Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

לְיוֹבֵל אַבְרָהָם רֶגֶלְסוֹן
הדאר /כרך 36 / ח' באדר ב', תשי"ז / 11 למרץ, 1957
מאת דניאל פרסקי

א

חברנו המשורר, המסאי, המספר והעתונאי אברהם רגלסון , שהעתונות העברית במדינת ישראל חוגגת כעת את יובלו במלאות לו ששים שנה (היומון "על המשמר", בו הוא כותב בקביעות, הקדיש לו עמוד מיוחד; ושאר העתונים כיבדוהו במאמרים שונים), – הוא אחינו וחברנו, אחד מטובי אנשי-שלומנו. כעת הוא יושב בתל-אביב ועובד במערכת עתונה של מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת) "על המשמר" ועוזר קבוע בהוצאת הספרים "הקיבוץ המאוחד". הוא תופס מקום מקורי ומיוחד במינו בספרות העברית הצעירה – ונקווה, כי יוסיף שם ליצור ולפעול כיד כשרונותיו החשובים עוד רבות בשנים ויראה ברכה בעמל-רוחו וביגיע-קולמוסו. אבל עובדה היא, כי ממיכסת ששים שנות חייו בילה באמריקה בערך ארבעים וחמש שנים. עד עלותו שנית למדינת ישראל על-מנת להשתקע, בשנת תשי"א בערך, עמד אתנו יחד במערכה העברית ונתן את חלקו בספרות, בהוראה ובעסקנות בכל לבו ונפשו ובכל מרום יכלתו התרבותית הכבירה. היינו נועדים אתו תמיד בכל מפעל ויזמה, הצעה ותכנית (הוציא בעצמו וערך "רבעון קטן") למען שפתנו וספרותנו, כי בכלל היה מעורב עם הבריות, בא בחברה בין אנשים ורישומו היה ניכר בכל מקום מצד עושר-רוחו ושיחתו המלבבת והמבהיקה.

כמו-כן היה אברהם רגלסון העברי האמריקאי בהא הידיעה (ואולי עדיף להגיד: בּוו החיבור), כי מילדותו, והוא ילד בן תשע שנים, בהגיעו עם הוריו לניו-יורק, שאב כאן על אדמת קולומבוס את המון ידיעותיו וגם לא מעט השפעה מתוך השפה והספרות האנגלית יחד עם חינוכו העברי המלא והשלם. את אישיותו הרוחנית והעצמאית פיתח באמריקה – וכאן הוא בעצם בית-גידולו, בּו צמחו לו כנפיו האדירות ובו עיצב את דמותו עד שהוא מוסיף תפארת ותהילה לספרות העברית, שנתפתחה בארץ זו במצבה זה, שהגיעה אליו עד היום.

ובאמת אברהם רגלסון הוא חזיון מופלא ויוצא מן הכלל. בבואו לניו-יורק בשנת 1905 (נולד בשנת 1896 בעיירה הלוסק, פלך מינסק), בטרם היות הישיבות הקטנות ובטרם נראו אסכּולות בּשיטת עברית בּעברית, מצא בדרך-נס את הקרקע הכשרה לגידולו העברי. איני יודע עד כמה השפיע עליו אביו, אולם היה פועל נגר עובד קשה וטרוד ומוטרד בדאגות פרנסה. והנה הילד המוכשר והחולם הזה, בעל הבּלורית הסמיכה והעבותה והעינים השחורות והנבונות, – נקרו עליו בבוקר-חייו שתי קרני-אור, שהאירו את נתיבו בעתיד והביאוהו עד הלום: הלא הוא בית-הספר העברי הלאומי שבהנהלת המשורר והמספר והמחנך המופלג ח. א. פרידלאנד; וכן אגודת הנוער הציונית והעברית הידועה ורבת-הזכויות "ד"ר הרצל ציון קלוב", שממנה יצאו המנהיגים הציוניים אבא הילל סילוור, עמנואל ניומאן, עזריאל טשיפקין ז"ל, ח. א. פרידלאנד ז"ל, הרב בריקנר ועוד ועוד.

ב

בית-הספר הלאומי מיסודו של ח. א. פרידלאנד היה מיוחד לתלמידות, אלא שנתקבלו גם תלמידים אחדים מצוינים במינם. זה היה בית-ספר מופתי, שעשה היסטוריה (עיין מאמרו של א. ל. הורוויץ "שני בתי ספר למופת" ברבעון "שבילי החינוך", קיץ תשט"ז), והאציל השפעה עברית ולאומית עצומה על החניכים. ח. א. פרידלאנד ידע מאין כמוהו גם להאהיב את ערכי היהדות וגם לנטוע את ידיעתם בלב תלמידיו. היה יותר ממורה – עשה את עצמו כאח נאמן וכידיד-נפש לכל תלמיד ותלמידה והלהיב את רוחם בכשרונותיו הפדגוגיים הבלתי מצויים לדעת עברית ולאהוב אותה כאחת. הוא חלק תשומת-לב מיוחדת לנער התוסס והפיקח, חרוץ הסקרנות וההסתכלות, אברהם רגלסון – והדריך אותו בשבילי הספרות העברית בפרט ובגווני ההבנה הספרותית בכלל. אברהם רגלסון כבר בנערותו, בעודנו תלמיד מתחיל, הראה נטיות ספרותיות וודאיות מבטיחות – וח. א. פרידלאנד חש לו עתידות כמשורר וכסופר. ואכן נתקיימה נבואתו במלאה. בירחון הנדפס של התלמידים "בית ספרנו" וכן בשאר החוברות המימוגראפיות הפנימיות נוכל כבר למצוא את שמו של אברהם רגלסון, שצמאונו להכיר את ספרותנו החדשה, וביחוד את שירתנו, לא ידעה אז גבול. התמדתו לקריאה הפליאה את חבריו ומוריו. אני מסופק אם היה, כשאר ילדי אמריקה, מודיע איזו התעניינות בספורט. עד כמה שזכור לי, היה מבקש "ספורט" אחד ויחידי בספרים ובעתונים עבריים ואנגליים אשר בהם הגה יומם ולילה.

באספות השבועיות של האגודה המחנכת וכובשת-הרוח "ד"ר הרצל ציון קלוב" חזה הנער השקדן וצמא-הדעת אברהם רגלסון חזות הכול. החברים והחברות היו דבוקים ןחשוקים זה בזה כבני משפחה אחת. שם ראו את כל עולמם הילדותי, שמצא סיפוק-נפש באידיאל הציוני הנלהב ובדיבור העברי המקסים. אם איני טועה, נבחר א. רגלסון למזכיר וגם השתתף בהצגות ובתכניות העבריות של האגודה אשר להשפעתה הציונית העברית אין חקר. מדריך האגודה היה בראשונה המחנך הוותיק א. ל. הורוויץ (מי שהיה נגיד בית-המדרש למורים בבוסטון) – ואחריו מילא תפקיד זה באמונה כותב הטורים האלה.

אלה הם, רבותי, שני צינורות-הרוח, שמהם ינק בטל-ילדותו אברהם רגלסון שלנו את תורתו ושפתו ואת השראתו הלאומית. לאשרו, נזדמנו לו בית-הספר הלאומי ו"ד"ר הרצל ציון קלוב", שהם-המה הנחוהו בנתיבי היהדות והספרות – והם-המה, שנתנו תוכן עשיר לחייו הצעירים ולנשמתו הכמהה. ואני, ידידו ומוקירו הקשיש, לוויתיו בכל דרכו הארוכה מאז ועד עתה. כבר אז הכירו בו סימנים מובהקים של לב נרגש ושל נפש שואפת. היה ילד, נער ועלם יוצא מן הכלל, מופלא וניפלה בשיחותיו, ביחסיו, במנהגיו ובהליכותיו. מקוריות עזה ובולטת היתה ניכרת בו מתוך הפגישה הראשונה. הרגשותיו, מחשבותיו, חוויותיו ורשמיו היו כולם עצמאיים ונובעים מישותו, מיוחדים רק לו. ואמנם הסב תשומת-לב ועורר התעניינות מן הרגע הראשון והלאה כאדם רב-עניין ורב-תוכן. הכול ניבאו, כי עתיד הוא להיות משורר בישראל – והופעתו הראשונה והכבודה בירחונו של י. ד. ברקוביץ "מקלט" בשנת תר"ף לא היתה הפתעה כלל, אלא תמיהה למה חיכה לגילוי כשרונו עד שנעשה בן עשרים וארבע שנים...

ג

הריני מניח כאן הנחה, שאין עליה עוררים: אברהם רגלסון מיום שעמד על דעתו מהווה אישיות בלתי-מצויה. לולא היה מפרסם בדפוס אפילו שורה אחת; לולא היה ידוע כמשורר, כעיתונאי, כמתרגם, כמחנך, כמרצה – לולא כל אלה היה הוא עצמו נחשב בעיני מכיריו ומקורביו לאדם בלתי-רגיל, מקורי ומעניין עד מאוד. הוא גופו בחיים חשוב לא פחות מיצירותו בספרות. מטבעו הוא שקדן ורב-מרץ, הלן באהלן של תורה וחכמה, מי שמילא את כרסו לא רק מטוב ספרותנו העתיקה, מימי הבינים והחדשה; אלא הרבה-הרבה מחמדת הספרות האמריקאית והאנגלית. כשגמר חוק לימודיו במיכללה ניו-יורקית, היתה ידו רב לו בשדות השירה והפילוסופיה עד כדי בקיאות מפליאה. ואכן אלה הם שני המקצועות החביבים עליו ביותר, שנתמזגו עם כל ישותו הרוחנית. ברם משנסתננו דרך מסננתו האישית קיבלו גוון מיוחד, גוון רגלסוני. הוא חי תמיד בלי הרף שירית-פילוסופית או פילוסופית-שירית – ועל המון ידיעותיו והתמחותו בכל הסוגיות העמוקות האלה הוא מוסיף נופך משלו מתוך חוויותיו העזות, דמיונו היוצר והתרשמותו הפנימית.

מעטים, מה מעטים במחננו אנשי-שיחה נפלאים כאברהם רגלסון. זכורני, כי אחר כל אספה או מסיבה או נשף, היו רבּים מן הקהל סרים לאיזו מיסעדה קרובה – ובכן הייתי רץ ותאב לשבת על-ידו של אברהם רגלסון. ידעתי, כי הפעם תזדמן לי מן ההפקר שעה אחת של קורת-רוח, שעה אחת של ברקי-מחשבה ונצנוצי-הרגשה. תדיר יש לו מה להגיד, על מה להעיר ולהשיג; אלא שהכול יוצא מפיו מתוך הארה חדשה, מתוך הסתכלות מבריקה, מתוך יחס חריף וקולע. ואמנם הוא כל-כך מלא חכמה והתבוננות – עד שהנהו באמת מעיין הנובע. תמה הייתי עת חזיתיו יושב עם חברים וידידים מקשיבים – והוא לא פסק לדבר כל הזמן. שעות על שעות יש בכוחו לשוחח ולשוחח – ואין אף רגע אחד משעמם, ואין אף דיבור אחד באנאלי. מטבעו הנהו איש-אמת ודובר בגילוי-לב ובהבנה אוהדת לחולשות בני-אדם וליצריהם ה"בשר-ודמיים". שלא כדרך אחדים מסופרינו, הנהנים לתיאבון חולני לבטל וללגלג על חברים ולחפש ולחטט בהם מומים ופסולים, – הנהו אברהם רגלסון. הוא בטוח בעצמו יותר מדי; הוא נותן אמון בעבודתו הספרותית, ואשר על-כן יתייחס באהדה ובהבנה, בסלחנות פילוסופית למעללי אנוש ולהליכותיו. הוא מתעמק בכל דבר ומוצא את סיבותיו הבלתי-נמנעות. על-נקלה הוא מתרשם, אך אינו מתרגז. בכל מקרה ועניין יש באמתחתו מיד דוגמה ועובדה מחייהם ומכתביהם של גדולי היצירה והתרבות בעולם ובעולנו יחד עם הסברה ופירוש משלו – והרעיון לובש צורה, בולט בכל סימניו והריהו משכנע את השומעים וקונה את לבם. הוא חי בלי הרף בעולם הרוח עד שגם המציאות האפורה כמו-שהיא לובשת בשיחותיו האינטימיות צורה רוחנית ומיוחדת במינה.

אברהם רגלסון חד הוא בחיים ובספרות – ועצמיותו מתגלית גם בעל-פה וגם בכתב, גם בדיבורו וגם בהתנהגותו יום-יום, וגם מעל הדוכן ובמסיבות ציבוריות. לזכותו יש לציין, כי אינו נכנע לדעת הקהל, וכי הוא-הוא בתוכו ובברו, אינו לובש מסוות ואינו בוש בדעות בלתי-מוסכמות. הוא חי לנפשו ועושה את צו לבו ללא חת וללא התחשבות אם ייקרא: מופלא ומוזר. תקיף ואיתן וישר וכן באמיתותיו ובאמונותיו יתהלך בקרבנו ויעורר יראת-כבוד בפני אישיות עשירת-תוכן ועתירת-חוויות אשר כמוהו (כאן המקום לציין, כי ח. נ. ביאליק אמר לי פעם בניו-יורק: "כל המשוררים שלכם הולכים בדרך הכבושה חוץ מאברהם רגלסון").

ד

פרשה הקובעת ברכה בפני עצמה היא אהבת השפה העברית והחדירה למכמניה ולתכונותיה. שום איש אינו מתפלא לראות עברים נלהבים, הרואים את כל עולמם בלשוננו וחמודותיה, שבאו הלום מאירופה המיזרחית – וידיעותיהם העבריות בידם. אלה סוף-סוף בילו את ימי-עלומיהם בסביבה, שכולה יהודית, ומסביב נשבו רוחות התחייה הלאומית וכל עולמנו נתחדש ונתרענן. אבל אברהם רגלסון הוא כמעט יליד אמריקה ונשתקע בתוך התרבות האמריקאית עד כדי מיזוג-הרוח; אף-על-פי-כן נתאהב עד כדי שיכרון בלשוננו וכל ימיו עד היום הוא חותר בכל כוחותיו וחושיו לבוא עד תכונתה ולהוסיף שכלול אחר שכלול. כנראה, השפיעו עליו אגודת "ד"ר הרצל ציון קלב" ובית הספר הלאומי יחד עם מנהלו ומדריכו ח. א. פרידלאנד, וכן כל הסביבה העברית באיסט-ברודווי בשנות "העלייה השניה" – שיתמכר בכל עוצם כשרונותיו לאהוב עברית ולדעתה עד אין חקר.

זכורני עד כמה היה בולע בנערותו ובעלומיו ספרים עבריים לא רק חדשים וקלים בלבד, אלא ספרי הפילוסופיה והשירה מימי-הבינים – בולע ומעכל אותם. אך יחד עם תכנם עקב אחר כל מלה נדירה וניב שנון. כל מלה חיה לפניו בכל עסיסיה ושלל-גווניה. כל צירוף-מלים היה מדבר על לבבו וקורא לו שלום. תשוקתו הלוהטת וחשקו הבלתי-סופי להתעמק בנבכי לשון האומה עוררו אָז שימת-לב מיוחדת. עובדות אחדות יעידו על כך. כבר אז הבין יפה, כי "ספר האגדה" על כל ששת חלקיו הוא מקור לא אכזב לאוצרות הלשון ולעתרת-סגולותיה. ובכן למד בהתלהבות את "ספר האגדה" ועבר עליו כחמש פעמים עד שנתבקה בו להפליא – בתכנו ובסגנונו כאחד. ולא עוד אלא שחקר ובדק מדרשים ומפרשים – ושאב מהם הרבה השראה בתוך יצירותיו. עד כמה דבק בשפתנו עד שהיו שניהם לבשר אחד ולנשמה אחת – רב לי אם אספר, כי הצעיר האמריקאי הזה, חניך מיכללות וחי עם התרבות האמריקאית, ניסה פעמים אחדות לפרסם שירים בירחונים אנגליים – ולא הצליח. לבבו כאילו נשפך מאליו ומתמצה עד היסוד אך ורק בשפה, שסיגל אותה לא מתוך החיים והשוק, אלא מתוך הספרות והחינוך והאהבה – היא עברית.

לדוגמה, אביא בזה מעין "אני מאמין" של אברהם רגלסון, שהביע אותו בפיליטון בשם "מצוות הלשון" (מכתב אל איש קיבוץ צעיר), שפרסם ביומון "על המשמר" ביום י' בסיוון תשי"ד. קראתי פעמים אחדות את מגילת-האהבה הזאת – ויתקפני חשק לחזור ולהדפיסה פה במקום זה, למען תעמדו לאלתר גם על עבריותו של חברנו זה וגם על סגנונו החם, הציורי והחצוב ממעמקים. חייכם שכדאי להפיץ את המיסמך הרגלסוני הזה בקרב כל שלומי אמוני לשוננו, כדי ללמוד באיזו מסירות-נפש עלינו לטפח לשון-חמדתנו. וכך הוא מתחיל: "איש-קיבוץ נאמן אתה. מפקידים בידך איזה מכשיר – אם טרקטור ואם מדגרה חשמלית, ואם רובה. איך אתה שקוד ללמוד את כל פרקיו וחוליותיו של הכלי שברשותך, ומה דלק וטעינה יאים לו; איך אתה מתאמן בכל שימושיו, סודותיו ואפשרויותיו, וכמה אתה קשוב ללקח, כיצד שומרים אותו מחלודה ונזק – – – ראה, מופקד בידך מכשיר מופלא שבמופלאים – מכשיר המאפשר לך להתקשר עם כל בוני חברתך בכל הארץ כולה, לאלוף ולאלף; מכשיר הפותח לפניך את שערי כל המדעים, אחד עיוניים אחד שימושיים; מכשיר חשמלי מורכב שבמורכב, המגיב ברטט על כל שינוי באקלים-הדור ובנפש היחיד. – – – מכשיר זה, שדה זה, שמו הלשון העברית. ודווקא זה הכלי היקר מכל יקר, העדין והרגיש מאין כמוהו – האם תנהג בו רשלנות, הזנחה, אַל-דאגה ואי-טיפול; האם היחס אליו תישען על ה"ממילא", ועל מה שיביאו המקרה, המזל?"

אחר-כך מתקיף אברהם רגלסון את "העברית הבסיסית" העניה והקלוקלת, היפה רק לתיירים. כאן הוא מנסה לתאר את גדולתו של המנגנון הלשוני: "יש חשיבות למלים הבודדות, ומישנה חשיבות לדפוסיהן הדקדוקיים; אבל חשיבות פי שבעים ושבעה נודעת לדרכי הצירוף וההתקשרות של המלים, להרכביהם וסידוריהם של אות, הברה, מלה, מחווה, מישפט, סעיף ופרק". הוא יועץ מה לקרוא מן החלקים בתנ"ך עד פרקים נבחרים שבימינו. והוא גומר: כל זמן שלא קנינו את אדמת הארץ קניין-לשון, קניין-שירה, קניין דמיון – רק לשליש ולרביע קנינו אותה. אפילו כולה בידינו – היא שלנו, אבל לא אנחנו שלה, והברית רופפת. בחשבון-האומה שקול משק-הלשון כנגד משק-האדמה; ודינם שיהיו מטופחים יחד, במאמץ חלוצי אחד, בקרבּן ובחדווה של הגשמה עצמית". עד כדי כך, רבותי !

ה

לשיא אהבת הלשון עד כדי פולחן ממש הגיע אברהם רגלסון בפואימה הנפלאה שלו "חקוקות אותיותיך" ("התקופה", ל-ל"א. ניו-יורק. תש"ו) – ולי נדמה, שהכול יסכימו, שזה בבחינת "כתר-המלכות" מכל שירי-התהילה לשפת-עבר. רוממות השירה הזאת היא ביחוד, שכאן מזמר המשורר ומתאר מתוך תיאורים חיוניים הרבה מסגולות הדקדוק בשמן המפורש – וזהו חידוש (רק שלמה בן גבירול ניסה לעשות כן ב"ענק" שלו, אלא שנשתיירה רק ההתחלה בלבד). לצטט מתוך הפואימה הזאת קשה, לפי שכולה מהחל ועד כלה השתפכות-נפש אחת לחוקים מוגדרים ושימושים מסוימים, למשל: "רציתי בנייניך, קלך העושה בפשטות, נפעלך הנכנע לסבל, פיעלך המחזק ידים, פועלך המלומד, הפעילך המשכיל והמיטיב, הופעלך מושזר במוחש ובמוכח, התפעלך מה מאוד אשתומם עליו". אחר כך יצוירו זמני הפועל: "חשקתי זמניך בסוד היה, הווה ויהיה , שימיני הד לצוויך הכביר לפני כל פעול , חסוי-כנפיך, גלוי וידוע מי פועלו". המשורר "משבח את מקורך", והוא "מתרפק על גזרותיך" – וכן "שפרו עליו מישקליך" יחד עם "כוח הפועל בשם-העצם: לאהבה וליראה את ה'" (מדקדקים קוראים לזה "שם הפועל במין נקבה"). ומה תאמרו על "תואר פעלך ההולך כבירות ודובר צחות" – ועל "קטנה ואווך ונאווה, והיא מאחה קרועים, ומגשרת בין רחוקים"? והוא מעיר על הבדלי המינים: "יפיפית לי בזכריך ונקבך: שמש ורוח מזדכרים לדין ומתנקבות לרחמים" (הערה מעניינת !).

אברהם רגלסון אינו מסיח דעתו משום כלל ועניין בשימוש הלשון ובדקדוקה. כך הוא מתפעל מן השמות הפרטיים הפיוטיים, הנושאים בקרבם משמעות חדה, כעין: "נוגה", ו"נפג", ו"יפיע" וכדומה. הוא משבח את דרך ההשאלה מן הטבע אל המחשבה ("שעיפים מסעיפי אילנות", "זמרת הגרון מזמרת הארץ", "אומר מאמיר" ועוד). יש בעטו אמרי-חן גם על היסודות הארמיים והזרים בלשוננו בתלמוד ובימי-הביניים, וכן גם על הוראות אידיות ("בעלן", "מציאה" ועוד). אף הקבלה והחסידות וההשכלה אָצלו לעברית כמה פנינים וברקים. המשורר מודה בסוף, כי יש לעמול קשה, כדי לרדת לעמקי לשוננו: "לא בקלות תתני סתרי מגדיך. ידע רק מי סייר ברש"י, מי טיפס ואחז ב"יד חזקה", מי לילה יטבול במישנה ומדרשים, וספר הספרים – לחם חוקו". ובאחרונה הרקיעה בת-שירתו עד לידי גבהי-מרומים לא-ישוערו: "אם יש קצבה להדרת אלוהינו? גם להדרת לשוננו יהוּ קצבה וגבול!"

בשירת- פולחן זו בלבד קנה אברהם רגלסון את עולמו בהיכל ספרותנו עדי-עד.

עוד יש בפי לשוחח ולשוחח על אישיות יוצרת ומוסרית והוגה זו אך קצר המצע מהשתרע (ועוד חזון למועד). זיכרון אחד נחרת במוחי על ראשית התגלותו. כשחידש א. י. שטיבל פה את הוצאת-הספרים שלו יחד עם הוצאת ירחון רב-כמות ורב-תוכן "מקלט"– נתמנה לעורך ראשי י. ד. ברקוביץ. עבדתי במערכת עם עוד חברים. והנה פעם אחת נפתחה הדלת ברעש ונכנס ז. שניאור (ששהה אז באמריקה בפעם הראשונה) מתוך צהלת-דיבור ואחריו נמשך הבחור אברהם רגלסון, הנושא בידו את אדרת-הגשם של ז. שניאור – ופני רגלסון נוהרים. אמנם הכיר י. ד. ברקוביץ את א. רגלסון עוד קודם לכן בהיותו עורך השבועון "התורן", אלא שלא פרסם שום דבר מאת המשורר המתחיל הזה. אבל הפעם המליץ ז. שניאור על הכוח הפיוטי הצעיר והמקורי הזה, שכן קרא פינקס שיריו. והנה הופיעה החוברת הראשונה של הכרך השלישי של "מקלט" (ניסן-סיוון תר"ף) – ובה שיר-ביכוריו של אברהם רגלסון בשם "גזל-אהבה" ("מגובה איום, נשגב מרקיע / מזוהר זך ויפה מכוכבים..."). מיד התחיל להשתתף כמעט בכל חוברת גם בשירים וגם בדברי-פרוזה (מסתו הפיוטית "נצחון החמלה" בזכות הצמחוניות, שאותה הוא מקיים בגופו).

מני-אז כבר עברו שלושים ושבע שנים – עד שנכנס חברנו היקר הזה לשנות הששים. בינתים הדפיס אצטבה שלמה של ספרים: "אל האין ונבקע", "שם הבדולח", "מלוא הטלית עלים", "קין והבל", "יד הלשון", "מסע הבובות לארץ-ישראל" ועוד. תרגם עשרות ספרים מאנגלית לעברית – וכמה ספרים מעברית לאנגלית. שמו הטוב הולך לפניו כאיש-הכוכבים וכנגר-הדמיונות, מי שפילס לו שביל מיוחד ומקורי בספרותנו לו לעצמו – יתברך וישתבח!
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת