מהספר "תחומים וחותם", הוצאת "סיגלית", ת"א, תשל"ד/1974
מאת אברהם בלט

בשלהי מלחמת העולם הראשונה צצה ונתהוותה "שמורת טבע" עברית בגולת אמריקה אשר ריכזה סופרים יהודים מהגרים שבאו מארצות אירופה ורוסיה וסיגלו לעצמם תכנים ונושאים שברבות הימים הפכו להם לסימן היכר מובהק.

חבורת סופרים משוררים זו, שעליהם נמנו ב.נ. סילקינר, א. לסיצקי, ישראל אפרת, הלל בבלי, שמעון הלקין, ראובן אבינועם, ח.א. פרידלנד ואברהם רגלסון – לידתם מעבר לים. מקור יניקתם והשכלתם מתחיל, באכסניות של תורה, ועובר למכללות ובית מדרש למדעים בארצות הברית. הם מיסדי התנועה העברית וממניחי היסוד של שירה עברית, שצביונה טבוע בחותם אנגלו-אמריקני של איפוסים אינדיאניים, תמונת נוף אמריקנים, הלך נפש פילוסופי ושירי כושים.

כשם ששירת התחיה והתקומה מושפעת מהשירה הפולנית והגרמנית, כן ניכרים הדי השירה האינטלקטואלית האנגלו-אמריקנית אצל משוררים עברים באמריקה, שקולותיהם של קיטס ושלי, מילטון ובלייק, בוקעים מבינות ניבי שירתם החזותית והמתוכננת, שירה זו, במיטבה ובמירבה, נדרשת לחזון הרומאנטי, וליריות צרופה, תוך צלילה לעמקי ההוויה והמסתורין של יסודות אנושיים קוסמיים.

אברהם רגלסון, שלידתו מעוגנת בעיירה דהויה בפלך מינסק, נתחנך בני-יורק בישיבת "רבי יעקב יוסף" ועסק בהוראת העברית, עד עלותו ארצה ובה יושב ישיבת קבע, מאז גמר מלחמת העולם השניה.

אברהם רגלסון, הוא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של משוררים הוגים אשר הלשון איננה אצלם בבחינת מפתח לפענוח השקפת עולמם, כי אם תכלית לכשלעצמה. הלשון עולה בחזקת מדיום המעורר קול ובת קול, הד ובן הד, של רבדים ושכבות סימנטיים, הנחצבים ממחצבי הנפש על דרך הזרימה האסוציאטיבית.

הלשון אצל רגלסון, היא מסכת פלאים. המילים אינן נעשות חולין וכוחן אינו פג, כי אם הופכות בסגנונו של ח. נ. ביאליק – ללשון פנימית, ללשון היחוד והנפש.

אותיות הלשון, אינן בחינת צורה להגיים, כי אם אותיות מחכימות החקוקות בתבנית עולמו, והמדובבות אותו, הוא קשור בהן. בבניינן ובתנועתן בזמנן ובפעלן, התרפקותו של א. רגלסון על גזרות לשון היא קריאת דרור אטמולוגית וקלוסין.

הוא שר המנון ללשון, על דרך פשט ורמז, דרש וסוד:

                  "חקוקות אותיותיך", (כ)

ההליכה בעקבות הלשון, מלווה אצלו מתח מתמיד – של חישול קנין שבערך – שאת צעדיה אנו שומעים בהתפוררות גושים כבדים מעשה חרש וסתת.

לשון זו היא "גבוהה ונמלצת", מקורית אך לא "שפה ברורה", ובודאי שחסרה היא את הרטט של קדושה, ברוח הכתוב ש"כל המדבר בלשון הקודש מבושר שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי, שקלים פ"ג). לאברהם רגלסון, הלשון היא יריעה שירית של נושא ומטפוריקה גם יחד. לשונו היא ישות של תכנים ודימויי תואר, וכל עולמו ממוקד בכ"ב האותיות, כי הלשון היא המושא של שירתו. גם כאשר הוא מתאר את האשה הוא רואה אותה כיתדות ותנועות לשון.

                  "לסולם-צורית" (ב)

כך אנו ערים לקישור משמעותי של זיקת גומלין, כאשר הלשון מהווה גורם אמוטיבי משמעותי לספור תולדות האדם. ההאחזות בלשון, אינה בבחינת שעשוע, כי היא מושכת אחריה השלכות של התבוננות. היא מגשרת בין רחוקים ומאחה קרועים, כולה אספקלריה מאירה ומזמור לאומה ולחוזיה:

                  "חקוקות אותיותיך" (טז)

הפלגה זו, על פני מרחב טכסטואלי בשורות רחבות, נוסח וולט והיטמן, מבליטה את התפיסה ההרמוניסטית בשילוב אורגני של תוכן וצורה ועוד יותר את ההזדהות הפנימית של המשורר עם הכתיב.

שירה זו, היא בעלת רקע הסטורי ומעוף דמיוני, המגלה רגישות לתבנית וצָחוּת לשון, למקורות תלמודיים ומדרשיים, פיוט ימי הביניים, ופרקי שירה חדשה – המושתתים על אדני החשיבה השכלתנית והבניה הארכיטקטונית.

מאחורי השירה הרגלסונית ניצב עולם של נופים ודמויות, מחשבות והרגשות, השזורים מיסודות פילוסופיים ואפיים. על פניו עוברים ענקי השירה האנגלית, שגיבי האולימפוס והוא שרוי בעולמם של נפילים, בהיותו ניתן להשפעות הפילוסופיה האידיאליסטית, ולתהייה על רוח אנוש ורוח הטבע. תחום זה נשאר לנו זר ומופשט, בהיותו ניזון ממיתוסים וממערכת יצרים הרחוקים מעולם היהדות.

שירת "קין והבל" בנויה על רקע פילוסופיה בודהית, בתפיסת שופנהואר, שכל העולם מורכב מיצרי קיום, ואף לדומם יצרים, דרגת חיים ורצון משלו.

כך מתנהלת מלחמת-הרס תמידית של יצרים ואדם, בעוד שהרצון מופיע כגורם עיוור מבחינה מוסרית. לאור פני משנה זו, בנה א. רגלסון מיתוס פיוטי על קין והבל כשתי נטיות המתנגשות אהדדי. קין הורג את הבל. לפני מותו קורא הבל לגרמי השמים לקלל את קין. קין מגלם את היסוד האורבני "הבונה עיר וגובל חמר", ואילו הבל קורא לחדלון – לשבת העולם. קין הוא היוצר, והבל (הבל הבלים) – איש החלומות מאיין את המציאות.

מצע רעיוני זה עלה לפני רגלסון מתחומי הפילוסופיה השופנאוארית וספיחיה. אם כי היום הוא טוען לחיוב הגדול שבמציאות, העולה מ"בראשית ברא" ו"כי טוב" שבפתיחת המקרא.

אגדה שירית זו היא תיאור מאבקו של האדם להדביר את היקום ולחדור אל רזיו, אלא שבמקום שאתה רואה את גבורתו, אתה מוצא גם את חולשתו אשר מביאה בסופו את נצחון החומר:

                  "קין והבל" (ג)

מכאן שעולמות נהרסים ונבנים אך היקום עתיד תמיד לקום מחדש, ואך בניגוד לרצון האדם, המבקש לשבש מעגלי כוכבים ולחתור לגאולת החדלון – כאילו זו תמצית כל ההווייה האנושית.

אברהם רגלסון, חוזר אל ערש האנושות. הוא תוהה על גלגוליה. פרק שירתו "שיר התקון" – הוא שיבה לאדם הקדמון ולתקופות ארכאיות, גיאולוגיות וארכיאולוגיות. הוא מנסה להאיר מראות עולם, מבעד סמלים ורמזים, על פני סמלים ותולדות, עד בואו למשה, הרוצה להביא את אור האלוקים אל כל הבריות, כדי לקשר נפש בנפש, אולם איש לנפשו נשאר בודד.

שירתו של רגלסון, בנויה על מערכת קואורדינטות הגותיות תיאוסופיות, הכוללת אלמנטים פנתיאיסטיים, בודיסטיים, קבליים, שבמהותם, קיימת החתירה לסודות הבריאה והאלוקות, של קשר בין ראשית ואחרית, שבר וחזון. משה העומד על הר נבו מדבר על שוברי הלוחות שיוליכו את העם לדורותיו דרך הישימון אל אלוקים.

הארץ נדמית, אמנם, לקליפה אפלה אך היא כסות לישות האלוקית, והנחש הקדמון הרוקם צעיף ומסתיר פני אל מן יצוריו, מונע סינוור עינינו:

                  "אחיה וישראל" (סיום)

פילוסופיה זו, המעלה את תורת הסוד, מקשרת בין הקצוות ומצביעה על חוקיות של גבולות בין האלוקי והאנושי.

האדם חי ולוחם מלחמת כיליון, והאב מת, כדי להפקיד בידי בנו "אביאל" תקוות שלא קוימו, כדי להציב משמרת דורות – כתעודה אנושית ומוסרית כאחד.

זהו רעיון יסוד של תורות ומדעים, אשר אינו מגיע לגיבוש נוסחה פילוסופית, אלא פורץ ונבלע חליפות. שירה זו היא לפעמים משא או אפוס בלא כל גון אישי, המסובבת ברמזי מסתורין ובריתמוס חפשי – והיא אחד הלייטמוטיבים הדמיוניים והחזוניים.

היסוד האוטוביוגראפי, הקשור בנופה של "תל-אביב הקטנה", מוצא את ביטויו ב"עקדת שלמיהו" שהיא קיטוב של אהבה ובגידה, בניה ועקירה. הפירוט הכרונולוגי על מסעו של אור עם התינוק לבית החולים עד הבשורה המרה על מותו – מוסר חוויות ורשמים המלווים רגישות – היא פואימה סיפורית. פואימה במהותה עמוסה סממנים תיאוריים ונטולה סממנים אמוציונליים, אך ביסודה כרוכה הרגשת האשמה על הקרבן, שהוא תוצאה ותולדה של רקמת חיים הבנויה על החטא.

תיאורים אלה, של שבילי ארץ וגבעות חול, נוף ונשים, מעוררים את התחושה החושית, ומדגישים קטעי חיים בוואריאנטים שונים האופייניים לעיר הלבנה על שפת הים.

המוטיב הראשי, בשירת עקדה זו, סובב על היונה (הרדיפה בעקבות הבגידה) והגוזל (הילד הרך אשר נפטר), המולידים את רגש האשמה וההופכת טראומה נוקבת המצביעה על תהום ואבדון.

אשמה זו מוצאת את פדותה בגזירת הגלייה עצמית. "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" ואור – הדמות המספרת – יוצא אל הגולה. כל עוד הילד חי הוא סימל את הקשר עם המולדת, כשניתק החוט – הוא גולה לדרך ארוכה של פגעים ותלאות, ומקבל על עצמו כפרת החטא.

פרק זה, ופרקי מסע אחרים, על פני מרחבים אמריקניים ומושבות בישראל – לובשים מעטה פיוטי ואגדי, מתוך דריכות נפשית לארץ נכספת. בין אברהם רגלסון והזמן הבנאלי חוצצת תהום. הוא רואה עצמו כמשורר משוח בממלכת השיר, ומתרחק מהשיגרה הגלומה בארבעה מחנות בני אדם. א) אוכלי חלב כתות; ב) בעלי תארים; ג) גבורי לשון; ד) כתבנים.

                  "ארבע רחיקות"

שירתו היעודית הוא רואה בקשר האינטלקטואלי עם הוגים ומשוררים. אפלטון ולייבניץ, קולרידג' ושלי – אלה הם ענקי הרוח, אשר להם הוא שר המנונות, ואת שירתם הוא מתרגם, כדי להתבשם מפרי רוחם. שירה זו, מסמלת את נצח החיים והשקפת עולם, וגבוריה הם הסופרים (שני ברבורים ונהר). שירת אברהם רגלסון מעורטלת ממציאות הזמן החדש. זוהי שירה אכסטאטית שכלית, שכל מעינותיה נשפכים לתוך האוקיינוס הגדול של רעיונות שגב ומערכות טבע על גבול הדמיון והערגון האי-רציונלי.