ידיעות אחרונות, 7 ימים, במדור "שיח של רגע" / 30 לדצמבר, 1960
מאת
א. לירון
השירה צריכה להיות מסוגלת להתחרות בסימפוניות של בטהובן מבחינת עוצמת הרגש
בן 64 הוא כיום המשורר אברהם רגלסון. גבו קצת כפוף ומעוגל, אך בפניו עדיין פורח הסומק וכל כולו הוא כאילו נחבא אל הכלים, מדבר בנחת ובלחש אך מעיניו הממושקפות יש וניתזים גיצים. הוא עלה לראשונה בשנת 1933, ישב פה שלוש שנים וחזר לארה"ב. ב-1949 עלה שנית עם אשתו ושלוש בנותיו. שני בניו, שהאחר מהם פיזיקאי בשרות ממשלתי והשני סטטיסטיקן של אוניברסיטת קלפורניה בברקלי, נשארו בארה"ב.
בן תשע היה כשהיגרו הוריו בשנת 1905 מן העיירה הלוסק, שברוסיה הלבנה והשתקעו בניו-יורק. בנם אברהם קיבל חינוך מסורתי, למד 4 שנים בישיבת רבנו יעקב יוסף ואחר כך פנה ללימודי חול, סיים את בית-הספר התיכוני ואף נרשם לאוניברסיטה, אך לא סיים בה את לימודיו.
תמיד היה מעורב בחוגים העבריים ואת שירו העברי הראשון פירסם בירחון "מקלט", שעורכו היה י. ד. ברקוביץ. בארה"ב הופיעו שלושה ספרים שלו – שירים, מסות ואגדות. בארץ ראו אור ספר שיריו " אל האין ונבקע" ו"מסע הבובות לארץ-ישראל". בקרוב עומד לצאת קובץ סיפורי ילדים חדש שלו בשם "עין הסוס".
*
במשך 10 השנים שהוא יושב עתה בארץ, עסק רגלסון בכתיבת רפורטג'ה פיוטית תוך התרשמות מהסתכלות במראות הארץ ונוף האדם. רובן של רשימות אלו התפרסמו ב"על המשמר".
רשמתי הכל וסוף סוף השמעתי את השאלה:
"ושירים חדלת לכתוב?"
עוד לפני זה סיפר לי, שיש לו בית קטן עם דונם אדמה בנווה-אפרים והוא ואשתו מעבדים את חלקתם ומכשירים אותה לגינה, שכבר גדלים בה עצי-פרי, פרחים וירקות.
לא! על אף היותו טרוד מאד, אין הוא מושך את ידו מן השירה. אולם – כאן חלה הפסקה בשטף דיבורינו – לאברהם רגלסון יש דרישות גדולות מן השירה והוא פיתח לעצמו תיאוריה עם מינוח משלו בשטח זה.
"על השירה לצוד את נפש הקורא עד כדי היותה מסוגלת להתחרות בכל הבידורים ואפילו עם הטבע עצמו ולהגיע לדרגת הרגש של המוסיקה הגבוהה ביותר. שיר ראוי לשמו צריך שיוכל להתחרות בסימפוניות של בטהובן – מבחינת הרגש כמובן".
נוכח תביעות גדולות אלו מצד אחד והעדר ייחוד מוחלט, הדרוש לשם בניית שיר (הוא מדגיש את המלה "בנייה" ומתנגד למלה "כתיבה"), הוא ממעט לכתוב שירה.
*
מכאן עוברת השיחה על פסים אחרים. שאלתיו מה דעתו על השירה החדשה ותשובתו היתה מוכנה לפיו: "השירים הנכתבים כיום הם דלי רגש ונעדרי בניין לחלוטין. הם אינם יותר מגיבובי מלים ופראזות נבובות".
חד ונוקב, אך בן-שיחי אינו מוכן להאריך על נושא זה. לעומת זאת הוא חוזר לנושא דרישותיו מן השירה. למעלה ייחד את הדיבור על תביעותיו בשטח הרגש, והוא מוסיף ואומר:
"אינני מחדש ואינני בא בתביעות חדשות. אני רק מזכיר נשכחות. שירה צריכה גם להענות לטבע ולשקף אותו לכל עונותיו וגידוליו. היא צריכה להיות טבעה (טית שוואית, בית צרויה, עין קמוצה) בטבע ועם זאת גם חשבה (הניקוד לפי אותו המשקל), דהיינו, שכל הפרטים בטבע יתקשרו ע"י הסתכלות הגותית-פילוסופית. זוהי מידת החשבות (שין צרויה) כהשלמה לטבעות (בית צרויה)".
ועוד מידות מונה רגלסון בשירה והן: עפפות (פ' צרויה) במובן מעוף של דמיון וכוונות (וו צרויה), שמשמעותה אדקוואטיות, כלומר, הבניין האדריכלי של השיר והמוסיקליות שלו – בכל שורה לחוד ואפילו בכל הברה, שעליהן להיות מכוונות למיצויין של שלוש המידות הקודמות.
בן-שיחי מביא את מאמרו הנודע של גיתה. שכל שירה גדולה המבטאת אומה שלמה. למידה זו של ביטוי נשמת האומה הוא קורא אמם (אלף קמוצה, מם צרויה), והיא חלה גם על שיר, שנושאו עץ, תולעת וכו'.
כל המידות הנ"ל יכולות למצוא ביטוי בדרג נמוך ובדרך נישא – הכל לפי כשרונו של המשורר. במסורת העברית ואף בפילוסופיה של ברגסון, אלכסנדר ואחרים יש מיסוד ההתעלות התמידית של כל הווייה, שאיננה עשוייה וגמורה, אלא שואפת מגבוה ליותר גבוה, מעשירות ליתר עשירות. אפשר לקרוא לשאיפה זו "כיבוש האין", כלומר, דברים שעדיין אינם נעשים לישנם. ואכן, זה מקור הגעגועים הגדולים של האדם ושל ההווייה, וזוהי המידה שאבות או שאב (אלף צרויה).
"כל שאיפתי עכשיו", מסיים רגלסון, "לכתוב לפי מיטב יכולתי לכל הפחות שיר אחד, אחשר יגלם את כל המידות הללו".
ואומנם, בכתיבת או בבניית שיר יחידי זה, שהיא קשה כמו "כיבוש נשמת האשה ולא רק גופה". עוסק כיום רגלסון. הוא אינו מוכן להרחיב את הדיבור על נושאו של שיר זה ורק זאת גילה לי, שהשיר יחזיק מ-500 עד 1000 שורות, כתובות בריתמוס פנימי-מחשבתי, כלומר, שהחרוז לא יבוא דווקא בסוף השורה אלא במקום שהוא מכוון. והוא הדין ביתר מכשירי השיר, שאף הם לא יהיו שיגרתיים.
|
