חרות / 3 לאוקטובר 1964
מאת מ. אגייף
"חקוקות אותיותיך"
[תל-אביב, מחברות לספרות, תשכ"ד, 368 עמ']
מקורית היא שירתו ההגותית-הרומאנטית של
אברהם רגלסון
בתוכנה ובצורתה המיוחדים ובנושאיה הפילוסופיים; שובה לב במעוף-דמיונה ובהברקתה המחשבתית ומפליאה היא בלשונה העשירה המפועמת בשגב ובהוד שבשירה המקראית. כן מרוממת היא את רוח האדם באידיאלים הנעלים שהיא חוזה והוגה ומטיפה לחברה האנושית. הלוא הן החמלה והאהדה, שהן "שכינת-האלוקים בקרב האדם" ובמקדשה של שכינה זו, מכהן פאר המשורר, המשווע להתגלותה ולנצחונה באנושות. שכן מביאה השירה להתקרבות, להתחברות עם הזולת. את התעודה השירית-המוסרית הזאת הוריש לו אביו, אביאל, אשר ציווה לו ללחום את מלחמת הצדק והאהבה לבריות. כך שם המשורר בפי הפילוסוף עמנואל קאנט הרצאה על תורת המוסר, שלפיה ניתנו לאדם שתי מתנות: "חוק מוסר בפנים ורקיע כוכבים ממעל".
ולמוסר זה, מצרף רגלסון את הדת כפי שהיא נתפשת בתפישת העולם של החסידות, ואנו רואים בשירו החזיוני "אחיה וישראל", את ר' ישראל בעל שם טוב מטייל בגן עדן בשעת התפשטות הגשמיות – עם רבו, הנביא אחיה השילוני, וזה מבטיח ומוכיח לו, שדווקא עלי אדמות, "בקליפת הארץ האפילה ייבנה העדן", כי בכוח האהבה והשיחה אפשר להעלות את ניצוצות הקדושה ששקעו בטומאה ולתקן מה שקלקלה הקליפה. כך יוצר המשורר ב"שיר התיקון" שלו מיתוס פילוסופי, כדי להעניק לאנושות השקפת עולם אופטימית מוסרית חדשה.
בשיר זה אנו עומדים על סוד התיקון של האלוהות, של הטבע ושל האנושות. האלוהות היא מפוררת ושקועה בפירורי ההוויה ומחולקת למערכות וסוגים של עצמים וכוחות ותופעות. והאדם הוא נטף בודד מים גדול, אבל חונן בשלוש סגולות, שבכוחן אפשר להשיג את שלוש האחדויות הנכספות: האחדות האלוקית, אחדות הטבע והאחדות האנושית. והסגולות הן: האהבה, השירה והחזון. אומלל בבדידות היה אנוש, האדם הקדמון, עד שהופיעה לפניו האישה ומשכה אותו אל המערה. אהבת-בשרים זו, צפנה ביסודה משהו נעלה, זו האהבה האנושית העמוקה, הבאה כאן לידי גילוי שירי אצל יובל "אבי כל תופש כינור". רעייתו האהובה של יובל מתה פתאום ואת גווייתה היקרה הטמין בעלה האבל במעמקי האדמה, במערה נסתרה. לאחר חורף של עצב ויגון חזר אל המערה, מצא מגווית אהובתו רק גידים יבשים – מיתרים קשים דבוקים אל עצמות הירכיים והרגליים. תוך זעזוע נפשי זה מתעורר המשורר-האמן שבו, תפש את גולגולת אשתו ואת עצם הקולית היבשה ומתח עליהם את הגידים ואת המיתרים ויהיו לו לכינור ולקשת. ונגינת געגועיו ויגונו וצערו הגדולים אשר פרצה מתוך הכינור, השתפכה ומלאה את חלל העולם, וצליליה הפכו לשירה הארמונית, הטובעת צורה לטבע הקדמון ורוקמת גם את דמותה של הילה רעייתו ובדבקו בה שוב ברוחו ובנפשו, מצא את תיקונו. במשך הדורות, נתגלגלו האהבה והשירה בחזון הממזג ומאחד את כל היקום.
את חזון האהבה הקוסמית הזאת, חוזה משה אדון הנביאים, יוצר תורת החסד והרחמים. עם שקיעת החמה עומד משה על צוק גבוה ובזרועותיו חבוק גדי רך ולרגליו מזדקר סנה וממולו מתנוצצת כמו כספית – בריכת מלח. הסנה נדלק מזהב השקיעה ונוגה שלהבתו מוצת בכספית הבריכה ומבעיר את שולי השחקים ומתלכד עם המרחב הבוער באש. ובתוך אש זו, מתאחדים המראות והגוונים למנגינת-פלאים אחת של הטבע המלוכד והבריאה המאוחדת. מנגינה אילמת זו, נברקת לנשמתו של משה המתמלאת אור ושמחה ואהבה לכל יצור. ואותה שעה מתגלה לו סוד האחדות שמעבר לכל פירורי הבריאה. אותה אחדות, ששורשה בכיסופי כל היצורים אל אלוקים אדירים השוכן בתוכם. את חזון האחדות הזאת רוקם משה בתורה ובחוק, למען ישיגנה האדם בכוח האהבה, השירה והחזון. אלא שאותה אש-הסנה אשר צרר משה בלוחותיו, לא ניתנה בכל טהרתה לבני עמו, כי צריך היה להקדיר קצת את אורה ולהתאימה לכוח קליטתם המוגבלת של יוצאי מצרים. ועל כן נושא משה את נפשו אל חוזי העתיד, אל שוברי לוחות ישנים, ומצווה עליהם להמיט את יסודות סלעי חוק ובמות-קדם ולכונן על משואותיהם – אות החדש.
מיתוס פילוסופי ארוג בשיר "קין והבל" ורקמתו הרעיונית ארוגה מפילוסופיה בודהית, כפי שנתפסה בהשקפותיו של שופנהואר ותלמידיו, לפיה פתוחות לפני האדם שתי דרכי מפלט מרוגזו של הרצון: (א) דרך ההסתכלות האמנותית והפילוסופית, בלי פנייה ובלי נגיעה בדבר. (ב) מיגור הרצון בתוכו פנימה – זו דרך קדושים ונזירים.
הפילוסוף אדווארד הארטמן, תלמידו של שופנהואר, לא הסתפק בשתי דרכי שחרור אלה מן הרצון, והטיל על האדם להפוך את רצון הקיום הכללי לרצון של אל-קיום, זה המביא את כל הברואים אל "שלום גאולת אין".
בתחומי הפילוסופיה הזאת, עמד יעקב קלצקין, שעקב אחרי הפעולה המאיינת וההורסנית הזאת של השכל, בדת ובמדע, ומצא, שהשכל המאיין הזה יכול בשכבה הנמוכה שלו, להתפשר עם החיים ולשרתם, על-ידי מיזוג השלילה הגדולה שבהסתכלות מדע לנצחַ, בתוך החיובים הקטנים של חמדת-חדווה חיונית, של הנאות חוש ייצרי.
הפילוסופיה הזאת שימשה למשוררנו השראה ומצע לשירו "קין והבל". קין – שפירושו יוצר ועושה מעשה חרש – שואף להשתלט על המציאות והוא מסמל את הרצון, ואת יצר השררה על תבל ומלואה, את בולמוס הכיבוש והבניין, והוא, "מדביר העולם", בונה ערים, יוצר נכסי ציביליזציה ושואף לשלטון. הבל – שמישמעו הבל הבלים – מאיין את המציאות בעולם, שונא עריצות, בז לעושר, רואה את אפסותו של האדם בכל מפעליו, מסמל את כיבוש היצרים, את השאיפה לנירוואנה, לאַין. קין והבל הם שתי נטיות המתנגשות בין איש האלימות, התאווה והיצירה, ההורג את הבל איש הרוח, האהבה והביקורת וביטול היש. הרצון הורג את הרעיון, החומר מנצח את הרוח, תאוות היש – את שאיפות האין. לפני מותו קורא הבל לגורמי השמים ולרוחות הטבע לקלל את קין. קללה זו עתידה להתקיים, והקללה היא בכלל "הטוב המבורך" שהוא מביא לעולם, כי כוח ההרס שבו עולה על כוח היוצר, כי חסר לו המוסר וסופו להתמוטט עם כל הישגיו ברכוש, במדע ובכיבוש העולם.
וכדי להינצל מקללת הבל, נושא קין את באר, בת הבל, לאשה. באר זו, מסמלת את תורת החיים, זו הבאה לא לאיין את היצרים, כי אם למעט אותם, לכבוש אותם תחת חוק, וכדי שהמלחמה האנוכיית והבלתי פוסקת הזאת שבין איש לאיש ועדה לעדה, לא תחריב ולא תהרוס את כל מה שבונה האדם בכוח יצריו ושאיפותיו. בת הבל זו, מסמלת כאן אפוא את השכל המעשי שבמשנתו של יעקב קלאצקין, והיא נעשית עזר כנגד קין, ויוצקת את קור האיון שלה לתוך היצרים הקודחים של קין, שלא ייהפכו רועץ לעצמם ויוצרת את הסינתיזה של הכוחות המנוגדים שבאדם. אך תוך כדי זיווגם, הם זוממים זה לזה. קין המנצל את בת הבל לסיפוק צרכיו, הרי הוא כאילו מרצח שנית את בת אחיו. ובאר שמסורת אביה מחלחלת בה, נוקמת את נקמת אביה, מרעילה את קין ומאבדת את יצירותיו ומחזירה את הכול אל "דרור האַין". הפואימה הפילוסופית הזאת מסתיימת באירוע מקרי שאינו מגוף הפילוסופיה של הפואימה: "הפיכת העולם לאַין" נכשלת, בשל פירור-כוח קט אשר נעלם מעיני קין וגם מעיני באר, והוא נשאר לשמש זרע לפריחת הוויה חדשה ושוב תקום תבל על רעבוניה ועינוייה.
בהערותיו לפואימה פילוסופית זו אומר המשורר: והיום אני רחוק מאוד מהלך-הנפש הפילוסופי הפסימיסטי שעמדתי בו בעת כתיבת "קין והבל". היום מחייב משוררנו את המציאות הגדולה העולה מ"בראשית ברא" ומ"כי טוב". דווקא במיצוי כל הייסורים והרעות המוסריות שבעולם זה, רואה מחשבתו המבוגרת של משוררנו את המצווה "ובחרת בחיים" ואת החובה לקדש את החיים.
רגלסון עובר על נקלה משירת הגות מעמיקה, אל השיר הלירי והאידיאלי, אל הפואימה הסיפורית שרקעה הן חוויות אוטוביוגראפיות. מרטיטה את הלב בפשטותה, בכנותה וביופיה הטראגי, הפואימה "עקידת שלמיהו" – שם תינוקו של המשורר שנולד וחלה ומת כאן בארץ – שבה מסופר על כל התלאות שעברו על המשורר ומשפחתו בשנים הראשונות לעלותו לארץ: חבלי קליטה, מלחמת קיום קשה, משבר נפשי, לבטי אהבה זרה, ובמרכז כל אלה: מחלת תינוקו ומותו הפתאומי, מחוסר טיפול רפואי ראוי לשמו בבית החולים. אהבת אב לבנו ומסירות בעל לרעייתו מתנגנת כאן בצלילים נפלאים, והוא הדין ביתר השירים שיסודות אוטוביוגרפיים בהם: "הדלקת הנר", "אביאל וחוה", "ביאליק ואחי הקטן", "גינה בקרית שלום" ועוד.
הספר נפתח בשיר התהילה הנפלא ללשון העברית: "חקוקות אותיותיך" שבו מונה המשורר בשיפעה לשונית את סגולותיה ויקרותיה של לשון ספר הספרים, ולוכד את הלב ביופיו ובשגבו שיר הילולים על ביאליק איש הכוכבים. בסוף הספר בא מבחר תרגומים מצוינים לשירי מילטון, הריק, בלייק, וורסוורת, אמרסון, וויטמן, סווינבורן, לזרוס ועוד.
בספר כונסה שירה גדולה, מאת משורר בעל שיעור קומה והננו מצפים לכינוס מפרוזה שלו – מסות על ספרות וסופרים.
|
