גובה תנועותיך", "מי ירגול עד חביון טעמיך / והם נשמות לתנועות".
"משדיפי מילותיך ישדפו"
דעתו של משורר האומר: "אני נהנה מאבן-גבירול, מיהודה הלוי, מכתבי הראי"ה והם לשעשועים לי" – על השירה העברית החדישה, צפוייה כמעט מראש! "מביאליק ואילך לא מצאתי שירה שאפשר להשתבח בה" – הוא פוסק בחריפות. "אומרים שלנוסקי? ובכן מה? שלנוסקי אמר אני אהיה ביאליק שני... ביאליק הכניס מעט ביטויי קדושה לשירתו, אם כך אני אכניס הרבה...". גם אלתרמן לא קסם לו, פרט מאשר ב"טור השביעי" – כאשר דיבר לעניין כפובליציסט בחרוזים, שלא לדבר על הצעירים יותר שבאו אחרי אלתרמן... "אני מחפש בשירה את ברכת הנהנין, אבל היום לא מברכים על העולם ולא נהנין ממנו. אילו מצאתי שיר אחד טוב, הייתי קופץ עליו ומגדיל את כבודו. אבל היום משתגעים לתיאבון, בוחרים בהפקרות, והפקרות בעיני הוא היפך שירה. שפת שירה חייבת להיות מהודקת, הגיונית, ציורית, עליה להחצב מן הנשמה או מהשפה. אבל מה קרה להם למודרניסטים? הם קראו את אליוט ואת ג'ויס. ולא הבינו אותם, החליטו איפוא ששירה מודרנית היא משהו שלא מבינים, לכן החלו לקצוץ שורות, לסרס ביטויים, לשחק משחקים מבולבלים. הם משחקים גם בביטויי קדושה מהמסורת היהודית. אבל אילו משחקים שיטחיים. אתה יכול למצוא בשיר מודרניסטי את המלה גשם. ואחריה: ברכת המוציא. ובכן, מה כאן המודרניזם? זה שעליך להסיק לבד כי הגשם מרווה את החיטה ומהחיטה עושים לחם. עוד לא מצאתי מאז "הבריכה" של ביאליק, או "מתי מדבר" שלו, שיר שישווה לו, אבל יותר מכל מרגיזים אותי הללו המשתמשים בלשון העשירה שלהם על דרך ריקנית, דוגמת הגשם ו"המוציא", על אלה כתבתי בשירי, "משדיפי מילותיך ישדפו".
הרב קוק כמשורר
לעומת משוררים רשמיים, ששירתם אינה שירה בעיניו, מציין רגלסון כ"משוררים" אהובים עליו את הראי"ה, למשל, או את הרב קוק... בספרו "אראלי מחשבה" שיצא כאמור לפני חודשים אחדים, הוא מסכם את עיקרי מחשבתם של ברגסון, רוסל, דיואי, קאסירר, והייטהד, ג'יימס, מטרלינק, קרוז'ה, לייבניץ ו...הרב קוק: "השארתי את הרב קוק לסוף, מעין חתימת ברכה. הוא בעיני היותר פיוטי מכולם. אני נוהה אחרי הפיוט שבפילוסופיה, אחרי ההשראה הפנימית, אותה נקודה פנימית, כמעט גנטית, שיש לכל פילוסוף. גם הפילוסוף נולד בדור פילוסופי ומדעי מסויים המשפיע עליו עמוקות, והוא מלביש את הניצוץ הפנימי שלו בביטויים, השקפות ודרכי הלוגיקה של דורו. זה נשמע כמו ההגדרה של השירה עצמה? נכון, אבל שירה שמתלבשת בצורות הגיון ומגוננת על עצמה בלוגיקה. עם זאת, לכל פילוסוף יש איזו נהייה נפשית המתבטאת בכל ויכוחיו ובכל כתביו. מתוך נטיה טבעית אני נדבק דווקא לצד הזה שבאישיותו, כלומר, צד השירה שבו".
ושירה, לא חסרה לו בכתבי הרב קוק: "כמעט בזקנותי הגעתי אל ספריו" הוא אומר, "ומיד חשתי שכאן פילוסוף גדול המלביש את מחשבותיו בפסוקי קודש, בביטויי מיסטיקה, הוא מזמר את הפילוסופיה, הוא מזכיר משוררים כמו וולט ויטמן הכותבים על ההוד והזיו שבעולם, על האמונה החזקה במציאות שאחרי המות, הפלא שבחיים, כיוון שהעולם ביטוי לאלוקות, והכל מלא בה".
אפילו במקצת השורות של הפרוזה שכתב הרב קוק, הוא רואה "דיטרמבים", כלומר שורות רחבות של שירה חופשית, שאין לה אולי משקלים, אבל יש לה מיקצב פנימי.
"נסתכל הראי"ה בנשמתו פנימה על תהומותיה והרריה ואמר שירה": הוא כותב בפיסקה הראשונה של מאמרו ... "נסתכל בגופו החי... ואמר שירה, נסתכל בבריאה, יפעותיה... סדריה... פלאותיה... ואמר שירה. נסתכל בתורה, כתבה ולשונה, סיפוריה ומזמוריה, חוקים ומשפטים, ציוויים ואזהרות שבה... ואמר שירה. אמר שירה ולא עשה שירה. מכאן שהתואר משורר מגיע לו".
|
