Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

ייחוד שירתו של אברהם רגלסון
אברהם רגלסון, "חקוקות אותיותיך", שירים, הוצאת מחברות לספרות, תשכ"ד
האומה, תשכ"ה 1964
מאת משה גיורא

כתיבה של רגלסון מזכירה מבחינות אחדות את הספונטאניות של איתמר בן-אבי: אותו שכרון מן המלה העברית תוך כדי התבוננות של בינה לשורשיה, אותו יצר לברוא ולחדש ניבים, אותה התפעמות, כמעט נאיבית, מן הצירוף שעלה יפה. יש שמץ של ארכאיות בלשון-לימודים זו של רגלסון, המבקשת למצוא ניב בלתי-אמצעי להבעת רגשות ומחשבות ולציור נופים קרובים ורחוקים. מסימני ההתלבטות הם גם עשרות העמודים, המוקדשים ל"הערות וביאורים" בסוף הכרך "חקוקות אותיותיך". בין אלה נמצא גם פירוש-מלים פשוט, דבר שאינו מן המקובלים אף בשירה ה"סתומה" ביותר בארץ-ישראל. שתי סיבות לכך: הארץ-ישראלים מניחים מראש, כי כתיבתם מיועדת לקוראים שלשון השירה נהירה להם, ואף החידושים כבר נעשו שגורים או שהם נקלטים והולכים. ודאות זו, כפולת-הפנים, אינה נחלת ה"פריפריה" העברית. אצל רגלסון מצטרף לכך גם קושי-לכאורה מצד העניין. הליריקה שלו ספוגה הגות, סמלים ורעיונות, שאינם יומיומיים, "פשוטים", אלא עומדים בסימן ההשפעה הגדולה והחיובית של שירת אנגליה ואמריקה. רגלסון הרבה לתרגם מתוך היצירות הקרובות ללבו ואף קרא לתרגומו "עברורים", לרמז שלא סתם העתקה מלשון ללשון כאן אלא סיגול נכסי-רוח מסוימים, שהם חלק אורגאני בהווייתו כמשורר. תרגומים אלה הם רבע מספרו, ומבחינתנו חשובים הם כמקור. הם מעידים על מקורות-השראה ומקורות-יניקה של המשורר.

מקורות אלה רחבים ורבי-צדדים – החל בשירת יורדי-ים אנגלים קדומים, שאף שמם השתכח מרוב ימים והם מופיעים באנתוֹלוֹגיות כ"עלומי-שם", וכלה בוויליאם בלייק, רוברט הריק, אלגרנון צ'ארלס סוינבורן, אלפרד טניסון, ויליאם וורדסוורת. מכרעת, בכמות וברוח, היא השפעתו של גדול משוררי אנגליה מן המאה השבע-עשרה ג'והן מילטון. רגלסון תרגם או "עברר" פרקים גדולים מתוך "גן-העדן האבוד": "הימנון לאור", ו"אהבת אדם וחוה בגן-עדן". על פרק אחרון זה מעיר רגלסון: "פה המשורר מגנה כאחד נזירות מתחסדת ועגבגבים הפקריים, ומזמר את ששון אהבת-הנישואין; מעין 'קדש עצמך במותר לך' שבמסורת הישראלית". בדברי-הלווי ל"עברורים" מתוך מילטון מציין רגלסון בין השאר: "גוהן מילטון (נ. 1608, מ. 1674) – מענקי השירה האנגלית והעולמית: מאחד בקרבו למדנות מופלגת עם שירה שהיא דמיון שגיב ומוזיקה כבירה. התרועע עם גדולי מלומדי העולם; ביקר את גליליאו באיטליה בהיות זה חבוש בבית-האסורים.

"מילטון שימש מזכיר לאוליבר קרומוול, מצביא-הפוריטנים במלחמת-האזרחים, אשר יסד באנגליה רפובליקה פרלמנטארית שנתקיימה י"א שנה (1649-1660).

"בחיבוריו הפולמוסיים הצדיק מילטון הריגת מלך עריץ – – – הגן על חופש הכתב והדיבור. ברוב לימודים בנעוריו ובעבודה מאומצת למען הרפובליקה, הקריב מילטון את אור-עיניו. ב-1652 נתעוור כליל. בעיוורן, בעוני ובמדוחים (לאחר שהושב בית-המלך על כנו), חזר מילטון אל פועל השיר, שהזניחו בשל עבודתו המדינית". במובאה תמציתית ומגובשת זו משתקף בעקיפין עולמו של רגלסון עצמו: האידיאלים הרמים של שירת-הגות בצד ראדיקאליסם פוליטי, למדנות מופלגת והקרבה עצמית שקטה בסוד היצירה 'בעוני ובמדוחים'".

תרגום "חזון בעולה" לבלייק, שהוא "קטע מן החלק השני של הפואימה הנבואית 'מילטון'" – ויקצר המצע מהבאת ההסבר המפורט – משלים, עם תרגום "ספר תל", את מעגל השראה של שירת אנגליה על יצירתו של רגלסון.


*
אולם מפליגה ורחבה מכן השפעתה של שירת-אמריקה, בייחוד זו של וולט ויטמן. לאחר מה שאנו יודעים על יחסו של רגלסון לפעילותו המדינית של מילטון, אולי יוּתר לנו שלא לראות מקרה בכך שבחר לתרגם מתוך שירת ויטמן דווקא את משא-הקינה הגדול על הלוויתו של הנשיא לינקולן, משחרר העבדים, אשר נפל קרבן לכדורי מתנקש. בחשבון מקיף הרי מתגלמים באיש זה ובגורלו מיטב האידיאלים של האחדות והחירות האמריקנית. וודאי לא מקרה הדבר, שרגלסון מצרף בהערותיו לתרגום, בצד הפרטים הביוגראפיים-הטכניים, גם שלושה פרקים מדברי הפרוזה של ויטמן על לינקולן. ש. הלקין, מתרגם המחבר הגדול של "עלי עשב", גם הוא תרגם קינה זו על לינקולן, כנראה בין הפרקים הראשונים שעליהם ניגש לעבוד. באנתולוגיה "מבחר שירת אמריקה", שיצאה לאור בשנת 1953, מוסר מחברה, ראובן אבינעם: "ידידי, ש. הלקין, מסר לי עוד בחורף 1946 כמה מתרגומיו משירי והיטמן". "עת הלילך", היא האלגיה על לינקולן, היתה כמובן ביניהם. "עלי עשב" נוסח הלקין הופיע שנים מספר לאחר צאת האנתולוגיה. השוואת שני התרגומים היא עניין נכבד בפני עצמו ולא נעסוק בו כאן. נאמר רק זאת, שתרגומו של הלקין קרוב יותר ללשון המדוברת, אך לפרקים הוא כמעט מדויק יותר מדי. לעומת זאת גובר בתרגומו של רגלסון יסוד הרגש, למרות הלבוש הלשוני שיש בו קורטוב של גודש "לימודי".

רגלסון תרגם מיצירותיהם של משוררים אמריקנים רבים: "מזמור המוות" הוא משל ויליאם קולן בריאנט, "ממיסדי השירה האמריקאית ואדיריה"; "ברהמה" ו"המנון קונקורד" הם משל ראלף ואלדו אמרסון – "הוגה ומשורר, העמוד התיכון בהלך-הרוח הטראנסצנדנטאלי באמריקה". "הטראנסצנדנטאליות היתה העתקה ספרותית לפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית על קרקע אנגליה החדשה" – נאמר בהערות. "המנון קונקורד" הוא "שיר לעת-מצוא, הוּשר בעת השלמת מצבת-קונקורד, 19 באפריל, 1836". והקרב על מחסן הנשק בקונקורד, שנסתיים בגירוש הבריטים מבוסטון, הוא שפתח, כזכור, את מלחמת העצמאות האמריקנית. וכך משתקף במבחר שירים, שתרגומם מקרי לכאורה, יחסו של המשורר-המתרגם לעניינים אמריקניים, שיש בהם שמץ של אקטואליות, ואולי יותר מזה, בתודעתו של האמריקני המשכיל בן-זמננו. המבחר של רגלסון כולל גם שירים משל משוררים אמריקנים בני הזמן הזה – רוברט טריסטראם קופין, ג'ויס קילמר, קונראד אייקן. הד רחוק להשפעתם נמצא בצורה זו או זו גם בשיריו שלו.

ועוד קו אחד ראוי לציון בשירת רגלסון קודם שאנו עוברים לניתוח יצירותיו הגדולות בהיקף. הכוונה לרגש הרליגיוזי העמוק, הלובש לעתים פנים של פאנתיא-סם. עתים קרוב הוא למקורות הקבלה וכפעם בפעם מתבזק בו ניצוץ של חסידות. צירוף זה באדם, הקרוב בהשקפותיו למפ"ם, איננו בלתי רגיל, ורק למראית עין יש בו משהו מן ה"סנסאציה". הלך-הרוח הרליגיוזי מוצא ביטויו בין היתר במחזור "שלושה שירים על המוטיב: 'לית אתר פנוי מיניה'" (משירי וורדסוורת, טניסון ופראנסיס תומפסון). תומפסון הוא משורר קאתולי, בריטי, רומנטיקאי מאוחר. אכן, כל שהוא מן הזרם הרומאנטי בספרות קרוב ללבו של רגלסון, ואת קרבתו זו הוא מיטיב לבטא הן בשיריו הליריים הקצרים, הן בשירות הגדולות שלו, שכל אחת מהן היא לפרקים ספר קטן בפני עצמו.

השורה הרחבה, הוויטמאנית, שמשקלה חופשי, או שהוא נראה כך מחמת השירים ה"שקולים ובלתי מחורזים" וכתובים בהברה אשכנזית ששוב איננה שגורה בדיבור ובקריאה – היא האופיינית לעיקר שירת רגלסון. כך יוקדשו בספרו הארץ-ישראלי ביותר "אל האין ונבקע" (פסוק משל רשב"ג) שירים לביאליק ("איש הכוכבים") ומצד שני לבידואים, לשיירות הגמלים וכדומה, כל שהוא רומאנטי בציור נוף מקומי משנות השלושים. קבוצת שירים, מן המאוחרים, כתובה "בהברה הארץ-ישראלית", וציונים דומים אנו מוצאים אצל משוררים-עולים אחרים – קרני, למשל.

פרק בפני עצמו היא הפואימה הסיפורית "עקדת שלמיהו", המספרת על בן שמת בינקותו. רווי רעיונות פילוסופיים "נוסח" מילטון הוא המחזור "קין והבל", שאין להאריך בתיאור פרטיו במסגרת רשימה, אולם כדאי להביא לפחות שורות אחדות מדברי המחבר על דרך היווצרותו:

"פעם בטיילי תחת שורה של צפצפות עתיקות ברחוב אחד בקליוולאנד (עיר-מגורי אז) בסמוך לאגם-אירי – אחד מחמשת האגמים הגדולים שבלב צפון-אמריקה, והם באמת ימים ענקיים, אלא שמימיהם מתוקים – דרשתי לפירוש השמות קין והבל. קין, פירשו יוצר ועושה מעשה-חרש (כמו: קונה שמים וארץ); הבל, פירושו הבל-הבלים. האחד שואף להשתלט על המציאות; השני מאיין אותה, אומר לה: לא. וכרגע קמה והיתה לפני הפואימה כולה: לא בצורת מלים (על אלה עמלתי אחרי-כן קשות וארוכות), כי-אם בצורת עלילה של תמונות. אפילו התפאורות השונות של פרקי-השיר כבר עמדו בייחודן לפני. קין והבל הם שתי נטיות, המתנגשות אהדדי, בלב-אביהם, אדם".

את רעיון השכל ההורס את יצר הקיום שאב רגלסון בין היתר ממשנתו של קלצקין, שרוכזה בספרו "שקיעת החיים". רגלסון רואה מסכת זו של קלצקין כפרק המצוי "בתחומי הספרות השופנהאורית-ניצשאית", וגם זה עניין בפני עצמו.


*
בתחום השפעת קלצקין עומד גם ההימנון ללשון העברית "חקוקות אותיותיך", הפותח את כרך שיריו המקובצים של רגלסון, כפי שהוא מצוי עתה לפנינו, ונותן לו את שמו הכללי. הימנון זה הוא בלי ספק פסגת הישגיו של רגלסון כמשורר, יהלום אמיתי בכתר השירה העברית, אם נרשה לעצמנו ביטוי פאתיטי-מליצי במקצת כגון זה.

"את וארצך – אחת", קובע רגלסון בהימנונו, וכך הוא מבטא בשלוש מלים את עקרון-האחדות של לשון וארץ בהווייתה של אומה, עיקרון שהפילוסוף יגע יגיעות רבות מספור בניסוח מסות ארוכות כדי להוכיחו.

חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְשׁוֹנוֹת!
חַרְצָן בְּזַג, עִנְבָּל בְּזוֹג, רָזֵךְ רָחַשְׁתִּי, הוֹ עִבְרִית,
מִכָּל תָּאֳרֵי תֵבֵל-שַׁדַּי וְאָפְנֵיהֶם:
אַתְּ בְּצֶדֶק וְכוֹכָב! אַתְּ בְּשַׁבְּתַי וּמַאֲדִים!
אַתְּ בְּאוֹר הַגַּלְגַּל, עוֹלֶה עַד אַרְיֵה, בְּטֶרֶם יָרֵחַ יָעֹז!
אַתְּ בְּיָרֵחַ קְצוּץ-לֶחִי, נוֹסֵעַ עַל פְּנֵי שׁוֹר, תְּאוֹמִים, עַקְרָב!
אַתְּ בַּנּופְלִים סִרְטוּטֵי-אֵשׁ, יוֹצְאֵי נֵבֶל וְיוֹצְאֵי בְתוּלָה!
אַתְּ בְּכוֹכֶבֶת, יִפְעָה בוֹדֶדֶת,
מְבַשֶּׂרֶת תִּזְמוֹרֶת צִפֳּרִים וְחָזוּת זְרִיחָה;
אַתְּ בַּחַמָּה הַמְּלֵאָה, וּבַדְּשָׁאִים הָרְטֻבִּים,
מְשַׂגְשְׂגֵי בְּעִרְבּוּבְיָה וְאִישׁ-אִישׁ מֵהֶם אֶל חֻקַּת מִינֵהוּ חָרֵד:
פּוּאָה, אַבְרָשׁ וְיוֹעֶזֶר, כַּרְשִׁינָה וְאֶפְעוֹן,
וְשׁוֹכְנֵיהֶם מִן הַכְּנִמִּיּוֹת, הַנַּקָּרִים, הַחִפֻּשִּׁיּוֹת,
        מַטּוֹת הַחַרְגּוֹל וְעֶדְרֵי הַפַּרְפָּר,
וּבוֹלְשֵׁיהֶם הַשְּׂעִירִים, זַמְזְמָנֵי-צָהֳרַיִם,
זוֹ דְבוֹרָה, עָבָה וְרָוָה, וְזוֹ צִרְעָה, צִמְרִיַּת פַּסִּים לְגֵו צָנוּם;
אַתְּ בְּשִׂיחִים וְאִילָנוֹת, אִם בְּדוּדֵי-כֵפִים וְאִם חֲבוּרֵי-יְעָרוֹת,
דַּפְנָה הֲרָרִית, צַפְצָפָה, מֵילָה אֲחוֹת-זַיִת,
תּוּת, אַמְזוֹג וּתְאַשּׁוּר, אַלּוֹן-שָׁנִי וְדֻבְדְּבָן שָׁחוֹר,
וִירֻקֵּי הַמַּחַט, אֹרֶן, תָּרְנִית וְאַשֹּׁחַ, צֶאֱצָאֵי אִצְטְרוֹבָּל –
בַּכֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵּׁם,
בַּכֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ.

כך פותח ההימנון בן עשרים הפרקים, וכבר מראשיתו אנו חשים במלוא כוחו של היוצר. ראשית – הבקיאות ה"מילטונית" בשמות כוכבים וגרמי-שמים, בכינויי דשאים ואילנות ורחשיהם, בחרקים למשפחותיהם ולתאריהם. ובכל מלה, ניב וכינוי הוא מוצא סמליות-רמזיות של "שכל מתנוצץ". אבל חשובה מן הבקיאות יכולת העיצוב, העושה את השימוש בשמות וניבים לציוריהם מוחשים-פּלאסטיים, ההופך את ה"עיון" לשירה רחבה, חמת-לב. הצירוף צדק וכוכב הוא יותר מצירוף שמות; צדק הוא שם של כוכב ועם זאת גם מושג מוסרי-חברתי, ובשעה ששם-העצם הכללי "כוכב" בא בסמוך לו הריהו גם סמל למושג נעלה מ"צדק" סתם, נאמר המושג הכולל משפט. דימויים צרופים כאלה אנו מוצאים בכל שורה ובכל פיסקה, וברעיון הכללי, העושה פסוקים וקטעים ליריעה ססגונית מופלאה אחת. שימת-לב מיוחדת מחייבת הצליליות הטיפוסית לרגלסון, המשכיל לשזור את המוסיקאלי, הפלאסטי והאידיאי לפתיל-משי אחיד. החרצן מצוי בתוך הזג , הענבל בתוך הזוג ; הדבורה – עבה ורוה, ויש כאן כפל צלצול של ו', בית רפה וריש קמוצה; והצרעה צמריה וצנומה, והמשחק בצלילי צדי וריש עולה בקנה אחד עם תיאור-דמות-הטבע, וכך משלימים הסמל והצליל זה את זה. שבתי ומאדים – הריהם צירוף למושגי שלום ומלחמה.

הד מוראות הזמן עולה מן הפרק המוקדש לשואה.

אוֹרַיִךְ לֹא אוֹרִים, תּוֹרוֹתַיִךְ לֹא תוֹרוֹת,
בְּלְתִּי אִם בּהִגָּלוֹתָם – סִינַי מִתְחַדֵּשׁ – לְעֵינַיִם מִשְׁתָּאוֹת לְזָהֳרָם,
חַיַּיִךְ לֹא חַיִּים בִּלְעֲדֵי הֲבֵל פִּי תִינוֹקוֹת – –
אֲהָה! עֵינַיִם טְהוֹרוֹת אֲשֶׁר לְתִינוֹקוֹת עִבְרִים דֹּעֲכוּ בְּיַד מְרַצְּחִים,
פִּיּוֹת-הַחֵן הַמְיֻעָדִים לְצַפְצֵף הֲבָרוֹתַיִךְ נַעֲווּ בְּפִרְפּוּרֵי-גְסִיסָה,
נֶחְנְקוּ הַגְּרוֹנוֹת הַדַּקִּים, מִתּוֹכָם יַעֲלוּ נִגּוּנָיִךְ;
הָיוּ הַגְּוִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת לְמִרְקָב,
        צִבּוּרִים-צִבּוּרִים עַל גַּלֵּי-אַשְׁפַּתּוֹת וּבְשׁוּחוֹת-דְּרָכִים,
        אֵין שֵׁם וְאֵין צִיוּן. –
אֱלִי, לָשׁוֹן עִבְריָּה,
עַל אָזְנַיִם רַכּוֹת לֹא תִּסְפּוֹגְנָה מַעֲשִׂיּוֹתַיִךְ –
        אַבְרָהָם מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ וְהִלֵּל עַל הַגַּג תַּחַת שָׁלֶג,
עַל בְּנוֹת-עַיִן לֹא תִתְלַקַּחְנָה-גִּיל לִקְרַאת
רִבּוּעֵי אַשּׁוּרִית, שְׁחוֹרִים וּמְנֻקָּדִים.

יושם לב: לתיאור הזוועות מוקדשות שש שורות בלבד, מן השורה הפותחת ב"אהה" עד השורה המסיימת ב"ציון". ועוד: הקינה היא על הפעוטים. כלומר – על העתיד בראש וראשונה, על נושאי המשך החיים והיצירה העברית, אשר נעקרו בעודם רכים, ולא בחטאתם, תאבל מנגינת המשורר-המקונן. ולא מקרית היא הבחירה הזאת לביטוי השבר הכללי. משא הלב והעין אל העתיד יש בו מן התפיסה ההירואית, שאיננה נמנעת גם משאת מספד: "אלי, לשון עבריה".

מבחינת עומק הרעיון ומצד עוצמת הביטוי כאחד מגיע ההימנון לשיאו בהזדהות המשורר עם הארץ, שהיא לדידו חלק אורגאני מן ההזדהות עם העברית:

וַאֲנִי, חָרָשׁ בְּמָכוֹן, סַתַּת חֲזוֹנִים וְנַגַּר דִּמְיוֹנוֹת,
סְלָעַיִךְ לִמְלַאכְתִּי מֶחְצָב, מִנֵּקֶר-מִכְרוֹתַיִךְ מַכְשִׁירַי נְגוּדִים,
מִיכַלֵךְ – מַשְׁקֶה וּמֶרְחָץ לְעֶדְרֵי הֲגִיגַי, הִצַּבְתִּי דַלְתוֹתַי אַלְגֻמֵּךְ.

כאן ראוי להבחין בשימוש המלים השגורות ביותר, ה"ממשיות" ביותר, המרסנות את המליצה ונותנות לה משמעות קונקרטית-ריאלית-מוחשת. סתת חזונים, נגר דמיונות, מיכל לעדרי הגיגים. וכאן, לאחר קפנדריות ארוכות-סיפוריות-ליריות, שכל שלב בהן היה ראוי להארה אלא שקצר המצע – בא לבסוף הסיכום המרשים, המשכנע:

זַכִּינִי וְאָשׁוּב אֵשֵׁב תַחַת תַּפּוּחַ-זָהָב עִם טַף כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ,
        גַּדִּיאֵלִים וּרְחֵלוֹת הֵינַקְתְּ,
וְאַחֲלִיף אִתָּם פְּלִיאוֹת-פֶּה, הֵם בְּאָזְנַי וַאֲנִי בְאָזְנֵיהֶם.
אֶתְלַלֵּא בְשִׂדְרוֹתַיִךְ וְרַחֲבוֹתַיִךְ, אֶתְבַּרְזֵג עִם בַּעֲלֵךְ, שְׁלָחַיִךְ וּטְרָשַׁיִךְ,
        (כִּי אַתְּ וְאַרְצֵךְ – אֶחָת).
כִּתְבִינִי עַל לוּחֵךְ עִם קוֹדְחֵי בְאֵרוֹת וּמַנִּיחֵי צִנּוֹרוֹת,
עִם כָּל חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ וּמְנַכֵּשׁ וְעוֹדֵר,
        עִם מְנַפֵּץ סְלָעִים, חוֹתֵךְ יַמִּים וּמְמַחֵט אֲוִיר,
עִם עוֹשֵׂי בַכֹּתֶן וּבַצֶּמֶר, בַּסִּיד וּבַמֶּלֶט, בַּבְּרוֹם וּבָאַשְׁלָג,
        בָּעֵץ, בַּבַּרְזֶל, בַּיַּהֲלוֹם –
הַנּוֹשְׂאִים תְּרוּעָתֵךְ לַתְּכֵלֶת
וּמְגַיְּדִים בִּגְבוּלֵךְ כְּבִישִׁים אֶל תַּכְלִית-הָאָדָם בְּפַקְעֲיוֹת הַכֹּמֶס,
בָּהֶן אֱלֹהַּ מִתְגַּלֵּם-מִתְעַלֵּם וְעוֹלָם מִתְעַלֶּה-מִתְאַלֵּהַּ.

דומה שאין קושי לחדור לעולם הסמלים ולחוש את סוד חן-הביטוי האופייני לרגלסון. נעיר רק על מעט הרכב החומרים, שבהם נעשית המלאכה בארץ-הלשון הנחשפת: תחילה כותן וצמר, אחר-כך מן הקשה יותר אל הנוקשה ממנו – סיד, מלט ברום, אשלג, עץ, ברזל, יהלום. כל אלה – חיי הממש של ארץ – נושאים תרועה לתכלת העברית. ותוכן התרועה גם הוא קונקרטי ומופשט כאחת ואין חציצה בין חומר לרוח. לכאורה מדובר במלאכות פשוטות, "גיוּד" כבישים, אבל אלה מתמשכים אל "תכלית האדם", והעניין מתעמק משמתברר מיד שתכלית זו טמונה ב"פקעיות הכומס", ולובש מימד כמו אינסופי כשאנו לומדים לדעת עד-מהרה את הנעשה באותו תחום כמוס. שהרי כאן משחק בין אלוהים ויקום הסופגים ונספגים זה בזה: אלוה – מתגלה-מתעלם, ועולם – מתעלה-מתאלה.

הרגש הרליגיוזי מתמזג ללא שיור בתודעה החברתית, במתכונת שאינה אפשרית אלא בנפשו של משורר זה, ובכך ייחודו.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת