|
מתוך הספר: "ספרות על פרשת דורות"
[הוצאת מחברות לספרות, ת"א 1949 , 2 כרכים (כרך ב'), עמ' 219-224]
מאת י. זמורה א
הו, אלמלא האהבה – הן אף שעה אחת לא היה עולמנו קים ועומד! וגם האהבה-העצמית ברך תבוֹרך, – כי בלעדיה הן ייתכן, כי לבנו היה מתפלץ בנו בהציצנו בראי, – כמה חסרונות, כמה מומים וכמה העויות משונות היינו מגלים בדיוקננו אלו היתה עיננו בחינת אמת-מידה מדוייקת או מאזני-משקל מוכניים! מה רך ונוגן הוא קולו הצורם של ילד מן הילדים באזני האבות האוהבים; גם האשה המכוערת – יפה בנשים היא ברואותיו של האחד המאוהב בה: ודאי, ודאי, – הדברים ידועים ואין רבותה בכך, כי אדרבא, – נמצא שהאהבה מקלקלת את השורה, מסלפת את האמת ומשחדת, משחדת עד אימה ופחד! ודווקא על כך לחלוק האיש שהגיע לגיל העמידה, שאינו חשוד עוד על אהבה עיורת, לא שקולה ולא מיושבת, במדה זו או אחרת; כי מי שנסיון-חיים עשיר עמו, מי שעבר שבעה מדורי מחשבה, מי שנקלע בין הקצוות דווקא – מקלות-הדעת המוחלטת ועד כובד-הראש ללא שיר, מי שההגיון אצלו אינו תכונה להתפאר בה, מעין סגולה תמידית וקודמת למעשה, אלא סכום אחרון ושווי-משקל לאחר תנודות גדולות של כפות-המאזנים לכאן ולכאן, מי ששכלו הוא גם שיא כל רגשותיו – הוא הוא אשר יאמר בפה מלא: – אין אמת בעולם אלא אמתה של האהבה! שוויון-הנפש כשנאה וכאוביקטיביות – אינם יודעים את האמת או אפילו משקרים; ולא כן האהבה – היא היחידה הרואה, השומעת והמרגישה נכונה; כי רק לה הכוח, הכשרון, אורך-הרוח, הפנאי למצוא את שגנוז, לגלות את הנסתר, לדלות את אבן-החן מן המעמקים, לכרות את היהלום מבטן הסלע המכסה עליו; במה דברים אמורים? אם האהבה היא, כמובן, שלמה ומלאה ממש כמטבע היפה בשני צדדיה, – כי האהבה שצדה האחד אהבה, ואפילו אהבה-באהבים, ואילו צדה השני – איבה, כמוה כאסימון; ולמעוט סילוף המושג אל נא יגונה המשל המשבר את האוזן: – אהבתי את בני יודעת אמת עליו – רק אם אין אני שונא בנך או בנו למען זה, וכן ראית היופי שבאהובתי אמתית היא – רק אם אינה גוררת אחריה ממילא ראית כיעור בחברתה שאינה אהובה שלי דווקא; הרי שכונתנו רק לאהבה ולאמת שלה – אשר אינן קלות ואינן דלות.
ב
ואם יש את נפשנו לדעת מעלות ארץ מן הארצות או לשון מן הלשונות – לא מפי המסתכל הזר נדען, אפילו הוא בעל עין חדה ובוחנת וחכו מבורך בהשגת-בזק של הטעם, אלא בפרוש מפורש – מאת הנוגע-בדבר, מן המאוהב אשר אינו אוביקבטיבי; הנה כי כן אפשר לקרוא ולשוב לקרוא את הפואימה "חקוקות אותיותיך" של אברהם רגלסון, וכל פעם תכבושנה אותך חליפות שתי הרגשות שוות בכוחן ובפלאן שבהן: – האחת, אהבה גדולה זו שאתה מוצא בדברי המשורר, התפעלות עדינה זאת, אוצר הגדרות זה של סגולות מסגולות שונות, הפלגה נפלאה זו אל זמנים רחוקים וקרובים, מתיחת-גשרים נבונה זו בין יוצר ליוצר ביער הדורות, גליו זה של כשרון פיוטי נעלה – הכל הכל בא כאן מכוחו של הנושא, ממעלותיה הבלתי-מפוקפקות של הלשון העברית, מאלו כ"ב אותיות, שכל אחת מהן באמת כלה כלולה היא, בגזרה נאה ובנפש אצילה, כלומר: – אשרי המשורר היודע לבחור לשירו נושא מוצלח כזה, עשיר כזה, משופע כל-כך בצבעים, גדוש צלילים כל-כך; וההרגשה השניה – מה טוב ללשון, שמשורר-מאהב כזה לה! רק שלהבת אהבה כגון זו אשר לאברהם רגלסון עשוייה לקפוץ על פני כל גדרות השיגרה המכשילה בדרך אל משכן-כבודה של הלשון, לשרוף כל קוץ וכל דרדר החוסמים את הנתיב אל לב לבה; רק אהבה מן האהבות משפיעה שכל בוחן כזה נותנת כוח ראיה בלתי-שכיח כזה – לחדור ולראות כל סגולה כמוסה במעמקים, למצוא כל מעלה טובה גנוזה בתהום נשיה; שום חכם בחכמים, שום נבון בנבונים, גם לא מבקר מלידה, אף לא אמן להגדרות קולעות, כל אחד לחוד וכולם יחד – לא יצליחו לעולם – לא להמציא, כי הבל ההמצאה ושקר יצירת היש-מאין – אלא לחשוף ולגלות את המצוי באופן נסתר, לעורר את בת-המלך הישנה שנה עמוקה בחדרי-חדרים, ורק האהבה, היא בלבד, מחוננת בכוח הזה, ממנה גם שכל, גם בינה, גם כשרון, גם אורך-רוח לפקוד ולמנות סגולה לסגולה, נקודת-חן אחרי נקודת-חן, לפתור ולפנעח חידות מני קדם, לתעות ביערי-עד ולתהות על המאור הגדול ועל המאור הקטן, אשר באות קטנה וקלילה, שאין בה ממשותא, כביכול: כלומר – אשרי הלשון, שמאהב ומשורר כזה לה!
ג.
מה פשוטה ומה חננית היא תכנית הפואימה הזאת של אברהם רגלסון: – שלשה פרקים ראשונים כמוהם כמין הקדמה, בחינת מבוא כללי על תחומיה ההיסטוריים של הלשון העברית, קורותיה של הספרות העברית – האותות שנתנה הלשון בעולם החי, הדומם והצומח, הטעם שהעניקה וגם לקחה – מן הדת, מן הספור על בריאת העולם וכו'; פרק ד' מעשה רקמה מופלא הוא על בניני הדקדוק העברי – קל ונפעל, פעל והפעיל וכו'; ופרק ה' – על הזמנים ודרכיהם בלשון העברית; פרק ו' – תשלובת מעשה-אמן של פרוט סגולות הגזרות; פרק ז' – ציון מפליא בדוגמאות נסתרות על תכונות המשקלים; פרק ח' – קודש לאותיות נוספות ולאותיות חסרות ואופן שנוי פרוש המלות על ידי כך, על ידי כפל אותיות וצרוף מלים; פרק ט' – כולו התפעלות קצרה וחריפה על מלים שהוראותיהן כפולות; פרק י' – כמוהו כתחריט מלאכת-מחשבת על אופי מופלא של עבר שמשמש כעתיד, על פעל שכמוהו כשם-עצם וכדו'; פרק י"א – מציב דמות חיה ועליזה לתכונותיהן של בכל"ם, על מלות-ההגיון ואותיות הקשר, על חוקי דקדוק שכמוהם כמנגינה עשירה – "אבות ותולדות", "כלל ופרט", "לרבות ולמעט", "צד השוה" וכו' וכו'; פרק י"ב – מקצר בדברים ומאריך ביופי מגובש על שני המינים שבלשוננו – זכר ונקבה וכמה צורות מקוריות שלהם; פרק י"ג – המנון לשמות פרטיים עבריים, שמות אנשים ושמות מקומות גיוגראפיים, שאינם מקרה אלא גורל מלא תוכן ומשופע בחן עליון; פרק י"ד – שר על מושגים מופשטים שונים שלידתם מן הטבע והם כמין סמל למושגים; פרק ט"ו – נושא שבח למזיגה שנתמזגו מלים לועזיות – ארמיות, יוניות, רומיות וכדו' – עם העברית; פרק ט"ז – על העושר הבלתי שכיח, המכה ממש בתדהמה, של כנויי האור בעברית; ומצורף לכך לואי תהלה למונחים חדשים שנתחדשו בארצנו הקמה ונבנית מחורבנה; פרק י"ז – מלא צהלה ושמחה, גיל וששון על העובדות שהלשון הופכת לשון-דבור לתינוקות, לשון שחוק ומשחק ולשון בכי תמרורים של צאן קדשים; פרק י"ח – מזהיר אזהרה חמורה, שאין לקנות את הלשון על ידי עמל ויגיעה נעימים בהליכה אל המקורות העתיקים של הלשון בכל גלגולי דורותיה; פרק י"ט – נזיפה וגערה פיוטית חזקה ומצלצלת באלה השמרנים, התוחמים תחום ללשון וחוששים לחלולה ולהרחבתה; פרק כ' – רובו ככולו משאלת משורר עברי מסור מסירות נפש ללשון, לעמה ולארצה של הלשון, והוא מתפלל על נפשו ומבקש שיזכה ויצטרף לבונים, לבעלי-מלאכה, לקמים לתחיה ולמחיים שממות בכל המובנים. –
ד.
אכן, אי-אפשר לו למבקר להתעלם גם מן האמצעי התועלתי– למסור בקצור תכנה של יצירה, כדי למשוך (או לדחות) ע"י כך את הקורא ולגרות בו את יצר הקריאה, אבל אימתי מצליח "אמצעי" זה? – רק בשעה שהמבקר עצמו נהנה הנאה נוספת ממלאכתו זאת: וגם הפרוט דלעיל לא בא אלא משום שכותב-טורים-אלה התכון להוסיף וקנות לעצמו במשיכת-קולמוס זו את כוחה ויפיה של הפואימה "חקוקות אותיותיך", לחרות אותה על לוח הלב.
|
