Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"
השירה כטקס הכתרה תמידי
מעריב / 19 לינואר, 1973
מאת משה שמיר

א.
מתן פרס ביאליק השתא לאברהם רגלסון על מחברת צנועה, "שירותיים" שמה, שבה שתי פואימות מצויינות ("לסולם-צוריה" ו"שני ברבורים ונהר") – הוא לא רק מעשה של צדק טבעי וטעם נבון במה שנוגע ליצירה עצמה וליוצרה, אלא יש בו גם צירוף נדיר של גורמים ושותפים סביב היוצר והיצירה, יש בו קירוב רחוקים ושיווי תנודות, עד כי אומר ללא חשש: ניצחון ההרמוניה.

מעטים המשוררים ואנשי הספרות בתוכנו ששאיפתם להרמונה כה נחרצת והגיעם אליה כה נהיר – כשאיפת אברהם רגלסון ובהישג שירתו. סביב חוברת זו ושתי הפואימות שבה, נראית הפשרת הניגודים (או נדייק: זיווגם תוך עימות הדדי) – כאילו היא ניצחת ומתפשטת אל מעבר לשירה, יוצאת מעין סביבה רוחנית משרה, מתחילה אקלים. אם יש ממש בהשערה זו, עוד נתברך בה.

ב.
בולטת לעניין זה הפואימה הגדולה "שני ברבורים ונהר". הניצחון המופלא של פואימה זו, שגיבורה הוא המשורר האירי ייטס ("כתר השירה האנגלו-אירית") – הוא בכך, שלפנינו פואימה אוניברסאלית מובהקת, מן המדרגה הגבוהה ביותר, פואימה שנופה ארץ רחוקה ואווירה אוויר פסגות ספרות העולם – ועם זאת אין היא יוצאת לרגע אחד ואין היא חורגת כמלוא אצבע מתוך מעגל-חייה ואדמת מטעה בעברית, לשון וסמל, ספרות ושרשי-תרבות, ההרמוניה שהושגה בפואימה זו בין הבית והעולם, בין הנושא, התוכן והצורה, בין הפנים והמרחק – היא כה מושלמת, עד כי כל דיבור על מקור ולעז, על חוויה והשפעה, נעשה תפל ומגוחך. הפואימה הזאת היא נכס לספרות העולם והאדם, וודאי נכס לספרות האירית – משום שהיא באופן טבעי ומהותי כל כך בשר מבשרה של הלשון העברית וספרותה. היא מעל לכל שיר ניצחון ללשון האנושית באשר היא, מחוללת הפלאים שאין דומה לה.

ג.
משהו מעין הדברים האלה אמרתי לקהל שומעים נכבד בדאבלין, בירת אירלנד, לפני כשנתיים ימים. הוזמנתי אז להרצות לפני ליגת הידידות ישראל-אירלנד על הספרות והתרבות בישראל, ואת דברי פתחתי בכך שיש איזה אי-צדק ביחסי התרבות בין שתי ארצותינו. בעוד שאצלנו מצויים בתרגום וידועים כמעט כל הדברים החשובים שנוצרו על ידי בני אירלנד במאה השנים האחרונות (ואף יותר), מחזותיהם הוצגו, ספריהם נתרגמו, הרי משלנו אין הם יודעים – פרט לתנ"ך – ולא כלום. הבאתי עמי אז גליון "מאזנים" שבו נדפסה הפואימה "שני ברבורים ונהר" – וסיפרתי לקהל על המשורר אברהם רגלסון ועל הפואימה עצמה, העוסקת בגדול משורריהם ובפרק מפרקי מלחמתם לעצמאות. איש הנהלת ה"אבי-תיאטר" – תיאטרונה הלאומי של אירלנד – שהיה בקהל, התרגש מאד לשמע הדברים הללו, וביקש אחר-כך לקבל את הפואימה. הוא נדהם להיווכח, כי הפואימה כתובה עברית. כן, הוא שמע כמובן ואף הבין את דברי על תהיית לשוננו, אבל לא היה עשוי לשער כי גם פואימות כאלה, על נושאים כאלה, נכתבות אצלנו באותה לשון עתיקה. לימים נוצר קשר-מכתבים בין ה"אבי-תיאטר" ובין אברהם רגלסון, והם לא הניחו לו עד שישב ותרגם להם את הפואימה לאנגלית. עם כל שלמות שליטתו של המשורר גם באנגלית – בטוח אני כי אין התרגום האנגלי מגיע לרמתו, לעושרו, לפלא-סודותיו של המקור. ההרמוניה מחזרת על עיקרה, על מקורה. אין שיווי משקל בלא שורש מאונך אל מרכז הכובד. משום שהתגברה על ניגודים, משום שגישרה על מרחק, משום שנמתחה אל מעבר לאפשרי – השיגה הפואימה את השלמות שלה, את ההרמוניה.

ד.
פגישה אחרת, מקרית, באותה הזדמנות – מוסיפה נופך משלה למחשבה זו. בהיכנסי לאולם קם לקראתי ג'נטלמן חביב, שנראה לי מוכר מאד, ובתוך שתי שניות אמנם היכרתיו – ידידנו רוי אלסטון, הוא דוד קארטניי מן ה"פאלסטיין פוסט" לשעבר (אשר בינתיים הלך לעולמו). לאחר ההרצאה נכנסנו לאחד מבתי-המזיגה שבסביבה, ולרוי בקשה אחת בלבד: "ספר, ספר, מה נשמע בארץ!" – מה שהוציא ממני לא יעניין את קוראי, מה שהוצאתי ממנו יעניין את ידידיו. גוי אנגלי חביב ומשכיל זה, ידיד הישוב והציונות במשך שנות המנדט ואחר-כך אזרח מדינת ישראל במשך שנים לא מעטות, סיים את חייו באורח האידיאלי: בית קטן במערב אירלנד, שדות מרעה, אגמים, אח מבוערת, ספרים, מכתבים מעטים מידידים מעטים. ואף-על-פי-כן עשה דרך חצי יום ברכבת (לאחר שעה בכרכרת-סוס), כשראה באיזו עתון ידיעה קטנה על אותו ערב בדאבלין. פתאום גברו עליו הגעגועים על הארץ, וודאי עשה לכך משהו גם זכר היכרותנו הקצרה – והטובה – בראשית ימי התיאטרון בחיפה. ככל שנכנסה הבירה – יצאו הסודות. הוא התגעגע בכל נימי נשמתו, אבל לא השב לחזור. משפט אחד מדבריו זכור לי היטב: "כשנגמרו הניגודים – לא היה לי מה לעשות".

האיש הנפלה ההוא, משורר אמיתי בליבו ואף במיט, כתיבתו העיתונאית – הוסיף לחפש את הניגודים – כדי להתגבר עליהם ולחתור אל ההרמוניה. אנגלי – ואת ימיו האחרונים עשה באירלנד.

משהו מהרעבת-עצמו-לדעת של המשורר האמיתי היה בו: הגולה – בשביל לחזור לנצח. משהו מזה, בהיפוך-כיוון, יש גם בגעגועיו התמידיים של רגלסון אל ספרות-העולם. נטוע – בשביל להמריא לנצח.

ה.
הפואימה "לסולם צורית" (כלומר – לנערה מסולם-צור) היא שיר המנון להרמוניה. שום מאמר לא יוכל למסור את יופיה של שירת אהבה זו, שבה זיקנה ועלומים נפגשים, עם חן-בשר-וגוף, מיתוס קדומים עם השראת יופי נוכחי, אדם ויקום. מבחינה מסויימת יש יתרון לפואימה זו, הפותחת את החוברת, על הגדולה ממנה, זו האירית, הבאה אחריה. זוהי אמנם תחרות בין פסגות – אבל יש יותר ממשות, גם יותר שלוות-נפש, גם יותר עימות אני-את ב"לסולם צורית". שכך אומר המשורר:

"... משזרי-פתילי חיינו
לפרק מצער נפגשים, מתחופפים,
ולשעה חמיקה ניתן לנו הדדית להשתאב
עין מעין, נשמה מנשמה, כיסוף מכיסוף."

זוהי יצירה שכולה ארץ ישראל. ארץ ישראל של נוף, של הר וסלע ושמים. כמעט והייתי אומר: ארץ ישראל "כנענית", אלילית. לא מקרה הוא שהנאהבת היא נערת סולם-צור, עלמת הדרך העולה צורה וצידונה. אבל מה נפלא, בתוך נוף מיתולוגי זה, לפגוש על פני חמוקי האנטומיה של היפהפיה הארצית – את סמלי ההורה התמימה, את ים התלמוד, את בארה של מרים, ומדרש פליאה, ותיקוני זוהר, וספירות דאצילות, ופיוט ויתד ותנועה שלשירת ספרד. עוד אשוב, בסיום דברי, לעניין תחיית המליצה הטובה בשירת רגלסון. אך לענייננו כאן חשוב לציין את תחושת הסימפוניה האדירה, את הד ההרמוניה הקוסמית הנצחית השפוך על פני השירה. "זכה!" פונה המשורר אל נערצתו, "הייפלא כי שמשי, נוחת אל פרידתו / וירכך-את, נוסק ואל-מילואו הולך, / בנשיקת אור-את אור יארשו, וקרני-גוני שפעם / יתנגחו באיחוד ובניגוד יתאחדו?"

ו.
אמרתי "מתחילה אקלים" – והתכוונתי בין השאר למו"ל של חוברת זו, הלא הוא: ספרי "סימן קריאה". חבורה זו של סופרים צעירים, שנתנה לנו עד עתה את הרבעון הראשון שלה, ומחזה של מחזאי צעיר ופואימות של משורר ותיק – משלה את עצמה אם היא מקבלת ברצינות את ההצהרה, כי בין השאר תגדיר עצמה ותתגאה במה שלא יבוא אל גבולה. אין קל מלהחליט מה לא. בקצת גבהות-עין אפשר לשין "לא!" כמעט על כל שנכתב בעברית, ובעוד קורטוב קפדנות – על הכל. המבחן הוא – ב"כן!" מה כן נכנס לגבולך, מה כן נגלה לך בחיות שבו, באמת שבו, מה כן מוכן אתה להסתכן למענו, מה כן יבוא בתחום חתירתך להרמוניה כוללת.

וסימן טוב הוא לאנשי "סימן קריאה", שאמרו כן לזקן. אפשר לקוות, כי מה שמתחייב מאישיותו של אברהם רגלסון יהא שופע ומשפיע על יתר תחומי עשייתם, ולא יהיו כגונבי פרי מענף שהדלה פירותיו אל חצרם, אלא כעודרי חלקתו של האילן על גזעו ושורשיו – מעבר לגדרות ולחצרות. אמנם, תמיד תהא שמורה להם הזכות לומר: אילן זה – סרק הוא.

ממש כשם שתהא זכות זו שמורה – לאחרים.

ז.
ולעיקר: גדולתו של אברהם רגלסון, והיא מבהיקה מלוא זהרה גם ממחברת שירותיים זו, בכך שהוא מודרני בלא היות מודרני, שהוא מחדש בצאתו מן הישן. חווית-התשתית שלו כמשורר היא לא רק קלאסית, היא טרום-קלאסית, היא פולחנית. השירה לו היא כהונה ואידיאל השיר שלו הוא התהילה והתושבחה. שרשיו בעבר היהודי, העברי, הארצישראלי – אינם רק בשביל להפיק מהם סמלים וצורות בשביל חוויותיו המודרניות-אקטואליות, אלא הם הם גם מקור החוויה עצמה. ואם אומרים אנו, בדרך כלל, כי אחדות הצורה והתוכן בנויה על היצמדות החוץ (הצורה) אל התוך (התוכן) – הרי אצל אברהם רגלסון, לעתים קרובות, קורה דבר הפוך: התוך נצמד אל החוץ, כביכול, ושכרון-המלים מזין את רעב-החוויה.

רגלסון הביא לתחיה מופלאה של המליצה. העושר הלשוני שמור לו לטובה, ובשירתו אנו עדים-משתאים לברכת המליצה הנכונה: מתת השפע, גמול הדיוק. בדור של סופרים ומשוררים הנוטל ממחסן הכלים של לשוננו רק את הגרזנים , המקבות, הפטישים והטוריות – נפלא לראות את הצורף הצנוע הנוטל לו למלאכתו את הפצירה העדינה, המלקחיים הדקים ומאזני-השחק.

השירה לו היא חג תמידי, היא טקס נמשך והולך של הכתרה. עמידתו בעולמו – פתוחה ונשואת-מבט. שירת הספירות היא היקום שבו הוא מכהן, בו הוא מלווה (מלשון לוי, ומי יודע אם לא נקראו הלויים כך, על שום שהם מלווים את עבודת-הקודש בשירת-הקודש) – ותמיד בהרגשה של התייצבות על מדרגות איזה היכל, המדרגות לרום, מדרגות למבט, להתרוממות-נצח – לשירת תהילת נצח.

טוב לדעת, כי יש רואי פני המלך בתוכנו.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת