דורות, 20.10.49
מאת
צ. קתרוס
משורר נודד בין מזרח ומערב, בין ישראל לאמריקה. בין עברית ויידיש. בין שירה ומדע. בין קין והבל... בוקע אל האַין בספר-שירה הנקרא (בלשון "כתר מלכות") "אל האַין ונבקע"*, ונתקע ביש בספר-עיוּנים "מלוא הטלית עלים". האין הוא צירוף ניגודיהם של קין והבל, כפי שמתפרשות דמויותיהם באותה פואמה שלו:
הָאֶחָד בּונֶה, בּועֵר, צְרוּב עַקְרַבֵּי-יוֹצְרִים,
הַשֵּׁנִי תֶּבֶל תַּאֲווֹת יִרְאֶה, יִכְסוֹף אָפֶס.
רוח נדודים היא ברגלסון האָדם, המשורר, ההוגה, הדבק בתורת-מסתורין קיצונית מזה ובמדע רציונליסטי מפוּכח מזה, ושירתו גם היא רגע היא מרחקי-מיתוס ורגע היא חזון-עתידות, רגע נתקעת ביש ורגע בוקעת אל האין. ביטוי נמרץ ניתן לו לרגלסון, ועוז לחזור ולחבּל אשר כבר חוּבל וגדל והיה נכס לרבים. תנור לו להיתוך חדש, כור ומצרף ודפוס לשים בהם יצורים קיימים ולעשותם צורות חדשות, משוכללות יותר, מרוכזות באורן ומצומצמות במקומן. יש בידו כלים לכוּל את ההיולי ולתת לו את צורת הכלי; מהוגה בידו לזמן ולחלל, לבושים לעירום שבמחשבה ואיחוי לקרעים שבדמיון. המשורר מדבר "סוֹד בִּשְׂפַת הַנִּגְלֶה" וטובע את המופשט מַטבע-חזון. תורת-קבלה עם תורת-נפש חדישה, אגדה עם תורת דארוין, קוסמולוגיה עם הלכות אמנות – כל הזרמים נקוים בשירו לזמר אחד, כאילו נטל המשורר על עצמו להיות שותף בצמצום אין-הסוף, לרקום צעיף המסתיר פני אל מעיני יצריו.
אֱלֹהַּ שָׂם גְּבוּל לַאֲמִתּוֹ, חֹק נָתַן לְהוֹדוֹ,
וַיְכַוְּצֵם בְּצוּרוֹת-הֲבָלִים. לוּ עָבְרוּ גְדוֹתֵיהֶם,
אָז נָשְׁקָה הָאָרֶץ שָׁמַיִם וְאָבְדוּ בְּיִחוּד. . .
אך אותו משורר גם היפוכו של דבר עושה. קורע הוא את הצעיף ובעד קרעיו מבצבצות מידותיו של אלוה בשבריריותן, באין שם ובאין צורה, בהתפוררות הדמות:
אֵין-שֵׁם בִּשַׁבְרִירוּתוֹ – – –
אֶל עַצְמוֹ נָפַל מֵטֵאוֹר אֶל אֶרֶץ,
אֶת עַצְמוֹ שָׁאַף חֲבַצֶּלֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ – – –
הָאֱלֹהוּת, בּוֹרַחַת עַצְמָהּ, אֶל עַצְמָהּ שָׁבָה – –
נוטל רגלסון מהישגי המדע מלוא חפניים ומשוררם, צר להם צורה ושולל מהם צורה. קורא למיתוס הקדמון כי יבוא לעזרתן ולביסוסן של תורות חדשות ואידיאות חדשות, כמו שעשה בשירה "משה על הר נבו", שבו שולח הנביא ברכה לנביאי עתיד, ברכה לראש כל שוברי לוחות, כי "כגחלי אש מתאַבּנים על הר עשן, כן קופאים דברי אל בתורות אדם, עד יפרוץ שנית זרם להב מורד ושיבר סלעי חוק ובמות-קדם והקים דת חדשה על חורבנם". הקורא בשיר זה יכול שישמע בו מפי משה צו מהפכנים באזני כל הדורות; ויכול שישמע בו פשר-מה לרוח נידודיו של המשורר רגלסון; ויכול שיקבל בו ממרחק אישור לתורת הדת ה"דינאמית" מיסודו של הנרי ברגסון; כשם שבשירת "קין והבל" יכולה אוזן לקלוט שידור של קול-קדומים הבא לחזק את תורת הכפילות במערכת יצרי אדם, יצרי חיים ובנייה מכאן ויצרי הרס ומות מכאן. ויש גם שמציצה מתוך שירתו של רגלסון איזו סכימאטיות מדעית ונוטלת ממנה תום-שירה וממלאתה הגיונות תולדה ותעודה באדם וביקום. אך ההוגה שברגלסון משורר הוא, וטובע את המופשט מטבעות מלוטשות ומאירות, והמתכות של מטבעותיו חצובות ממחצבת הלשון העברית, וכוח הצמצום רב בהן, ובתוך המזרחיות הקדמונית של ביטויו ידע רגלסון להפיח רוח מערבית חזקה, וגל רענן של רוחות מערב מנשב בתוך אותו כוּר, שבו מהתך רגלסון תורות רבות ושונות ועושה אותן שירה.
ויש שיוצא רגלסון מתחומה של שירה לתחומם של עיון ובקורת. החפץ להדריך את הספרות ואת הקורא לא הוא המחייה בקורתו של רגלסון. צרכי נפשו קודמים לצרכי ספרות. עיוניו יש בהם כדי עידוד דרכו השירית שלו. יחסו ליצירה וליוצר אישי הוא, נפשי, מזדהה. כן נזדהה מעבר למרחקי זמנים עם מחברו של ספר "רות" והביט אתו בעיני תום אל שמים-אין-ענן , קלף מבשרו אלפי שנות תלמוד ותלאות ונידודים והפליג אחורנית הרחק הרחק אל טוהר ילדות האומה ושגר משם אגרת-תום אל העתיד, אל דורנו. כן גם נתאחד עם מטרלינק, במסתו על "מטרלינק והדבורים". ושמע בשירתו "קול רועד ומתלחש על אפסי הנפש". וכן הוא מתמיה את הקורא פרקים בתמימות של חסידות ודבקות ופרקים בנהרה עולה ממחשבה מצולתית; משתכר מריחות וקולות רחוקים, בנפשו תמיהת יופי ושפתיו רינה לפרי הגיון אדם.
* שירים מאת אברהם רגלסון, הוצאת "עם-עובד", תל-אביב, תש"ה
|
