מבנים, כרך כו, תשכ"ה, דצמבר 1964
מאת
ג. חנוביץ, (חפציבה)
לא חדשה היא עמנו שירתו של אברהם רגלסון. ביכורי יצירתו, בשם "חזיונות", נתפרסמו בשנת תרפ"א, ב"התקופה" כרך י"א. לאחרונה כונסו רובי שירתו בספרו החדש "חקוקות אותיותיך", שזכה בפרס-ברנר לשנת תשכ"ד. שירתו של רגלסון אולי לא הוערכה עדיין כראוי לה. אכן, אין קליטתה של שירה זו נקנית אלא בעיון שקדני ומעמיק. אך הקורא אשר ישכיל לחשוף את העושר הגנז בה – ודאי לו כי יימצא נשכר.
משורר רב-אנפין
הורתה ולידתה של שירת רגלסון – בגןלת ארה"ב. הוא אחד מחבורת המשוררים העבריים שהגיעו לשם מתחום-המושב היהודי אשר ברוסיה הצארית, ובנכר החדש, בסביבה זרה ואדישה, טיפחו את יצירתם. שירתו יונקת ממקורות ספרותנו העתיקה והחדשה וממעינות השירה האנגלוסכסית גם יחד. עולם מחשבתו מעוגן בהשקפות הקבלה והחסידות מזה ובתחומי הפילוסופיה השופנהאוארית מזה. המוטיבים הפיוטיים שלו קלוטים מנופי כרך וכפר של ארץ הגירתו רחבת-הידיים ומשדות המולדת הנבנית והלוחמת. שפתו העשירה בארכאיזמים מלשון המקרא, מושפעת מהשירה העברית של תור-הזהב בספרד, אך גם משובצת חידושי-לשון נועזים וצירופי ניבים מפתיעים. מקוריותו בצורות פיוטיות, בסמלים ובתכנים הרעיוניים חותרת ומעמיקה עד לשרשי הגזע העברי הקדומים והסמויים. מאידך, פתוחה יצירתו להשפעות אסתיטיות ופילוסופיות של תקופתנו הנסערת. המשורר ספוג חידושי המדעים הפוזיטיביים וחובק זרועות הקוסמוס. השפעת הספרות האנגלית והאמריקנית ניכרת גם ב"עברורים" – תרגומיו מאנגלית. הוא טרח להכניס את יפיפיותו של הדוד סאם לאהלי שם.
הוא משורר אינטלקטואלי מובהק: שיריו משופעים בהגיונות על כבשונו של העולם, על טעם החיים, על סוד הלידה והמיתה, על מהות הטבע והיקום. אבל התבונה אחוזה ודבוקה באֶמוציה. לשם מתן ביטוי מוחשי-ציורי לרעיונות מופשטים הוא מגלם אותם בסמלים, המדברים אל בינתנו, רגשנו ודימיוננו גם יחד. הם שאובים לכאורה מגנזי המיתוס העתיק, אך המשורר מקנה להם משמעות אקטואלית משלו "אדבר סוד בשפת הנגלה ואטבע מפשט מטבע חזון".
רגלסון הסימבוליסטן, המפליג אל המופלא והמסתורי, רב כוחו גם כריאליסטן מחונן, המעצב פרקי הווי ודמויות
אופייניות, ומגולל יריעות רחבות של תיאורי טבע ונוף. הוא ער לצבעים וקשוב וקולות, ומחונן בכושר ניתוח פסיכולוגי דק. הוא נותן ניב לאינסטינקט המפעם את נפש האדם, – משוֹכן-המערות ההיולי ועד לבן-הציוויליזציה של העידן האטומי. בפואימה מיוחדת על נושא אכזוטי: "תורה מסין" מעדיף החכם טין-פי-פן את האינטואיציה המגששת של אי-הדעת על השכל הבוחן והחוקר. כך מגיע האינטלקט בשירתו של אברהם רגלסון לשלילתו העצמית ולהתאפסותו בפני תת המודע...
אביר הלשון
אברהם רגלסון הוא אביר הלשון, כדוגמת אחד האבירים מימי-הביניים הרומנטיים, העובד באמונה את גבירתו הנערצה ומתנה שבחיה ברבים: "כאוהב מונה שבחי גברתו, ובטויו קצר מרגשו, / כן דחף לי לארוש מעלותיך ואם אמסכנך בתהלתי". הוא ממזג את חכמת הלשון והשראת הפיוט. סוגיות רבות של הדקדוק העברי משובצות בשירתו, לא ככללים יבשים, אלא כמפגינות עושרה וססגוניותה של לשוננו. קסמיה מלווים את התעלומות נוראות-ההוד של הקוסמוס, ושלובים בתולדות האומה, בבנין הארץ ובהתחדשות העם. המשורר רואה עצמו "כסתת חזונים ונגר דמיונות", כשותף ביצירתו הלשונית-הפיוטית לכל העושים במלאכה. הוא מוקיע את שלושת שנואי-נפשה של השפה: מזייפי אוצרותיה עקב בצע, מקפיאיה אל נוסח אחד מחמת שמרנות, וכולאיה בעולם-אצילות שבתי, בריחוק משאונם והמונם של החיים. בשעה שכתב את ההימנון לעברית האהובה עליו, רחוק היה מהמולדת הנבנית ומהלשון המתחדשת בה. והוא מתאונן על הגלות הכפולה בה הוא שרוי, "של הישראלי מארצו והמספר מסיפורו"... הוא משתוקק ליום בו ישוב "להכתב על לוח העברית עם קודחי בארות ומניחי צנורות, עם כל חורש וזורע ומנכש ועודר".
המיתוס הפילוסופי
יסוד המיתוס בשירתו שאוב מסיפורי המקרא, מאגדות חז"ל ומהמדרשים, מעולם הקבלה ומשיחות חסידים. הפיולסופיה בעיקרה "בודהית, כפי שזו נתפסת בראי האירופי-מודרני של שופנהואר ותלמידיו", אבל המיתוס הפילוסופי – שלו הוא. זוהי פילוספיה פסימית, הרואה את החיים כמקור-סבל ואת רצון-החיים – בשאיפה, שאינה ניתנת להתגשם, למנוע את היסורים. שופנהאואר רואה מוצא למצוקת האדם – בביטול הרצון האנושי ע"י התבוננות פילוסופית או על-ידי חיי-סיגוף. תלמידו של שופנהאואר, הרטמן, עולה על רבו בביטול רצון- החיים ומטיף לטיפוח רצון לאי-קיום. הדרך לכך היא בהשתלטות האדם על הבריאה ומשיכתה לאי-קיום, אל "שלום גאולת-אין". כך תבוא "ההצלה האמיתית מן המשגה רווי היסורים, ששמו הוויה" – לפי ניסוחו של המשורר בהערותיו המסבירות לשיריו.
הפואימה "קין והבל" מבטאת רעיונות אלה בלשון הסמלים והמראות. קין בונה-הערים בדם ובזיעה מגלם את יצר החיים, הכובש והדורס ללא-רחם והמושך בדרך זאת את האנושות להתפתחות ולהתקדמות במחיר קרבנות אין ספור. הבל הוא התגלמות הצנע וההסתפקות במועט, מתוך כניעה לכוחות הטבע "האחד בונה, בוער, צרוב עקרבי יוצרים, השני תבל (ת' וב' סגולות) תאוות יראה, וכסוף אפס". קין הורג את הבל אחיו, על אשר הוא מרפה ידי הבונים. באר, בת הבל, מקיימת את קללת אביה המומת לקין, בלכתה אחריו לא מאהבה, אלא חורשת מזימת-נקם. הוא זקוק להשפעתה הממתנת, כדי להרגיע את יצרי הבונים, לבל תחריב העיר האחת את השניה. וכאשר קין חוגג ברוב-עם את כיבוש הקוסמוס ושעבודו לתושבי כדור הארץ, היא מגישה לו כוס יין מורעל. קין מת, ובאר משחררת את כוחות-ההרס העצומים שבידי האדם הכובש, וממיטה כליון על כל הבריאה. אך העולם לא נשתחרר עדיין מיסוריו ולא מצא לו מנוחת-עד בחיק הדממה הנצחית: "בין ממד תשיעי לעשירי נם לתומו פרור כוח קטן... שכחוֹ קין, לא נצחו, לא השביעוֹ והוא ישמש זרע לפריחת היה חדש". ביצירה זו מרומזת כביכול סכנת הכליון האטומי המאיימת על האנושות. המיתוס הקדמון עוצב איפוא כמוטיב אקטואלי.
במשך השנים השתחרר המשורר מן הפסימיות שידע בנעוריו והגיע לחיוב החיים. תמורה זו בהשקפת-עולמו מצאה את ביטויה ביצירתו. כזה הוא השיר "אחיה וישראל". "בשעת התפשטות הגשמיות לר' ישראל בעל-שם-טוב הוא מטייל עם רבו אחיה השילוני בגן-עדן". בין שניהם מתנהל דו-שיח על ההבדל בין העולם התחתון – הארץ האפלה, והעולם העליון האידיאלי, שכולו אור ויופי. מדברי אחיה מסתבר, כי אל מתעטף בקליפה האפלה – הארץ ועל הבעש"ט להעלות ניצוצות של קדושה מרפש ומתיעוב. שני העולמות המנוגדים: הטומאה והקדושה, המציאות השפלה והאידיאל הנשגב צריכים זה את זה. ויש בין שני ההפכים הרמוניה של אחדות.
כשם שהמיתוס הקדמון מתגלגל ע"י הסמלים הפיוטיים לדובב את השקפותיו וחוויותיו של האדם בן-זמננו, כן הופך המשורר עובדות מדעיות "יבשות", פרי המחקר האטומי והביולוגי החדיש, למיתוס שכולו דמיון והתפעלות מכוחות הטבע. ב"שיר התיקון" אנו מוצאים פרקים ציוריים שיסודם בתמורות הגיאולוגיות והאקלימיות בתקופת הקרח ובאורח-החיים של איש-המערות הקדמון. בשיר "יחיאל ודומה" משובצת ההשתלשלות הדרמטית של התפתחות החי עלי-אדמות משלביו הנמוכים ביותר עד אשר הופיע "המופלא במופלאות, הוא האדם!".
ערכים הומאניים מוסריים
אברהם רגלסון אינו מסתגר במגדל-השן של השירה הצרופה. הוא ער וקשוב לסבל האדם ולמר גורלו. במבוך המפותל של שירתו עוברת כחוט-השני החתירה לאמת מתקנת-עולם ומשחררת-אדם. השאיפה לשלמות הרמונית בטבע ובחברה האנושית יונקת מתורת החסידות ומהפילוסופיה הפאנתיאיסטית גם יחד: "פתיל אש יקשר בין ניצוץ אלוהי בי ובין ניצוץ אלוהי בכל סלע, רגב ורסיס מלח, עד יתלכדו ניצוצות והיו לאחד". כי בראשית היתה האחדות ביקום ובאנושות, והיא נפגמה בתהליך ההתפתחות המפצלת ומפרדת: "היה אחד, יחיד ואחיד ללא ניגודים וחילופים, / עני באחדותו הנוראה התפוצץ לשלוליות ולזרמים". ועכשיו שואפים הם לחזור לליכודם כבימי בראשית. האמת הגואלת שלו אינה קפואה ונוקשה, אלא דינאמית ומהפכנית. "כנחלי אש מתאבנים על הר עשן, כן קופאים דברי אל בתורות-אדם. עד יפרוץ שנית זרם להב מורד ושבר סלעי חוק ובמות קדם והקים דת חדשה על חורבנה". ב"שיר התיקון", משה המחוקק נושא חזון: "לקשר נפש בנפש, / למעט קשיות לב, כליאת מוח, ופנות עורף אח אל אח, / לכלכל בני-איש לקראת חרות וחובה".
בשירו "הדגל האמריקאי בתחתית", שנכתב בימי מלחמת-העולם השניה בארצות-הברית, הוא מצטרף לכל "רעבי ללחם וכלי אל-חרות, בכל האיים, הים והיבשת". יש לו זיקה עמוקה אל בוני הארץ, והוא רואה עצמו שותף "עם מנפץ סלעים, חותך ימים וממחט אויר, עם עושי בכותן, בצמר, בסיד ובמלט, בברום ובאשלג, בעץ, בברזל, ביהלום". ויש בשירת רגלסון גם תביעה מוסרית והוקעת אשמה. בפואימה "עקדת שלמיהו" מוקיע המשורר את אור ונוגה, משפחת עולים מארצות-הברית העוזבת את הארץ, לאחר שהתנסתה במצוקת דיור קשה, אבטלה כרונית ומחלות, ואף שיכלה את בנה הקטן שלמיהו. בעצם ימי-הדמים של מאורעות תרצ"ו עוזבת המשפחה את הארץ. המשורר איננו פוטר את האב מכתב-אשמה חריף: אגוצנטריות, אהבים עם חבצלת קלת-הדעת, הזנחת המשפחה והבן הקטן. עקדת יצחק אבינו באה מתוך אמונה ומסירות, עקדת שלמיהו באה מתוך קלות דעת וגישה ניהיליסטית לחיים.
בימי מלחמת-השחרור מושיט המשורר ממרחקים את ידו ללוחמי העם היהודי. הוא אף חולם, מעבר למערכה האכזרית הכפויה עלינו, על אחוות האומות השמיות היריבות: "מחנות ערב, שכנינו בבית ועל גב ול.. לא עוד ילכו אחרי מתעיהם, מכרסמי חילם וחופשם. / אחד אחד יספחו אל מאורנו, התקשר עמנו באחווה אחת אברהמית, האממיה השׂגיאה של שם ועבר".
|
