Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

המשורר כציפור ספריות
למרחב / 13 לדצמבר, 1971
מאת מנחם בן

אני רוצה להפנות תשומת-לב לשיר שנדפס בחוברת "מאזנים" האחרונה. שיר רב ומקסים מאת אברהם רגלסון "שני ברבורים ונהר". הספרות כשהיא חגיגה, מסתבר, היא דחף לא פחות צודק לשירה מאשר דחפים אחרים. "שני ברבורים ונהר" הוא מעשה ספרותי, ואפילו מה שנוהגים לכנות "ליטראטי", אבל הספרותיות כשהיא אהבה היא אהבה כמו כל דבר אחר, הרפתקה אנושית כמו כל הרפתקה אחרת, ושירו של רגלסון, שמציאותו היא ספרותית וגיבוריו משוררים וסופרים וגיבורי-ספרים. ולשונו עמוסה זיכרי-לשון ספרותיים עד קצה גבול אפשרויותיה, הוא בכל ספרותיותו סמוק מרוב חיים.

מתי ידעתי שאני הולך ומתאהב בשירו של רגלסון? כשקראתי את השורות הבאות:

        "וְרוּחוֹ בָּטְשָׁה
אֶל-תּוֹךְ סְפָרִים מְיֻדָּעִים, מְכֹרְכֵי-מְעֻטְּפֵי עוֹרוֹת-יִפְעָה:
דַּנְטֶה בְּאֹדֶם, כְּמוֹ זַעְמוֹ; בָּבוֹת שֶׁכְּסְפִּיר בְּתָפֹז עַלִּיז,
וּפְנִימִיּוּתָן – חִשְׁקֵי-אֱנוֹשׁ רוֹגְשִׁים בֶּעֱזוּז; מִילְטוֹן, שַׂגִּיב-רְצִינִי
בִּתְכֵלֶת עֲקֻדַּת אַפְרוּרִית."

כשקראתי את השורות האלה רעדתי: אהבת ספרים כזאת, חמדת ספריות יקרה בזאת, לא פגשתי ימים רבים. כאן המשורר כציפור ספריות: כל סופר מדוד על-פי כריכת ספריו: שירת דנטה מכורכת בעור אודם, על פי זעמו מסתמא. שכספיר, בדיוקן המוטבע על כתביו, בבותיו מצויירות בתפוז עליז. זו עליזותו. (אבל פנימיות הבבות: "חישקי אנוש רוגשים בעזוז" – נשים לב להבדלה המרגיעה בין "חיצוניות" ו"פנימיות". כמו לא היינו מעולם מבוגרים) ומילטון, העורות הכורכים את ספריו: תכלת עקודת אפרורית, צבעי הרצינות-השגיבות.

ואני מפרט וחוזר על פירטי ההבחנות בשירו של רגלסון כדי להדגיש את התום הנפלא, שיש בו גם משהו צונן ושפוי ומפוייס כל-כך כמו מגע-יד צונן על מצח חולה.

הכל כאן בערבון מוגבל, בלי התרגשות, בעצם. שגיבותו-רצינותו של מילטון היא בערבון מוגבל – עד התכלת עקודת האפרורית של כריכתו. גם שכספיר, שירתו היא "חישקי אנוש רוגשים בעזוז", אבל ראו נא, ראו את בבותיו: מצויירות בתפוז עליז! ודנטה, מהו כל זעמו אם לא אודם כריכת ספריו? בסופו של דבר כל הזעם והעליזות, השגיבות והרצינות נעולם מאחורי כריכות עור, כמו כלבים נושכים מאחורי גדר. שום דבר אינו בוקע את המילים או את הכריכות, ויש בכך כדי להשרות בטחון מאושר. מתוך אותה עמדה נכתב שירו של רגלסון. הוא נכתב מתוך אהבה, אבל בשום מקום אין שגיבותו (של השיר) או רצינותו, זעמו או עליזותו מנסים לבקוע את המעיינות הסתומים של המילים. המילים משמשות כחגורות בטחון או כמשקולות משוכללות למדידת הדברים וערכם. כשרגלסון כותב:

        "יַהֲוֶה,
אֲבִיר קַדְמַת-יִשְׂרָאֵל, דּוֹאֶה עַל כְּנַף-סוּפָה
וְנִצָּב עַל הַר עָשֵׁן לַחְצֹב חֹק לְעַמּוֹ"

ומייד אחר כך:

        "וְהִנֵּה
שַׂגִּיבֵי אוֹֹלִימְפּוֹס וְנָאווֹתָיו, יְצוּקֵי טֶבַע וְתַאֲוָה,
עַל-פָּנַי עוֹבְרִים."

חשוב להבחין: רגלסון אינו ממלל חוויה והזיה דתיות. צפיפות האלים כאן אינה מהממת ומשתקת. יש כאן יותר מטעם הפאר התרבותי מאשר מרוח איבוד העשתונות הדתי. צירוף כמו "שגיבי אולימפוס", יש בו יותר חמלה לתום, יותר נחמה לתום הילדותי והצמחי מאשר התרפקות על אגדה חיה. לכן אני מהסס לראות בשיר "שני ברבורים ונהר" שיר דתי: האופן שבו מילים כמו: "יהוה" "החבל הירוק" "אבן ירח" ה"ורד – כה עדין ורוחני", נראות כאן שוות-כוח ושוות-זכויות לחלוטין (והייתי אומר אפילו מאבדות את ייחודן, במידה שייחוד פירושו שוני), עושות את אברהם רגלסון למשורר חוגג חילוניות: איש קשה ולא עבד ה' מתוק.

מעניין, אגב, להשוות משורר כאורי צב גרינברג למשורר כאברהם רגלסון – כמעט, האש (אצ"ג) מול הקרח (אברהם רגלסון), בעוד שאורי צבי גרינברג ממהר לאבד צוננותו, אבל לא את בהירות-שכלו הגדולה, שומר רגלסון על שפיות מדודה במעלת-חום מסויימת עד הסוף.

ואני רוצה להגיד עוד את זה: שיר כמו "שני ברבורים ונהר" עשוי להמריץ את מחזור-הדם בשירה העברית. הוא עשוי להרחיב את היקף התודעה המילולית והתרבותית ב"הפיקו הדר", אם להשתמש במילותיו של המשורר, מחלקות זנוחות בשפה העברית. אין זאת אומרת, כמובן, ששירו של רגלסון חייב או עשוי לשמש דגם חדש לכתיבת שירה אצלנו. הדר הזיקנה של רגלסון עלול להתחלף בקלות, בידי משורר אחר. לארכאיזם שוטה. ואם רגלסון הוא צפור-ספריות נודדת בודדת קלת-רגל, הרי אצל משורר אחר עשויה תאוות-הספרים "בנוסח" להישמע כבדה ומיוגעת. "שני ברבורים ונהר" הוא מקרה חד-פעמי. מכאן קיסמו ועד כאן.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת