Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

אברהם רגלסון, "מסע הבובות לארץ-ישראל"–
הקשר ליצירתו למבוגרים
מאת שלומית אולצ'יק
ירושלים, 2008

בספר הילדים "מסע הבובות לארץ-ישראל" מספר אברהם רגלסון על הילדה שרונה, שמשפחתה החליטה לעלות לארץ-ישראל. שרונה משאירה את בובותיה האהובות אצל חברתה פיליס, כדי שלא יכבידו על המטען. הבובות מתגעגעות לשרונה ויוצאות למסע ארוך בדרך אליה ואל ארץ-ישראל. רגלסון מוסיף לתאר חוויות של שרונה והבובות בארץ-ישראל וחותם את הספר בהתלבטות של הבובות אם לחזור לארה"ב יחד עם שרונה, לאחר שהגינה שעמלו עליה נהרסה. הבובות מחליטות להישאר.

הספר מבוסס על חוויות אמיתיות של המשפחה במסעה מארה"ב לארץ ובזמן הקליטה וההתערות בה. שרונה היא בתו של הסופר שהיתה אז כבת 3, והיא אכן השאירה את בובותיה אצל חברתה פיליס – אלא שיום אחד הגיעה אליה מארה"ב חבילה ובה כל הבובות.

"מסע הבובות לארץ-ישראל" פורסם בהמשכים ב"דבר לילדים", שרגלסון היה ממייסדיו. הספר יצא במהדורות רבות שאוירו ע"י מאיירים מהשורה הראשונה: נחום גוטמן, אריה נבון, אריה חצור, בינה גבירץ וארי רון.

ביקשתי ממשפחתו של הסופר, שעסקה אז בהוצאה מחודשת של הספר, להוסיף אליו איורים משלי. השתדלתי לקרוא את הספר בתשומת לב, כדי שהאיורים יצליחו. במקרה ביקרתי באותו זמן בחנות לספרים משומשים, וכך נתגלגל לידי ספר השירים והפואמות של רגלסון "חקוקות אותיותייך". בספר זה מצאתי את היצירה, היפה מאוד בעיני, "עקדת שלמיהו". בפואמה זו, שמתייחסת לאותו פרק זמן ולאותם מאורעות המתוארים ב"מסע הבובות", בא רגלסון חשבון עם עצמו ומתאר קשיי קליטה ופרנסה, קשיי נישואין וגידול ואת מותו של בנו הקטן "שלמיהו" (ידידיה שמו האמיתי) ממחלת הדיזנטריה.

קשה היה לי להאמין שיצירה כמו "עקדת שלמיהו", מודרנית בתעוזתה, נכתבה לפני כ-60 שנה. בזמן התום, שבו החלוצים היו בטוחים בצדקתם, כשרוב השירה היתה מכוונת ללאום, לארץ ולקולקטיב ולשבחי עבודת האדמה, בא רגלסון ומביא פואמה עירונית, שנושאה הוא לבטי נפשו ובעיותיו האישיות. לא נזהר ולא מבקש להציג את עצמו כקדוש או כיודע-כל. בוחר באמת במלוא עוצמתה וחדותה, ומשתמש באמנות למה שנועדה, לבטא רגשות ולהתמודד עימם. ובאנושיותו הרבה, כיוון שאיש מאיתנו אינו נקי מאשמה וטעות, מצאתי אליו קירבה.

מאחר שהייתי שקועה ב"מסע הבובות", הבחנתי בקשר בין ספר זה לבין "עקדת שלמיהו", ולדעתי הקשר מעניין ומורכב. שני הספרים מקבילים, אלא ש"עקדת שלמיהו" נכתב בשנת 1949, יותר מעשור שנים לאחר מות הילד ומתוך ידיעה, ו"מסע הבובות" נכתב בין השנים 1934-35 כפרקים בעיתון ילדים, ובתחילתו אין לסופר מידע על המאורעות שיסומלו בסופו. "עקדת שלמיהו" הוא פואמה אכזרית בכנותה, שמיועדת לקורא הבוגר. "מסע הבובות" מרוכך, צובע דברים באור ורוד, מאפשר לגיבוריו לבצע מה שהוא היה רוצה לעשות.

עניין אותי לראות את הפער בין החוויה כפי שתוארה לילדים, לבין אותה חוויה כשהיא מיועדת להימסר למבוגרים. לבד מן הדמיון בין "מסע הבובות" ל"עקדת שלמיהו", קיימות נקודות מגע נוספות בין "מסע הבובות" לבין שירים אחרים שכתב. מי שבקי ממני בשירת רגלסון יוכל למצוא נקודות נוספות.

ב"עקדת שלמיהו" אברהם רגלסון מכנה את עצמו בשם "אור", לאשתו חיה הוא קורא "נוּבה". שרונה נקראת "רננה".

ב"עקדת שלמיהו" מופיע תיאור הגעתם של נובה ההרה וארבעת הילדים אל הבית החדש שבשכונת הצפון בתל-אביב. הם יורדים מן האוטובוס באזור לא מוכר ומגיעים אל הבית ברגל בזמן סופת חול שמזכירה את "המלך ליר" השייקספירי, ואילו האב רגלסון שוכר עגלה ומגיע בנוחות עם הרהיטים החדשים.

נובה-חיה קוראת לילדיה בשמותיהם, מתוך דאגה שילכו לאיבוד בדרך הקשה והסוערת:

"עַל שְׂפַת הַיַּרְקוֹן קָם רוּחַ, פִּעְפַּע הַחוֹלוֹת וֶהֱעִיפָם אֲלַכְסוֹנִית
כִּסְלּוֹנֵי גַּרְגִּירֵי זְגוּגִית וּמִטְרוֹת מֶלַח כָּתוּת.
שָׁחֲרוּ פְּנֵי רָקִיעַ עַד לֹא עֶרֶב, וּבָאַפְלוּלִית, בַּשְּׁמָמָה.
אִשָּׁה אַחַת גּוֹרֶרֶת מְעִילָהּ כְּיוֹנָה פְצוּעָה כְּנָפָהּ,
וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מַקִּיפִים אוֹתָהּ, קְטַנָּה בָהֶם נִלְחֶצֶת אֵלֶיהָ,
חוֹתְרִים בְּנֵדֵי חוֹל מִתְנַדְנְדִים, מְטַפְּסִים רֻכְסֵי חוֹל,
חוֹל מְנֻשָּׁב דּוֹקֵר פְּנֵיהֶם, מְעַוֵּר עֵינֵיהֶם, נִזְרֶה בְּשֵׂעָר וְאוֹזֶן וְעוֹרֶף,
וְהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים, נוֹשְׁמִים בְּקוֹשִׁי, וְקוֹר סוֹרֵק עַצְמוֹתָם.
נִמְחֲקוּ רוּחוֹת-שָׁמַיִם – אֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב? אֵי עִיר וְאֵי נָהָר?
אַבְטוֹבּוּס בְּאַחֲרִית חֲנִיָּתוֹ הַצְּפוֹנִית פֹּה הוֹרִידָם, וַיָּשָׁב עֵירָה,
וְהַמָּקוֹם בֵּתָּה אֵין בַּיִת, רַק חוּטֵי תַּיִל יְתוֹמִים מְרַמְּזִים
עַל מִשְׁלַח יַד אָדָם וּבִנְיָנִים הָעֲתִידִים קוּם.
אַךְ הָאִשָּׁה צָרַת הוֹוֶה צָרָתָּה, וְהִיא הָרָה, וְהַיְלָדִים רַכִּים.
מָנְתָה אוֹתָם כְּרוֹעָה צֹאנָהּ, קָרְאָה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם:
"יַקִּיר, דִּבְשָׁה, בְּנָיָה, רְנָנָה! – יַקִּיר, אֱחוֹז בְּיַד בְּנָיָה! דִּבְשָׁה, אַל תִּתְרַחֲקִי!
רְנָנָה, אֶחֱזִי בַּחֲגוֹרָתִי! אַבָּא אָמַר, הַבַּית הָאַחֲרוֹן הוּא
אֵצֶל הַיַּרְקוֹן עַל שְׂפַת הַיָּם, וְהִנֵּה אֵין בַּיִת וְאֵין יָם!"
עוֹד הִיא מְדַבֶּרֶת, וּבְעַד שְׁרִיקַת-רוּחַ שֻׁלְּחָה הֶמְיָה צְרוּדָה,
שַׁאַג-רַעַם בְּלְתִּי פוֹסֵק.
רִאשׁוֹן שְׁמָעָהּ יַקִּיר הַבְּכוֹר, קָרָא: "שָׁם הַיָּם, אִמָּא! נֵלֵךְ שָׁמָּה!"
וַתִּשָּׂא הָאֵם פְּעָמֶיהָ אֶל הָעֵבֶר הַהוּא, חָרוֹג נֶגֶד רוּחַ הוֹדֵף,
קוֹחַ הַתִּינוֹקֶת רְנָנָה בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ מֵעַל הַכֶּרֶס הַמִּתְעַגֵּל בַּפֶּרִי.
נִגְלָה הַיָּם, שָׁחוֹר תַּחַת שְׁחָקִים שְׁחוֹרִים, כֻּלוֹ מָרְתָּח עֶבְרַת-אֱלֹהִים,
וְנֶעֱמַד בְּקִרְבָתוֹ גַּם בֵּית-אֶבֶן בּוֹדֵד, נָמוּךְ וּמָעֳרָךְ, מֻגַּף-תְּרִיסָיו,
וְעַל יָדוֹ מַחְסְנֵי-עֶץ רְעוּעִים.
הִתְגָּעֲשׁוּ הַמִּשְׁבָּרֵים, עָטוּ אֶל הַחוֹלוֹת כְּאוֹמְרִים לִבְלוֹעַ
מְלוֹא חֶלְקַת-הַחוֹף עַל מִבְצְרֵי-הָאָדָם הַקְּלוֹקֵלִים.
וְהָאֵם וְהַיְלָדִים נָפְלוּ תּוֹךְ הַבַּיִת כָּל-עוֹד רוּחָם בָּם.
קִדְּמָם הָאָב, כִּי הִגִּיעַ אֶל הַבַּיִת מֵרְחוֹב אַלֶנְבִּי בְּעֶגְלַת-פְּרָדוֹת, זוּ הֵבִיאָה
מִזְוָדוֹת וְתֵבוֹת מִן הַמָּלוֹן, הִתְאַכְסְנוּ בוֹ עַד כֹּה,
וּשְּתֵּי סַפּוֹת, קְנוּיוֹת לְמִשְׁכָּב.
בְּעָקַת-לֵב וְאֵין-אוֹמֶר כִּנֵּס מִשְׁפַּחְתּוֹ בַּחֲדַר-הַדִּירָה הַצַּר הַמֻּקְצָב לָהּ,
עָזַר לְפַשֵּׁט הַתִּינוֹקוֹת מִמְּעִילִים וְסֻדָּרִים;
מִכּוּךְ קָטָן – זֶה כָּל הַמִּטְבַּח – הֵבִיא סְעֻדָּה דַלָּה: תֵּה וְחַלַבַּה.
הִצְטַדֵּק לִפְנֵי הָאֵם: "הוֹרָאוֹתַי הָיוּ בְּרוּרוֹת.
מִי יָכוֹל דַּעַת כִּי תִּסְתַּתֵּר חַמָּה, וְתִתְחוֹלֵל סוּפָה, וְתֹאבְדִי דָרֶךְ?
אַךְ הִנֵּה בָּאנוּ בְּשָׁלוֹם, וְנִרְאֶה מַה יֵלֶד יוֹם."

וב"מסע הבובות":

"ושרונה חבקה את כל הבובות בזרועותיה, התרפקה עליהן ונשקה להן, קראה להן בשמותיהן, וגם למלתא זוטרתא ולבלט-עין נשקה, ותצחק מתוך דמעות. אז שכרה שרונה עגלה לנסוע אל שכונת הצפון בתל-אביב."

גם שרונה קוראת לבובות בשמותיהן, אך לא מתוך דאגה. ההגעה לבית בשכונת הצפון קלה ובטוחה, שרונה והבובות נוסעות אליו בעגלה, כפי שהיה צריך לקרות עם נובה והילדים. הסיטואציה מובאת בצבעים ורודים ושמחים ו"מתקנת" את המציאות שהמשורר ומשפחתו מתייסרים עליה ב"עקדת שלמיהו".

"מסע הבובות" מתאר ויתור שנעשה בהיסח הדעת – על בובות יקרות ללב, למען המסע לארץ-ישראל. ויתור שהתגלה כקשה מנשוא. זה אינו הויתור היחיד שנעשה. ויתור אחר, על נוחות וחומריות מסוימת מסופר בקצרה ובבטחה ב"מסע הבובות", ומתוך לבטים וצער אנושי ב"עקדת שלמיהו".

"מסע הבובות":

"ויהי בנסוע המשפחה לארץ-ישראל, ויאמר אבא: "לא ניקח איתנו לא מיטות וארונות, לא תיבות ושולחנות, לא בגדים בלואים ולא צעצועים – כי אלה יכבידו עלינו את הדרך".

"עקדת שלמיהו":

"בַּלַּיְלָה הַהוּא דָּלְקָה עֲשָׁשִׁית-נֵפְט קְטַנָּה עַל תֵּבָה.
הַיְּלָדִים שָׁכְבוּ שְׁנַיִם-שְׁנַיִם עַל הַסַּפּוֹת הַחֲדָשׁוֹת וּשְׁנָתָם נוֹדֶדֶת,
כִּי הַסַּפּוֹת קָשׁוֹת, וּמִתְגַּבְּהוֹת בַּתָּוֶךְ, וְהַשׁוֹכֵב בָּהֶן מְחַשֵּׁב לְהִתְגַּלְגֵּל אָרְצָה.
הַחוֹלוֹת, סְחוּפֵי-רוּחַ, סָאֲנוּ, סָרְטוּ-הִדַּפְּקוּ בַּתְּרִיסִים. הַיָּם עָרַג-רָגַג.
אַבָּא טִפֵּל בַּחֲבִילוֹת, לַעֲשׂוֹת סְדָרִים בַּנְּכָסִים הַמּוּעָטִים.
אִמָא יָשְׁבָה בִּקְצֵה אַחַת הַסַּפּוֹת...
הָמִּטּוֹת הַנּוֹחוֹת (עַל-מָה הִפְקִירָתַן וּפָשְׁעָה מֵהֲבִיאֵן?)
כָּל הַ"בַּעַל-בֵּיתִיּוּת" אֲשֶׁר אִם דַּלָּה הִיא,
לְעוֹלָם יֵשׁ עִמָּהּ סֵפֶל-קָפֶה לְאוֹרֵחַ-רֵעַ אוֹ לְפוֹחֵחַ עוֹבֵר
בֵּית-הַסֵּפֶר, הַמְרֻוָּח כְּצַעֲצוּעַ-עֵדֶן, רַק גָּדֵר מַפְרִידָה
בֵּין מִגְרְשֵׁי-מִשְׂחָק שֶׁלּוֹ וֵּבין חֲצַר מְעוֹן-הַמִּשְּפָּחָה,
זִמְרַת הַיְלָדִים בְּצֶוֶת עַל-יַד שֻׁלְחַן-הַמִּטְבָּח לְעֵת פַּת עַרְבִית,
אֵלֶּה זָכְרָה, אַף נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל הַקְּטַנִּים הַתְּמִימִים,
אֲשֶׁר עָיְפוּ לְמִדְבַּר-חוֹלוֹת, וְאַף תַּבְשִׁיל חַם וִיצוּעַ רַךְ לֹא נִתַּן לָהֶם,
וְנִפְתַּח מְקוֹר-דִּמְעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ בְּקוֹל.
... כֵּן סִגְּלוּ אוֹר וְנוּבָה וְצֶאֱצָאֵיהֶם – הַגָּדוֹל בֶּן עֶשֶׂר וְהַקְּטַנָּה כְּבַת שָׁלוֹשׁ –
חֲדַר-דִּירָה רִאשׁוֹן שֶׁלָּהֶם בִּצְפוֹן תֵּל-אָבִיב."

"מסע הבובות":

"התינוק "דברים" שנולד לפני חודשיים בבית-החולים "הדסה" ברחוב בלפור".
(התינוק המכונה "דברים" הוא ידידיה-שלמיהו).

הלידה, שמצוירת ב"מסע הבובות" באופן רגיל ואופטימי, מובאת ב"עקדת שלמיהו" בנוסח שאינו מתאים לספר ילדים. זוהי אולי המחשבה שעברה בלבו של רגלסון בשעה שצייר את המילים המרוככות של "מסע הבובות". נראה כאילו "מסע הבובות" הוא היצירה הנגלית, ו"עקדת שלמיהו" היא התרגום, של 'למה באמת התכוון המשורר'. עד כמה שנדירה היכולת לדעת זאת, בא רגלסון ומגלה מה חשב:

"לֹא רָאֲתָה אִמָּא נוּבָה בְּקִרְיַת-כָּלֵב שֶעַל-יַד אֲגַם-אִירִי,
אֵיךְ נוֹלְדוּ לָהּ יְלָדֶיהָ הַקּוֹדְמִים, כִּי רוֹפְאֵי-הַמָּקוֹם
בְּסַם מַרְדִּים מְשַׁכְּכִים חֶבְלֵי-מַשְׁבֵּר.
וְאוּלָם פֹּה, בְּבֵית-הַחוֹלִים "הֲדַסָּה", מְקוֹם בּוֹ אָחוֹת תְּיַלֵּד בִּדְרָכִים נוֹשָׁנוֹת,
הִשְׁגִּיחָה תּוֹךְ מַדְקְרוֹת-כְּאֵב, כֵּיצַד הַיֶּלֶד יוֹצֵא
שָׁלֵם, יָפֶה, שְׁזוּף-הִתְאַמְּצוּת וְרָטֹב שְׂעָרוֹ הַשְּׁחַרְחַר,
מַשְׁמִיעַ צִוְחָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בֶּעֱזוּז,
וַתַּעֲלוֹץ בְּעָלֶץ. אַךְ הִנֵּה אֲפֵלָה נוֹפֶלֶת עָלֶיהָ,
נַפְשָׁהּ עוֹמֶמֶת בָּהּ כְּנוֹטָה לִכְבִיָּה,
וְדָמָהּ שוטף חוּצָה, הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְחָסוֹר מִגּוּפָהּ.
לִבְסוֹף פָּקְחָה עֵינֶיהָ וּמָצְאָה רוֹפֵא מְטַפֵּל בָּהּ,
... נִפְסַק זֶרֶם-הַדָּם, וּלְאַט-לְאַט שָׁבוּ לָהּ מְאוֹדֶיהָ.
שָׁכְבָה תַּחַת סְדִינָהּ, שְׁקוּפַת-עוֹר, צְנוּמָה וְלֵאָה,
וְשָׂמְחָה כִּי לְמַעַן תִּינוֹקוֹתֶיהָ תִּחְיֶה.
וּבוֹ בַלַּיְלָה,
בַּבַּיִת בִּקְצֵה-צָפוֹן, הַקְּטַנָּה רְנָנָה מִתְהַפֶּכֶת בְּחוֹם,
גּוֹנַחַת, נֶחֱנֶקֶת, רֶגַע נִרְדֶּמֶת, וְשׁוּב מִתְעוֹרֶרֶת בִּרְעִידָה.
וּבַחַלּוֹן הַחוֹלוֹת, הֶעָפִים בַּחֲשֵׁכָה, שׂוֹרְטַים, מִדַּפְּקִים,
נִגְרָפִים בְּסַחַף-אֲנָחוֹת, וְהַיָּם נִשְמָע בְּנָהֳמוֹ.
אֵי יֻקַּח רוֹפֵא בְּשָׁעָה זוֹ?
דָּפַק אַבָּא אוֹר בְּדֶלֶת חַדְרֵי בַּעֲלֵי-הַבַּיִת,
לִשְׁאוֹל מִפִיהֶם עֵצָה; דָּפַק בְּעוֹז, וְלֹא עָנוּ –
הַאִם בְּמֵזִיד הִתְנַכָּרוּ, אוֹ עָמְקָה מְאֹד שְׁנָתָם?
שָׁב אֶל סַפַּת-הַיַּלְדָּה, וְהִיא מְדַבֶּרֶת בְּקָדְחָהּ:
"אֲנִי רוֹאָה סוּסִים שְׁחוֹרִים! עֲגָלָה עִם אַרְבָּעָה סוּסִים שְׁחוֹרִים!"
נִבְהַל אַבָּא לְשֵׁמַע אֵלּוּ הַמִּלִּים הַסִּמְלִיּוֹת מִפִּי תִינוֹקֶת
אֲשֶׁר קָטְנָה מִדַּעַת מָשָׁל וָסֵמֶל,
וְחָלְפָה בוֹ מַחֲשָׁבָה, מֵאֵין תְּנַאי וּקְנוּנְיָּה עִם טְמִירוֹת:
"אִם נֶחֱרַץ עַל וָלָד לְהִסְתַּלֵּק, יְהא זֶה הֶחָדָשׁ שֶׁאֵינוֹ מֻכָּר, וְלֹא תִנוֹקֶת זוֹ."
בָּזְקָה הַמַּחֲשָׁבָה, וַתִּשָּׁכַח מֶנּוּ."

הפחדים של המבוגר, רגשות האשמה והמיסטיקה שהוא מאמין בה, אינם מתוארים ב"מסע הבובות". שם המבוגר הוא חזק, אופטימי, ממלא את תפקידו כאב מתוך ביטחון ושיגרה, לא כאילו הוא תלוי בשיגיונות של עולם. גם שרונה של הבובות שולטת במצב, תומכת ומטפלת בבובות בלי דאגה כמעט, חוץ מהדלקת הפרימוס שהיא מעל לכוחותיה. ואילו ב"עקדת שלמיהו" שרונה (שנקראת רננה) היא ילדה קטנה, קודחת מחום והאב חושש לה. דברים אלה הסופר של "מסע הבובות" אינו מגלה לילדים, אבל הם מצויים ברקע הסיפור. כך הסיפור לילדים מתאר עולם מושלם, שהילד מאמין בו והסופר היה רוצה שיהיה.

ב"מסע הבובות" נאמר:

"אני אבא, ויש לי חמשה ילדים, כנגד חמשה חומשי תורה: בראשית – בן; שמות – בת; ויקרא – בן; במדבר – בת; דברים – בן."

וב"עקדת שלמיהו" (שנקרא "דברים" ב"מסע הבובות"):

"בָּעֲמוֹד אִמָּא בֶּחָצֵר, כּוֹבֶסֶת וְכוֹבֶסֶת לְבָנִים לְצוֹרֶךְ הַתִּינוֹק,
נִגַּשׁ אֵלֶיהָ אַבָּא, לֹא לַעֲזוֹר עִמָּהּ בַּעֲמָלָהּ
כּי-אִם לָתֵת תֵּרוּצוֹ: "תַּפְקִיד-לַיְלָה בָּעִתּוֹן לִי,"
וּלְכַוֵּן רַגְלָיו אֶל בֵּית-חֲבַצָּלֶת.
הוּא בּוֹסֵס בְּגִבְעַת-הַחוֹל הַסְּמוּכָה, מַרְחִיק צְעָדָיו מֵחֲצַר-בֵּיתוֹ,
וּמַחֲשָׁבָה טְפֵלָה, מֵעֵין נִיצוֹץ שֶׁל קַבָּלָה מָעֲשִׂית, חוֹלְפַתְהוּ:
"סֵדֶר יְלָדַי כְּצוּרַת הַשֵּׁם הַמְרֻבָּע:
יוּ"ד – זָכָר, הֵ"א – נְקֵבָה, וָא"ו – זָכָר, הֵ"א – נְקֵבָה,
וְאֵיךְ הַקָּטָן נִכְנָס בְּחֶשְׁבּוֹן?"
רָאָה כִּי נִכְשַׁל, טִלְטֵל רֹאשׁוֹ לִצְדָדִין: "לֹא, לֹא, לֹא!
יְלָדַי הֵם כְּנֶגֶד הַשֵּׁם הַמְחֻמָּש 'אֱלֹהִים'
אוֹ כְנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תוֹרָה!"
אֲבָל לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה לְתַקֵּן,
לֹא שָׁב עַל עֲקֵבוֹ לְרַחֵם בְּנוֹ-אֶפְרוֹחוֹ.
    *    *    *
מִן הַשָּׁמַיִם הִזְהִירוּהוּ לְאוֹר –
הִזְהִירוּהוּ וְלֹא הֻזְהַר, רְמָזוּהוּ וְלֹא נִרְמַז."

אותו מעשה על שמות הילדים כנגד ספרי התורה מסופר לקטנים ב"מסע הבובות" כאילו אין בו קושי, ואולי לא היה אז קושי ידוע בעניין זה. בפואמה למבוגרים הוא מועבר במלוא המורכבות וההתחשבנות של רגלסון עם עצמו.

תיאור של "אבא" ב"מסע הבובות":

"אם תראו בתל-אביב יהודי שראשו מגולה, על חוטמו משקפים, נעליו מאובקות, ובידו סל עובר על גדותיו סלק ובצלים וצנון, תדעו שאני הוא המביא ירקות הביתה, אוכל לילדי. באותה שעה אמא כובסת ומבשלת ומחתלת את התינוק."

ב"עקדת שלמיהו" מתוארת סיטואציה מקבילה, בהיפוך.

"וְהַתִּינוֹק שֶׁלֶמְיָהוּ, בָּעֲרִיסָה לְבַדּוֹ, בּוֹכֶה וְאֵינוֹ נַעֲנֶה.
כִּי יָצְאָה אִמָּא, בְּעֵת הֵעָדֵר אַבָּא וְהַיְלָדִים "הַגְּדוֹלִים"
(זֶה לִמְלַאכְתּוֹ וְאֵלּוּ לְבֵית-סֵפֶר וָ"גָן")
לָתוּר אַחַר בַּנַּנָּה, הַדְּרוּשָׁה לְהַשְׁלָמַת הֶרְכֵּב-הַהֲזָנָה לַתִּינוֹק.
וְחָנוּת אַחַת נְעוּלָה, וּשְׁנִיָּה אֵין לָהּ הַפְּרִי הַמְבֻקָּשׁ,
וּשְׁלִישִׁית אַף הִיא אֵין לָּה. וַתָּרָץ אִמָּא מֵרְחוֹב אֶל רְחוֹב,
וְלִבָּהּ מְצָעֲרָהּ עַל הַנִּיחָהּ הַתִּינוֹק בְּלֹא הַשְׁגָּחָה,
אַךְ מִתְנַחֶמֶת הִיא: רַע לֹא יְאֻנֶּה לוֹ, הֵן אָדָם חַי בַּבַּיִת –
פּוֹעֵל שָׁקוּד עַל מְלַאכְתּוֹ.
לִבְסוֹף מָצְאָה וְקָנְתַה אוֹתוֹ פְרִי, וְהוּא צָפוּד, יָרוֹק, שָׁחוֹר קַרְנוֹ הָאַחַת;
אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיגָה אוֹתוֹ בְּקוֹשִׁי, יָקַר לָהּ זֶה פְּרִי-הַבּוֹסֶר,
וַתָּבוֹא, וַתְּבִיאֵהוּ הַמִּטְבָּחָה, וַתְּמַסְמְסֵהוּ וַתְּשִׁיתֵהוּ בַּהֶרְכֵּב.
(כֵּן בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם חֲמִישִׁי בַּשָּׁבוּעַ).
הָהּ, מָה אַתְּ נוֹתֶנֶת לְיַלְדֵּךְ, נוּבָה?
הַאִם לֹא פְּרִי-חַוָּה, פְּרִי-מָוֶת הוּא?
מַה מַלְאָךְ רַע מַשְׁכִּיחֵךְ זְהִירוּת וְדוֹחֲפֵךְ
בְּעֶצֶם-יָדֵךְ לְהָגִּישׁ דַּיְסַת-הַפְּרִי בְּכַפִּית אֶל הַפֶּה הֶחָמוּד, הַמֻּרְעָב? – –
לִפְנוֹת עֶרֶב בָּא אַבָּא עִם מַכָּרִים, זוּג צָעִיר מִקִּרְיַת-כָּלֶב.
זָעֲמָה אִמָּא קִרְבָּהּ, כִּי הִנֵּה שְׁעַת הַאֲכָלָה אַחֲרוֹנָה לַתִּינוֹק,
וְהַבַּיִת לֹא עָשׂוּי לְקַבָּלַת פְּנֵי אוֹרְחִים.
הִגִּישָׁה לַשֻּׁלְחָן מְרַק-סֶלֶק מִן הַמּוּכָן. כַּף-סֶלֶק לָקַח אַבָּא,
וְהִקְרִיב אֶל פִּי הַתִּינוֹק, כִּי רָעֵב זֶה. אִמָּא בִּנְזִיפָה:
"הַתִּינוֹק קֵיבָתוֹ חֲלָשָׁה, וְסֶלֶק יַזִּיקוֹ."
מִקִּלְקוּל-קֵיבָה לְלַהַט-חוֹם וּמִלַּהַט-חוּם לְסִמָּנֵי-דָם מֵמֵּעָיִם."

גם כאן מתואר מקרה של קניית אוכל, אבל לא האב הוא הקונה, בתיאור אופטימי של חלוקת תפקידים ברורה בינו לבין האם. האם קונה ונאלצת להשאיר את התינוק בבית, הפרי אינו טוב, ומרק הסלק לא מתאים לתינוק.

ביצירה אחרת של רגלסון שוב התייחסות לסלק. לאחר ויכוח אמנותי בין האב לאם, הסיפור "תפילה ואמנות" מסתיים כך:

"ארבעת הסלקים המקולפים נחו להם אדומים-חכליליים, עקודי עורקים ורדרדים, ודמם ניגר על הצלחת הלבנה."

ב"מסע הבובות לארץ-ישראל" הבובות מתוארות כניזונות היטב, בזכות אמן שרונה:

"אמא שרונה מאכילתנו לשובע / שנשמין לרוחב ונגדל לגובה".

בשיר "אל הקטן ראם בן-אברהם" שמתייחס לתקופה מאוחרת יותר בחיי המשפחה, לאחר העזיבה לאמריקה, רגלסון מתאר כאב רב לגבי אותו נושא, תוך שימוש במילים נעימות ויפות.

"אִם תִּתְאַו לַלְּבָנָה, בְּנִי,
זוֹ קַעֲרַת שָׁמַיִם,
אֶתְפְּשֶׂנָּה וְאֶתְנֶּנָה לָךְ
מַמָּשׁ בַּיָּדַיִם.

וְאִם לְכוֹכְבֵי נֶשֶׁף, בְּנִי,
יִתְקְפוּךָ גַּעֲגוּעִים,
מְלוֹא חָפְנַיִם אֶצְבְּרֵם
לְךָ לְשַׁעֲשׁוּעִים.

אָבִיךָ הוּא מְשׁוֹרֵר עַז,
וּמֶנּוֹ מַה יִּפָּלֵא?
יְצַו עַל שְׁקִיעַה – תּוֹרִיד לוֹ
דְּלִי אוֹר-זָהָב מָלֵא.

אַךְ אַל תְּבַקֵּשׁ לֶחֶם, בְּנִי,
וּלְחֶמְאָה אַל תִּתְפַּלֵּל,
כִּי אָז אָבִיךָ יָנוּד רֹאשׁ
וְ"לֹא" לְךָ יְמַלֵּל.

אָבִיךָ הוּא מְשׁוֹרֵר עַז,
וְכֹחוֹ רַב בַּשְּׁחָקִים:
מִנְּתִיב-הֶחָלָב פִּיךָ יַשְׁקְ,
יְכַלְכְּלֶךָ בְּרָקִים."

ב-"מסע הבובות", בזמן שבו הבובות נמצאות עדיין באמריקה, רחוקות משרונה שבארץ-ישראל, הבובות נמצאות אצל פיליס, חברתה של שרונה. פיליס מטפלת יפה בבובות ומנסה לעשות הכל כמו שרונה. אבל הבובות מתגעגעות לשרונה, שוויתרו עליה בקלות כזאת. הן אומרות לפיליס:

"אמנם, גם את גברת טובה, אבל מה נעשה, ואנחנו נמשכות אל שרונה".

הבובות מנמקות את בקשתן לעזוב בתכונותיה השונות של שרונה, אך הבוב בלט-עין, שבעיני מסמל את רגלסון עצמו, אינו נצרך לנימוק כלשהו זולת האהבה. הוא מעיד על עצמו שאין לו דעה עצמאית ולמרות זאת אומר בכנות ובביקורת העצמית האופיינית לרגלסון:

"נולדתי בבית-חרושת, בארץ רחוקה. אך גולם אנוכי, וכפי שמכוננים אותי, כן ארקד וכן אזמזם. אבל גם אני אוהב את שרונה, ורוצה להיות איתה".

גם כאן יש התייחסות לנושא שרגלסון מרבה להתחבט בו בפואמה "עקדת שלמיהו": האם ללכת אחר האהבה או אחרי החובה. הבובות אינן נרתעות מקשיי המסע המפרך והמסוכן, ובוחרות ללכת אחרי אהבתן לשרונה ולתקן את שגיאת הויתור הקודם.

במסע פוגש בלט-עין הנוח להתפתות בוויקינג, הנהג השיכור. וויקינג עושה כל שברצונו ללא התחשבות בזולת, שבאחריותו. הוא נוהג תוך שיכרות, מפרק את המכונית שהבטיח קודם שהיא תקינה, בוחר באכסניה שבה מה שחביב עליו (יין) ולא מה שנחוץ לבובות העייפות והרעבות (מזון).

ויקינג ובלט-עין נעשים חברים טובים, ויש ביניהם קווים דומים. לדעתי, ויקינג מגלם את מי שבלט-עין היה רוצה להיות, אך אינו מעז:

"ויקינג: חבר, מהיכן אתה?
בלט עין: אני משוודיה.
 ויקינג: ואני מנורבגיה. אם כן, הלא אנשים אחים אנחנו."

הנהג ויקינג עשוי פחים כחולים וכובע מצחייה כחול לראשו. בלט-עין עשוי פחים בצבע צהוב. ויקינג ובלט-עין נעשים חברים לשתיה.

מאוחר יותר ב"מסע הבובות" אנו פוגשים בויקינג כשהוא מלח של אוניה שעלתה על שרטון בארץ-ישראל. ויקינג מתאהב בבובה הרקדנית צילה, והולך אחרי לבו. אמנם ויקינג אינו חייב דבר לבובות, אבל בכל זאת נכתב שהוא נוטש את הבובות:

"ויהי כלכת צלה הרקדנית אל ביתה מעבר לשני כבישים – וילך ויקינג אחריה, שכוח את בלט עין חברו, ואת הבובות אשר עשו איתו את הדרך... מני אז לא נראה הרבה לעיני הבובות, כי הוא בחר להתהלך עם צילה במקומות סתר, כשהוא מתלחש עמה ומבטיח לה דברים טובים."

במקביל למחלת הדיזנטריה של התינוק "שלמיהו", מנהל רגלסון פרשת אהבים עם אישה שאותה הוא מכנה "חבצלת". הנה התיאור של ויקינג-רגלסון (המכונה 'אור') עם צילה-חבצלת, ב "עקדת שלמיהו":

"– וַיֵּט לְבַב-אוֹר אַחֲרֵי חֲבַצָּלֶת...
בָּאוּ יָמִים יָפים לְאוֹר וַחֲבַצֶּלֶת:
– יַחַד אֶל תֵּיאַטְרוֹן...
– יַחַד בִּשְׂדֵרוֹת וְגִנּוֹת בַּחֲצוֹת-לַיִל...
וַיְהִי בִּנְסוֹעַ אוֹר לְהַרְצוֹת בָּאָרֶץ,
וַתַּעֲזוֹב חֲבַצֶּלֶת אֶת בַּעֲלָהּ וְאֶת יַלְדָהּ לְשִׁבְעָה יָמִים וְיוֹם,
וַתִּסַּע עִם אוֹר.
יָשְׁבָה לְעֻמָּתוֹ בָּרַכֶּבֶת אֶל חֵיפָה, צָוְתָה לוֹ בַּחֲניּוֹתָיו.
הִשְׁתּוֹמְמוּ נְשֵׁי-הַכְּפָר הַתְּמִימוֹת וְהַטּוֹבוֹת,
עַל אוֹרַחַת בִּלְתִּי-צְפוּיָה זוֹ, מַטִּילָה טָרְחָהּ עֲלֵיהֶן בְּבַת-צְחוֹק שֶׁל מַלְכוּת".

האהובה "חבצלת" מזכירה לא רק את הבובה צילה מסוף הסיפור, אלא גם את התיאור של הבובה רות מתחילת "מסע הבובות". רגלסון מתאר בפירוט את לבושן ואת נעליהן של הבובות. אם איבדו נעל או נעליים הוא מציין זאת. התיאור של הבובה רות שונה במקצת:

"רות – היא צהובת שער, והיא לובשת חלוק לבן יורד עד לרגליה היחפות."

ב"חקוקות אותיותייך", בצמוד למדרש שמותיהם האמיתיים של בני המשפחה, מופיע צמד האוהבים רות ודוד, ופירוש שמם:

"רוּת וְדָוִד לְרֵעוּת וְאַהַב – –
יְדִידְיָה, בְּחֵיק-אֵל יִשְׁכּוֹן לְמַטָּרָה נַעֲלָמָה,
חַיָּה לְבִרְכַּת אִמָּהוּת, אַבְרָהָם לְאַבְהוּת-הֲמוֹנִים,
אֶפְרַיִם לְפִרְיוֹן, יוֹחַי לְחַיֵּי הַמַּאֲמָץ הַיּוֹצֵר,
נָעֳמִי וְשָׁרוֹנָה וְתָמָר
לְשׂוֹבַע נְעִימוֹת וּמַתְּנַת-רְנָנִים וְזִקּוּף-קוֹמָה."

בשיר "גשם" מופיעה האהובה ששערה ידוע משירים אחרים כצהוב, בבגד פשוט וברגלים יחפות, כמו הבובה רות:

"... לֹא אֶמְאַס בָּךְ, נוֹהֶרֶת, אִם תָּבוֹאִי
פְּרוּמָה וִיחֵפָה,
טִיט צָהֹב טוֹנֵף אֶת רַגְלַיִךְ,
ושִִׂמְלָתֵךְ
אֲפֹרָה וְלֹא זֹרָה סְחוּבָה עַל יְרֵכֵךְ,
וּבִלְבַד שֶׁגֶּשֶׁם נוֹזֵל בֵּין שָׁרְשֵׁי פַרְעוֹת רֹאשֵׁךְ,
וּפִטְמוֹת דַּדַּיִךְ – כַּצִּיץ הַנִּבְקָע."

ויקינג המאוהב בבובה צילה, מודיע כי "נפתולים גדולים נפתלתי עם כוכבי, וגם יכולתי." הנה תיאור החתונה של ויקינג עם צילה, על סיפון האוניה:

"ויקינג וצילה עמדו על ספון הספינה, שניהם נוצצים ומאירים, כי חג הוא להם. והשמים היו מאד כחולים על ראשיהם, ובמזרח להטה שמש בהירה."

ואילו רגלסון, בתרגומו ל"מתוך האוקיינוס המתגלגל", מדבר על הים שירחיקו מאהובתו. שכן הוא בחר בסופו של דבר בחובה שתוביל אותו עם משפחתו אל מעבר לים. בלט-עין כבר לא משתכר, כבר לא נרדם בחוסר אחריות, כבר לא נוטש. אבל רגלסון מתגעגע, וגם אם אלו מיליו של ויטמאן, הוא זה שבחר לתרגמן:

"מִתּוֹךְ הָאוֹקְיָנוּס הַמִּתְגַּלְגֵּל, הֶהָמוֹן, חֶרֶשׁ בָּאָה טִפָּה אֵלַי,
לָחֲשָׁה: אֲהַבְתִּיךָ, כִּמְעַט רֶגַע אָמוּת,
דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה נָסַעְתִּי אַךְ לְמַעַן הַבֵּט בְּךָ, גַּעַת בְּךָ,
כִּי לֹא יָכֹלְתִּי מוּת עַד אִם הִבַּטְתִּי בְּךָ פַּעַם,
כִּי יָרֵאתִי פֶּן אַחֲרֵי-כֵן אֲאַבְּדֶךָּ.
הִנֵּה נִפְגַּשְׁנוּ, הִבַּטְנוּ, בְּטוּחִים אֲנַחְנוּ,
שׁוּבִי בְּשָׁלוֹם אֶל הָאוֹקְיָנוּס, אֲהוּבָתִי.
גַּם אָנֹכִי חֵלֶק מִן הָאוֹקְיָנוּס הַהוּא, אֲהוּבָתִי, לֹא רַבּוֹת נִפְרַדְנוּ.
הִסְתַּכְּלִי בַּהִתְעַגְּלוּת הַכַּבִּירָה, בְּהִתְלַכְּדוּת-הַכֹּל, מַה שְׁלֵמָה הִיא!
וְאוּלָם אֲשֶׁר לִי, אֲשֶׁר לָךְ, הַיָּם קְשֵׁה-הַדִּין עוֹמֵד לְהַפְרִיד בֵּינֵינוּ... "

רגלסון מתנהג כמו בלט-עין האחראי ולא כמו ויקינג שהולך אחר לבו. אך הוא מתאבל על האהבה שבחר לנטוש. בשיר "אביאל" הוא משרטט דיוקן של עצמו, ולאחר מכן מתוודה בפני רוח אביו על קשייו באהבה.

– "הָהּ, אֵיכָה אֶחְיֶה, אַבָּא וְאָנֹכִי
יְצוּר מְדֻלְדָּל, עָנָף יָבֵשׁ,
אֲשֶׁר לֹא יַשְׁקֶה אוֹתוֹ טַל-נִחוּמִים
וְגֶשֶׁם-אַהֲבָה לֹא יְרַפְּאֶנּוּ?
כִּי לֹא נוֹצַרְתִּי בִּלְתִּי אִם לְאַהֲבָה,
וְהִיא עֲצוּרָה מֶנִּי. וְאֵיכָה אִיצַר, אָשִׁיר,
וַאֲנִי אַךְ אֵדַע נוּד וְהֵאָנֵחַ?
וְגַם כִּי אֶשַּׁק אִשָּׁה לֹא-אֲהוּבָה,
הַחַיַּי אֶחְיֶה וְאִם חַיַּי אַמְשִׁיךְ,
אִם חַיֵּי צֵל וְשֶׁלֶד-שֶׁקֶר מִתְנוֹעֵעַ, –
עַד יְחַבְּקוּנִי קַרְשֵׁי-עֵץ יְבֵשִׁים כְּעַצְמוֹתַי
וְאֶל הֶעָפָר אֵרֵד, אֶל הָאֹפֶל וְאֶל הַדְּמָמָה?..."

לעומת התנהגותו של ויקינג, שהולך אחרי לבו ואחר האהבה, בלט-עין נעשה עם המסע רציני ואחראי יותר. הוא הולך אחרי החובה:

"ויקינג: השלום לך, שלום לך אחי...? מה מעשיך בימים אלה?
בלט עין: שומר ראש אני להבובות בכל מוצאן ומובאן".

גם רגלסון אומר על עצמו ב"עקדת שלמיהו", שהוא שומר לילדיו:

"וּבִקְרוֹב יְמֵי נוּבָה לָלֶדֶת,
עָקַר עַצְמוֹ מֵהוֹרָאַת-קֶבַע בְּבָתֵּי-אֻלְפָּן, מִתּוֹךְ נִמּוּק-שֶׁבַּפֶּה
כִּי אֵין מַשְׁגִּיחַ לְיַלְדֵי בֵיתוֹ אֶלָּא הוּא."

אולם רגלסון (שמכונה "אור" ב"עקדת שלמיהו") מתייחס לעצמו כשומר – באירוניה מרירה. הוא רואה עצמו כנוטש, מתוך שהלך אחרי האהבה ולא שם לב לחובה. הנה בכמה מקומות ב"עקדת שלמיהו":

"וְלֹא חָמַלְתָּ יֶתֶר גּוֹזָלֶיךָ, אֲשֶׁר בִּנְפוֹל הָאֵם,
יוּפְקְרוּ גַלְמוּדִים בְּאֶרֶץ רֻבָּהּ-יְשִׁימוֹן, קָשָׁה וְקוֹטֶבֶת,
וְהֵם כְּבָר יְתוֹמִים-לְמֶחֱצָה עִם אָב-לֹא-אָב!"

"הַשְׁגָּחַת-אַבָּא הַמֻּסַּחַת מֵעַל אִמָּא, וּמִמֵּילָא מֵעַל הַוְּלָדוֹת"

"יָשֹׁב-יָשַׁב בְּלֵיל צֵאת-הַשַּׁבָּת בְּבֵית-חֲבַצֶּלֶת וֶאֱלִיעֶזֶר בַּעֲלָהּ;
וַתְּהִי חֶרְדַּת-פִּתְאוֹם עַל הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה,
כִּי הִתְאוֹנֵן בְּנָם הַקָּטָן, פִּינְחָס, עִל מֻעָקָה בָּאִיצְטוֹמְכָה.
הִבְהִילוּ רוֹפֵא, וְעַד שֶׁבָּא הָרוֹפֵא, עָמְדוּ דְאוּגִים, נַפְשָׁם – מְסִירוּת אֵין-גְּבוּל.
"שֶׁלֹּא כָּמוֹךָ", הִכָּה לֵב-אוֹר אֶת אוֹר.
הָרוֹפֵא מִשֵּׁשׁ, בָּחַן, פָּסַק: "אֵין חוֹם וְאֵין סַכָּנָה."
הֻצַּג אוֹר, מִפִּנָּתוֹ בְּכִסֵּא, לִפְנֵי הָרוֹפֵא. הַלָּה הִכִּיר הַשֵּׁם
וְשָׁאַל: "הֲזֶה אוֹר הַסּוֹפֵר?"
וְאוֹר זָכַר אֶת תִּינוֹקוֹ הוּא, הַמָּאֳדָם מֵחוֹם.
רָצָה לוֹמַר אֶל הָרוֹפֵא: "בּוֹא אִתִּי אֶל בֵּיתִי, עֲמוֹד לִי בְּצָרָתִי..."
אַךְ אֵיךְ יַכְחִישׁ הַתֵּירוּץ הִשְׁמִיעַ לְהִשְׁתַּמְּטוֹ מִן הַבַּיִת,
וְאֵיךְ יְגַלֶּה רִיצָתוֹ אֶל בֵּית-חֲבַצֶּלֶת?
עַד הוּא מְפַקְפֵּק, וְהָרוֹפֵא יָצָא-לוֹ. חָלַף מִצְמוּץ עֵין-הַזְּמַן לְלֹא-שׁוּב."

נראה שבמקומות שנראים תמימים מאוד ב"מסע הבובות", ("אני שומר להבובות") חבויה אמת קשה ועצובה, שיותר מ'שמירה' היא מזכירה את קין: "השומר אחי אנוכי?" סב-טקסט שאולי מגלה את הדעה של רגלסון על עצמו, גם בתוך "מסע הבובות".

לאחר שהגיעו הבובות לארץ, נאלצו לסבול דקירת מזרק. וכך מתואר מעשה הדקירה לגבי מילתא זוטרתא:

"ובהגיע תור מילתא זוטרתא להיות נדקר, מצאו כי אין לו זרועות כלל, באשר מצווארו ולמטה עגול הוא כביצה, ורק מעין ידיים מצוירות לו. איך ידקרוהו? נתנו לו לעבור בלי זה. לגלג מילתא זוטרתא על הרופא ועל החובשת."

פירוש השם מילתא זוֹטרתא הוא "דבר קטן", אף שרגלסון הידען בארמית מנקד אותו בחולם במקום בשורוק, וכנראה היתה לו סיבה לכך. אמנם במהדורות קודמות נקרא מילתא זוטרתא: "תינג-אום-בב", אולם נראה שלמילה זוּט יש משמעות לגבי רגלסון. בשיר "הדלקת הנר" מספר אברהם רגלסון על לידתו:

"לְאַחַר הַרְבֵּה שָׁנִים, בִּכְרַךְ-יַמִּים, בָּבֶל-עָרִים, שָּמַע פַּעַם אַבְרָהָם
אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מִתְלַחֲשִׁים עַל-אוֹדוֹתָיו בַּשַּׁחַר,
בְּשָׁעָה שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה יְשֵׁנָה, וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ.
לָמַד אָז אַגָּדָה קְטַנָּה עַל לֵדָתוֹ, וְהִיא:
כִּי גָח מֵרֶחֶם תְּאוֹמִים עִם אָח לוֹ, אֲבָל הוּא חָזַק מֵאָחִיו,
וַיְהִי כְּמוֹ יָנַק אֶת כָּל לְשַׁד אִמּוֹ אֶל עַצְמוֹ
וְהִרְעִיב אֶת בֶּן-לִוְיָתוֹ: זֵה נוֹלַד נֵתַח-בָּשָׂר זוּט
אֲשֶׁר צִפְצֵף פַּעַם – וַיָּמֹת. וְעֵינֵי אַבְרָהָם נוֹצְצוֹת בְּאוֹר-קְדוּמִים."

בעיני, רגלסון מספר כאן על אשמה שנולד איתה, מעין קין הורג אחיו, הגם שלא באשמתו. הוא מתייחס לעניין התאומים שאחד מהם בריא והשני נטול גפיים כמו מילתא זוטרתא, בשיר נוסף, "תורה מסין":

"בְּעוּצִי, שָׁזְפָה עֵינִי כְּרֵסָהּ: תְּאוֹמִים!
וַתִּקַּח אָזְנִי שִׂיחַת אַחִים-עֻבָּרִים
מִמִּסְתּוֹר-לֵילָם; סָח הָאֶחָד: "אַךְ מָצוֹק
וּמָעוֹק זֶה הַמָּקוֹם! הַמְעַט לִי דָחֳקִי
וּרְאֵה חֲדָשָׁה: צִנּוֹר-שִׁפְעִי, פְּתִיל חַיַּי,
הַיּוֹנְקָה הַמְשַׂבְּעַתְנִי מִטּוּב-הָעוֹלָם,
זֶה שָׁרְרִי, מַתְחִיל כּוֹאֵב, נֶעְכָּר, מִצְטַמֵּק,
וְאֵיכָה אֶחְיֶה אַחֲרֵי בְלוֹתוֹ?" נְאוּם אָחִיו:
"בְּךָ הָאָשָׁם! לָמָּה אַתָּה מגַדֵּל
אֲבָרִים בּוֹלְטִים שֶאֵין הוֹעִיל בָּם? הִנֵּה,
אֲנִי לִמְקוֹמִי יָפֶה, וּמְנָתִי – נַחַת.
חֲלַקְלַק וְצָנוּעַ אֶשְׁכַּב, מִיצוּעִי
לֹא אֶגְדַּל, וְהַשֹּׁרֶר אֶשְׁמֹר גַּם שָׁמֹר,
כִּי הוּא כָּל חַיַּי". סוֹף הַתְּאוֹמִים נוֹדָע:
הָאֶחָד נוֹלַד שָׁלֵם, מַחְמַד עֵין הוֹרָיו,
וְאָחִיו – גּוּשׁ שֶׁל בָּשָׂר זָב נְטוּל-יָדַיִם
וַחֲשׂוּךְ-רַגְלַיִם שִׁמְמַת רוֹאָיו."

נראה שעניין זה השפיע מאוד על רגלסון, הוא מתייחס אליו בכמה מקומות ובוחר לתת לבלט-עין, שמייצג בעיני את רגלסון האב, תאום זוט חסר רגליים וזרועות, שובב בעל תושייה, שמציל פעמים רבות את המצב.

לדברי שרונה תל-אורן, בתו של אברהם רגלסון, חלק מהדברים שמסופרים על מילתא התרחשו באמת, כשהגיבור הוא אחיה הבכור, ראם-אפרים ("יקיר" ב"עקדת שלמיהו"), אם כי בקטעים מסוימים בספר, מילתא מזכיר לי דווקא את האם, וייתכן שהדמויות בספר נבנו מחלקים שונים של דמויות מציאותיות שונות.

ב"מסע הבובות" – מתוארת החשיבות הרבה שרואה המשפחה בשולחן השבת. הנה קטע מהתקופה שהבובות עוד היו בארה"ב, אצל פיליס.

"פעם בערב שבת רחצו שושנה ושולמית את עצמן ואת אחיותיהן, הבובות הקטנות, ואמרו אל פיליס: "אנחנו רוצות לערוך שולחן של שבת, כמו שהיתה שרונה עושה... הדליקה שושנה את הנרות, וברכה ברכה עליהם, בכסותה את פניה בידה, בדיוק כמו שרונה. אז שרו כל הבובות שיר... נזכרו הבובות כיצד היתה שרונה שרה זאת במתיקות ובנועם, גברו געגועיהן על שרונה, ופרצו כולן בבכי גדול... אותו לילה שכבו הבובות לישון בלי לטעום מאומה. רק בכו ובכו עד שנרדמו."

הקטע מ"מסע הבובות" מקבל משמעות מצמררת ב"עקדת שלמיהו", מבלי שרגלסון ידע על כך מראש. המשפחה מוותרת מתוך צער על הדלקת הנרות, לאחר שהתינוק שלמיהו (ידידיה) נפטר ממחלת הדיזנטריה.

"שָׁבוּ אַבָּא וְאִמָּא בָּרֶגֶל הַבָּיְתָה.
וְהַיְלָדִים בַּבַיִת מֻחְכְּמֵי-דְאָגָה, יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים. שָׁאֲלוּ: "הַאִם הוּא חַי?"
וּכְשֶׁלֹּא קִבְּלוּ מַעֲנֶה, פָּרְצָה מִפִּיהֶם צְוָחָה: "הוּא מֵת!"
וְאָז, שְׁתֵּי הַיְלָדוֹת דִּבְשָׁה וּרְנָנָה בְּאֶמְצַע, יַקִּיר מִזֶּה וּבְנָיָה מִזֶּה,
אַרְבַּעְתָּם יַחְדָּו עַל סַפָּה אַחַת,
הִתְכּוֹפְפוּ, הִתְחִילוּ מִתְנַדְנְדִים אֵילָךְ וּאֵילָך וּמִתְיַפְּחִים
בְּרִנַּת-קִינָה בַּת-בְּלִי-מִלִּים.
הֵיכָן לָמְדוּ זֹאת? מַה מִנְהָג קַדְמוֹן חַי בְּעוֹרְקֵיהֶם וְכָכָה נִבְטָה?
וְלֹא הָדְלַק נֵר בָּעֶרֶב הַהוּא, וְלּא קֻדַּשׁ וְלֹא סֹעַד,
כִּי-אִם עֵרִים וְשׁוֹמְמִים יָשְׁבוּ כֻלָּם עַד שֶׁנִּרְדְּמוּ ַהִּתינוֹקוֹת בַּדָּמַע.
וּמֵאָז וּלְהַבָּא לֹא שָׁבוּ לְהַדְלִיק נֵרוֹת-שַׁבָּת כָּל יְמֵי שִׁבְתָּם בְּתֵל-אָביב;
כְּאֶחָד נֵר-שַׁבָּת וְנֵר-נֶפֶשׁ נִזְעָכוּ."

הדלקת הנרות חשובה מאוד לרגלסון. על כן, הויתור על הדלקת הנרות מסמל צער גדול מאוד. הוא מתייחס להדלקת הנרות גם בסיום המאמר שלו "מושג הזמן במחשבת אחרונים":

"הרי שני נרות, מתוצרת אחת. מבחינת התפיסה החושנית, דומים הם איש לאחיו. מחיר אחד להם בשוק; תהליך אחד להם בתמורות חומר ואנרגיה. זה דולק וזה דולק. אך הנר האחד קודש בברכה, ולעין המשגיבה ראוֹת הוא מזדקר אל ממד יותר עילאי, ממד-בראשית, ממד-נצחים. נר של שבת הוא. אף כך יכול להזדקר ולעלות נר נשמת-אדם."

ב"מסע הבובות" מספרים בפירוט על הכנת גינה לקראת חג ט"ו בשבט:

"למחרת תחמו רבוע קטן בחול אשר לפני ביתם. חפרו והפכו ועדרו בו, אף ערבבו בו עפר שחור שהביאו משפת הירקון. ושרונה נסעה באוטו מספר 6 העירה, שם קנתה זרעים ופקעות, במעטפות צבעוניות, למיניהם: נרקיס, פלוקס, פטוניה, ביגוניה, חבצלת השרון ושושנת העמקים".

הגינה נהרסה על ידי מתנכלים אלמונים. בעקבות זאת הבובות שוקלות לחזור עם שרונה לאמריקה. וב"עקדת שלמיהו" – המשפחה מחליטה לעזוב את הארץ כשנה לאחר מות הילד.

"יצאו הבובות, והנה גינתן אשר כה עמלו עליה, – זיבלוה, עדרוה, תקנו גדר צבר לה, השקוה יום יום מקנקן מנוקב, - עתה היא דרוכה והרוסה; ושתיל הארז אשר בתוכה – מתנת הילדים השכנים – עקור משורש."

דבריה של האם נובה, לגבי העובר ידידיה-שלמיהו שברחמה, משווים את הילד לשתיל הקשור לארץ:

"וּכְבָר אָמַר לָקַחַת סְפִינָה בַּחֲצִי-כַסְפּוֹ הַנּוֹתָר לוֹ וְלָשׁוּב אַמֶּרִיקָתָה,
כִּי אֵין עִיר וּכְפָר נוֹתְנִים גַּג לְעֶדְרוֹ הַקָּטָן. אַךְ נוּבָה אִשְׁתּוֹ
הִפְצִירָה בוֹ: "תֵּן לִי לָלֶדֶת כָּאן. אוּלַי מִן הַיֶּלֶד הֶחָדָשׁ
יָקוּם לָנוּ שׁוֹרֶשׁ נֶאֱמָן בָּאָרֶץ."

מוטיב שתילי הגינה לגבי ילדים מתים חוזר ב"עקדת שלמיהו":

"שָׁם בְּנַחֲלַת-יִצְחָק עוֹמֵד קֶבֶר קָטָן.
עַל יָדוֹ קְבָרִים קְטָנִּים מִתְוַסְּפִים לַבְּקָרִים,
שׁוּרוֹת-שׁוּרוֹת שֶׁל אָהֳלֵי-תִינוֹקוֹת,
צִיּוּנִים עַל עָמְדָּם וְרִבּוּעֵי חֲרִישׁוֹת חֲדָשׁוֹת,
גַּן שְׁתִילֵי-אֵל, כֹּרְתוּ מֵחָלֶד.
נוּחוּ שָׁלוֹם, קְטַנִּים!
כְּמוֹכֶם כַּחֲלוּצִים, שֻׁחֲתוּ בְּקַרְקְעוֹת-נְגָעִים,
כְּמוֹכֶם כַּלּוֹחֲמִים, הִשְׁקוּ צֶמַח-אוֹם בְּדָמָם,
אַחִים וַאֲחָיוֹת אַתֶּם לְיוֹצְקֵי עֲטֶרֶת בַּת-עַמִּי.
גַּם כִּי לֹא רְצִיתֶם וְלֹא נִשְׁאַלְתֶּם,
נִרְצָה קָרְבַּנְכֶם."

במאמרו "הסתכלותו השירית של הרב קוק" , מצטט רגלסון מדברי הרב קוק:

"לדעת הרב, 'הקדושה העליונה, שהיא יסוד הצידקות המופלאה הרוחנית, היא כשרון גאוני מוטבע ביסוד החיים ושרשי הנשמה. מובן שיש מקום לרצון החפשי לפתּח את הכשרון הזה, וגם לטשטשו, אבל ביסודו הוא כשרון, ולא רק רצון פשוט'. וכנסת-ישראל יש בה תכונה מיוחדת, והכשר-חינוך מיוחד, לגידול כשרון זה. אך תנאי הכרחי לכך הוא שישריש אוֹם זה באדמה המקודשת לו מנעוריו."

אברהם אבינו מתייחס באופן חריג מעט להולדת בנו יצחק:

"ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה - יצחק" (בר' כא' 2).

לעומת ההתייחסות שלו ללידת ישמעאל:

"ויקרא אברהם שם בנו אשר ילדה הגר- ישמעאל" (בראשית טז' 15).

התינוק שלמיהו מושווה ליצחק בנו של אברהם אבינו גם בשם הפואמה "עקדת שלמיהו" וגם במשפט שמאזכר את ההתייחסות של אברהם להולדת יצחק:

"בְּיָדָיו הוֹרִיד אוֹר אֶת הַתִּינוֹק הַיִּלּוֹד לוֹ בְּמַדְרְגוֹת בֵּית-הַחוֹלִים
אֶל סֻכַּת-הַבְּרִית אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמּוֹסָד, וּבְיָדָיו הֶעֱלוּהוּ בַּחֲזָרָה."

שמו האמיתי של המקום שבו נקבר שלמיהו-ידידיה בן אור-אברהם רגלסון הוא "נחלת-יצחק". שם זה חוזר פעמים רבות לאורך הפואמה, מבלי לציין במפורש את ההקבלה בין יצחק בן אברהם אבינו, לבין שלמיהו בן אברהם רגלסון.

המשפט הבא חוזר שלוש פעמים בזה אחר זה ב"עקידת שלמיהו":

"שָׁם בְּנַחֲלַת-יִצְחָק עוֹמֵד קֶבֶר קָטָן."

כאשר אור-רגלסון עוזב את הארץ הוא נפרד:

"וְשָׁלוֹם לַקֶּבֶר הַקָּטָן, הַמְיֻתָּם, מִקְדַּשׁ-קָרְבָּן זָעִיר לִי בְּנַחֲלַת-יִצְחָק."

רגלסון לא חדל מלייסר את עצמו על מות הבן. חלק גדול מ"עקדת שלמיהו" עוסק בכך. גם ב"ערפל בכרם מרתא" הוא פותח ב:

"בּוֹרֵחַ מִצַּעַר – נוֹשֵׂא צַעֲרוֹ עִמּוֹ"

וחותם את השיר:

"אַךְ קָשֶׁה מִצִּפָּרְנַיִם נוֹפְלוֹת בְּשָׁעָה וּבְמָקוֹם, הוּא אֻלְצָן שׁוֹכֵן-פְּנִים,
עֲלֶטֶת-אַשְׁמָה, אֵין פִּרְסוֹם לָהּ וְאֵין מִשְׁפָּט עָלֶיהָ, וְלֹא תָפוּג
גַּם בִּזְרֹחַ חֶסֶד לַזְּמָן".

נחזור קצת אחורה ובמעבר מאוד חד; לאחר תלאות המסע ולאחר הפגישה הנרגשת, הבובות ושרונה מחליטות לערוך חגיגה לכבוד חג החנוכה. בחגיגת החנוכה ב"מסע הבובות" מקבלות הבובות מתנות שחלקן סמליות, כמעין 'תיקון'. בלט-עין מקבל בקבוק יין, זכר לשכרותו, והפעם הוא שותה במידה. מילתא זוטרתא הרעבתן מקבל קופסת ממתקים, ומוכן לחלק אותה עם הבובות. הבובה שולמית הלמדנית ניחנה בקול ערב ואוהבת לכתוב שירים (היא "חיברה" רבים מהשירים שמופיעים ב"מסע הבובות") – מקבלת שלושה ספרי שירים לילדים: "קטינא כל-בו", "החליל" ו-"ערבה". "ערבה" נכתב ע"י יעקב פיכמן. "החליל" נכתב ע"י טשרניחובסקי ואוייר ע"י גוטמן.

"קטינא כל-בו" הוא יצירה של ביאליק וגם הוא אוייר ע"י נחום גוטמן. הנה חלק מן השיר של ביאליק:

"נַעַר יֶשׁ לִי – חֹמֶט קָטָן,
גָּדְלוֹ אֶצְבַּע – וּבְכוֹר שָׂטָן.
אָמָן הוּא בְּכָל חֲרֹשֶׁת:
גַּם בַּבַּרְזֶל, גַּם בַּנְּחֹשֶׁת
וּבַחֶרֶשׂ וּבָאֶבֶן
וּבַנְּיָר וּקְנֵה-הַתֶּבֶן
וּבָעֶצֶם וּבָעֵצִים
וּבִקְלִפַּת-שׁוּם וּבֵיצִים"

ביאליק ורגלסון היו ידידים. ביאליק מופיע בשיריו של רגלסון, גם בהספד לביאליק, "על איש הכוכבים", וגם בשיר "ביאליק ואחי הקטן" שבו ילדה קטנה מביעה בשפת ילדים פשוטה ומדויקת - רגשות שקשה לבטא גם בשפה גבוהה. הנה חלק מהשיר:

"לִפְנֵי חָדְשַׁיִם מֵת בְּיַאלִיק,
     וְלִפְנֵי שָׁבוּעַ – אָחִי הַקָּטָן.
אוֹמְרִים: בֶּעָפָר טָמוּן בְּיַאלִיק,
     וּבֶעָפָר אָחִי נִטְמַן.

אַךְ אֲנִי לֹא אַאֲמִין:
     בְּיַאלִיק בֵּין כּוֹכָבִים יוֹשֵׁב;
עַל לוּחַ-אוֹר בִּכְתָב שֶׁל אוֹר
     עֲדַיִּן הוּא שִׁירִים כּוֹתֵב.

פִּתְאֹם מִי בָּא? אָחִי הַקָּטָן –
     נֹגַהּ פָּעוּט וְיָרֵא,
כֻּלּוֹ רוֹעֵד: "אַיֵּה אִמָּא?"
     וְאִּמָּא לְמַטָּה בּוֹכָה הַרְבֵּה.

שׁוֹתֵק עוֹלַם-הַכּוֹכָבִים הַגָּדוֹל.
     וּבְּיַאלִיק אוֹהֵב יְלָדִים;
בִּזְרוֹעוֹתָיו יִקַּח אֶת הַפָּעוּט
     וִימַלֵּל בְּקוֹל נָעִים:

"עַל הָאָרֶץ לֹא הָיָה לִי יֶלֶד –
     הֱיֵה פֹּה יֶלֶד שֶׁלִּי".
יִלָּחֵץ אֵלָיו אָחִי הַקָּטָן.
     יִשְׁכַּח פַּחַד, בְּכִי וָהִי.

יִל ילמד מִבְּיַאלִיק הַרְבֵּה סוֹדוֹת:
     לָמָּה שֶׁמֶשׁ בּוֹעֵר שַׁלְהָבֶת,
וּמַה מֵּעֵבֶר לַכּוֹכָבִים,
     וּמַדּוּעַ יֵשׁ מַחֲלָה וּמָוֶת."

ספר השירים השני שקיבלה שולמית בחגיגת החנוכה, הוא "החליל". "החליל" גם הוא ספר לשירים לילדים, שנכתב על ידי טשרניחובסקי ואוייר בידי נחום גוטמן. לא מצאתי בו שיר בשם "החליל".

הנה קטע מהשיר "הַשַּיָּט" מהספר "החליל". השיר הוא תרגום של טשרניחובסקי לשיר של "פרץ".

"אין הגשם יורד עוד,
אורו שחקים, מלאו הוד;
אך הגג עוד לח, רטוב,
פלגים מקלחים אל הרחוב
דולפים, דולפים, דולפים.

גם סירתי כבר מצאתי
ובמים בתוכה באתי;

"... עופי, עופי, סירתי!
לאן תשוטי את, סירתי?"
-"לעולם זה, שכולו דרור,
ירק בו ונגוהות אור,
ציפור תשיר, דשא רם..."
-הכניסיני , סירתי, לשם."

שיר חורפי זה מזכיר לי את השיר "הספינה "ורדה", שכתב רגלסון למאהבתו. הנה חלק ממנו:

"הַגֶּשֶׁם – שְׁפָךְ, וְהָאֲנָשִׁים
מַהֵר, מַהֵר בְּכֹחַ
אֶל חֲנוּת וְאֶל מִסְדְּרוֹן רָצִים
מִן הַמַּבּוּל לִבְרֹחַ.

בְּאַלֶּנְבִּי כְּבָר יֵשׁ נָהָר –
אַךְ אֲנִי עִם וַרְדַּה חֲבֶרְתִּי,
כְּאִלּוּ לֹא קָרָה דָבָר,
מְטַיְּלִים לָנוּ בְּאַלֶּנְבִּי.

אֲנִי לָהּ: "כְּמוֹ פְּנִינִים עַל חוּטֵי-פָז
הַגֶּשֶׁם לָךְ עַל הַשֵּׂעָר".
וְהִיא לִי: "וְאַתָּה כּוּשִׁי כְּמֵאָז –
תִּרְחַץ, תִּרְחַץ, וְלֹא תִבְהָר".

וְשׁוּב אֲנִי: "אִם תִּתְלְשִׁי
גִּלְיוֹן-נְיָר מִמַּחְבַּרְתֵּךְ,
אֶעֱשֶׂה סְפִינָה אֲשֶׁר תִּשָּׂא
לְמֶרְחַקֵּי-תֵבֵל אֶת שְׁמֵךְ"...

וָאֶשְׁלַח הַסְּפִינָה בַּשִּׁטָּפוֹן
עַל יַד שַׁעַר הָרַכֶּבֶת:
הִיא נִסְחֲפָה בְּזֶרֶם-אוֹן,
לְצַד מִזְרָח פְּאֵר רוֹכֶבֶת.

שְׁנֵינוּ סַקְרָנִים לָדַעַת
מַה בְּגוֹרָלָהּ יְהִי,
וְאַחֲרֶיהָ הֵחַשְׁנוּ צַעַד
עַל מִדְרֶכֶת אַלֶּנְבִּי.

בְּשָׁלוֹם הִפְלִיגָה עַד הַשְּׂדֵרוֹת –
שָׁם נִתְפְּשָׂה בְּגַל מְתַעְתֵּעַ:
הִקִּיפָה עֶשֶׂר הַקָּפוֹת
וְשׁוּב יָצְאָה לָאוֹדִיסֵיאָה.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה אֶל אַחַד-הָעָם
נָטְתָה עַל צִדָּהּ, הִלְּכָה שְׁחוֹחַ.
סוֹף מַעֲשֵׂה בָּשָׂר-וָדָם!
אַךְ הִיא קָמָה, הֶחֱלִיפָה כַֹּח.

עָלֶיהָ גֶּשֶׁם יְטַפַּח,
סְבִיבוֹתֶיהָ יָם נוֹרָא,
וְהִיא יְצוּר עָדִין וָרַךְ –
מִי יַעֲמוֹד לָהּ בַּצָּרָה?

... הִיא אֶל פִּנַּת שֵׁינְקִין בָּאָה,
וְשָׁם סְרִיגִים עַל פֶּתַח בִּיב;
שָׁם נֹאחֲזָה, שָׁכְבָה, נִקְרָעָה –
וְהַמַּיִם בְּרַעַשׁ נוֹפְלִים סָבִיב.

פָּרַץ שֶׁמֶשׁ, חָלַף עָנָן.
וּבְצֵלַע סְפִינָתִי – סְפִינַת הָרָשׁ –
עוֹד הִבְהֵב בָּאוֹר הָרַעֲנָן
הַשֵּׁם "וַרְדָּה" מְטֻשְׁטָשׁ."

רגלסון הספיד את טשרניחובסקי במאמר: "הומרוס: תרגום טשרניחובסקי":

"ושאול טשרניחובסקי, המשורר העברי החדש, שליח-ההשגחה היה, בחיר-הבחירים, לתרגם את הומרוס עברית. במי זולתו, בכל תולדותינו, נמצאו הסגולות הללו: ידיעת יוונית ולשונות-אירופּה החדשות; למדנות שקדנית; חיבה לשירה קדמונית, לאגדות-קדומים; הידבקות כמעט אטאוויסטית באלים מצריים, בבליים כנעניים; יושר-לב (ובשירה פירושו ישרות-מלאכה); פשטות-אופי (ובעבודת-תרגום, פירושה פשטות-גישה, כנות-מגע שאינה מוסיפה ואינה גורעת); תרבות גדולה, שהיא אינטימית עם האוצרות הקלאסיים אשר לאנושיות; ועם זה – נסיון עצום בשירה עברית, בכל מיני משקלים ותכנים, שליטה במכמני הלשון לרבדיה ואופניה..."

עוד דוגמא ליחסו של רגלסון לטשרניחובסקי (טשרני = שחור), מופיעה כנראה ב"עקדת שלמיהו":

"אַחֲרֵי הַהַרְצָאָה, עִם רַב-מְשׁוֹרְרִים, לַיִשׁ שָׁחוֹר מֵעַרְבוֹת-קְרִים,
נִצְטָרֵף לַמַּקְשִׁיבִים".

ספר השירים השלישי שקיבלה הבובה שולמית בחגיגת החנוכה הוא "ערבה" של יעקב פיכמן. את הספר איירו – אפטר, חיגר, קרבצוב ומוצלמכר. הנה שיר מתוך הספר, שמתאים לחגיגת החנוכה של הבובות, "נרות חנוכה":

"שמן זך השגתי לי
ונרות חג הדלקתי לי,
יודעים אתם מה הם?
נרות קטנים נאים הם,
נרות גיל נפלאים הם –
נרות חשמונאים."

הבובה שולמית היא למדנית, אחראית ורצינית - גם כשכל השאר נוהגים ההיפך ומתענגים. הנה תאור של התנהגותה ב"מסע הבובות":

"אמרו הבובות אישה אל אחותה: 'עד שוויקינג עושה במלאכתו [מתקן את המכונית] למה נהיה מתבשלות בחום המכונית? נחלץ עצמותינו על העשב, ונשאף אויר צח.' יצאו והתפשטו בשדה, בלט-עין שכב בצל שיח וירדם. ריבל'ה קלעה זר מפרחים. שאר הבובות נחו להן לאור-השמש. רק שולמית עמדה ודאגה, כי היום ערב שבת, ויש סכנה שלא יגיעו... ונמצאת השבת מחוללת בידן. מילתא זוטרתא .. ודאי הלך לבקש תותי-בר".

אולי בחר רגלסון בספר "הערבה" בשל שמו ובשל השיר - "שיר לערבה", שמתאים לאישיותה של שולמית.

הנה חלק מהשיר "שיר לערבה" מאת י. פיכמן.

ערבה, את נאוה
את זכה, עדינה;
כעטרה של כסף
צמרתך מלבינה.

על מים את שתולה,
על מים את גדלה;
אך תמיד את כפופה
ותמיד אבלה.

רגלסון לא חשך את פיו מחנפנים וחסרי כישרון, גם בכתובים. את ביאליק וטשרניחובסקי וכנראה גם את פיכמן, העריך ואהב, החמיא להם והגיש להם מנחה קטנה ב"מסע הבובות" כששיבץ את ספריהם בסיפור של חגיגת החנוכה.

רגלסון ידע מה ערכו, ולא עשה חישובים מי יכול להועיל לו או לפגוע בו. הנה ב"ארבע רחיקות" דוגמה לצורה בה הוא משתלח בכותבי ביקורות בעיתונים, ב"קליקות", במלומדים ובמשוררים שפחותים בעיניו.

"מְשָׁחֲךָ הַטֶּבַע לְמַמְלֶכֶת שִׁיר,
מֵאַרְבָּעָה מַחֲנוֹת הֱוֵה נָזִיר.

... הַרְחֵק מִבַּעֲלֵי תְאָרִים, בֻּבּוֹת-אָדָם
תּוֹצֶרֶת אַסְכּוֹלוֹת: לְמִי כְּתָב, לְמִי זָקָן – הוּא חָכָם.
לַהֲנָאָתָם לְעוּסוֹת יִלְעָסוּ, וְאִם יְגַלּוּ – יְגַלּוּ עַתִּיקוֹת...

הִנָּזֵר, הִזָּהֵר מִגִּבּוֹרֵי לָשׁוֹן,
שִׁכּוֹרֵי מְחִיאַת-כַּפַּיִם, נְבִיאֵי תֵיאַטְרוֹן.

... וּבְרַח מֵעַם הַכַּתְבָנִים סְבִיבְךָ יָשֹׁקּוּ,
קִנְאַת-קְטָנִּים תֹּאכְלֵם, אִם יַעַקְצוּ וְאִם יָלֹקּוּ."

רגלסון מטפל בפואמה "עקדת שלמיהו" בבעיותיו האישיות, אך הוא גם ציוני נלהב, ואינו מנותק מתקופתו. הפואמה מדברת גם על הרצון העז לעלות ולהתגורר בארץ למרות קשיי הקליטה. בסוף "עקדת שלמיהו" וגם בסוף "מסע הבובות" מובא שיר אהבה לארץ, וזה אינו המקום היחיד ביצירתו, בו מגלה רגלסון ביטוי לציונות ולאהבה העזה ללאום שמפעמת בו.

לאחר הרס הגינה מחליטות הבובות להישאר בארץ. כשנה לאחר האסון של מות הילד, המשפחה שבמציאות חוזרת לארצות-הברית למשך 14 שנה. בריאות הילדים והסכנה להריונה של האם מחייבים אותם לוותר על השאיפה להתערות בארץ. בתום התקופה הם יעלו שנית, הפעם לתמיד.

יצירת אמנות היא סוד, שהקורא שותף לפענוחו. כפי שאומר רגלסון בתחילת "עקדת שלמיהו": – "מַאֲזִין, שֻּׁתָּף-יוֹצֵר לַמַּנְעִים". שותף-יוצר בכך שהכתוב מוצא הד בלבו, ובכך שתענוג גדול הוא לנסות לפענח יצירה. כאן יצירה אחת מפענחת אחרת, לפעמים היא מקבילה או משתקפת ולעתים היא הפוכה.

ב"מסע הבובות" קיימים רבדים רבים. רצונות, תקוות וקשיים שמאחורי ובין המילים. בדברים אלה בן-אנוש אחד שותף לאחר, שמוכן להתחלק עמו. כל אדם מפרש לפי ניסיונו ודרכו, זוהי דרכי וזהו רגלסון כפי שאני רואה אותו. ואם טעיתי, אז לפחות ציטטתי קטעים יפים וטובים של המשורר המאוד מיוחד הזה.


יצירות של אברהם רגלסון ניתן למצוא באתר: http://benyehuda.org/_nonpd/regelson/index.html

פרטים נוספים באתר-הבית של רגלסון:
http://www.abrahamregelson.org/?page=homeheb

סרטון קצר באנגלית עם שרונה אם-הבובות, שהיום היא סבתא-רבא, בכתובת:
http://www.abrahamregelson.org/?page=lectureheb

קטעים ואיורים מהספר "מסע הבובות לארץ ישראל" באתר:
http://www.abrahamregelson.org/?page=excerpts_heb
מאיירים שונים איירו את הספר. בדף זה מופיע איור של נחום גוטמן.
חזרה לדף הביתחזרה לרשימההכתבה הקודמת