Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

חקוקות אותיותיך
קשת תשכ"ה, חורף 1964
מאת משה גיורא

חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְשׁוֹנוֹת!
חַרְצָן בְּזַג, עִנְבָּל בְּזוֹג, רָזֵךְ רָחַשְׁתִּי, הוֹ עִבְרִית,
מִכָּל תָּאֳרֵי תֵבֵל-שַׁדַּי וְאָפְנֵיהֶם:
אַתְּ בְּצֶדֶק וְכוֹכָב! אַתְּ בְּשַׁבְּתַי וּמַאֲדִים!
אַתְּ בְּאוֹר הַגַּלְגַּל, עוֹלֶה עַד אַרְיֵה, בְּטֶרֶם יָרֵחַ יָעֹז!

כך פותח המשורר אברהם רגלסון את ההמנון ללשון העברית, "חקוקות אותיותיך", המשמש גם פרק-פתיחה גם שם כולל לספר שיריו המקובצים שלפנינו. התרגשות זו, בצמוד ללשון-לימודים, אולי זרה היא קצת לאזנו של אדם שהעברית שבפיו לשון-אם פשטנית, גם דלה יותר וגם טבעית ועמוקת-שורש, שקרקעו קרקע-הנפש יותר משהיא קרקע הדיקדוק. אף-על-פי-כן כתיבתו של רגלסון עושה רושם יותר מזו של רוב כותבי עברית, המועטים כל-כך, אשר באו אלינו מן הפריפריה של הלשון האנגלית וספרותה. ניו-יורק של אמצע המאה העשרים איננה אודיסה של המאה שעברה, זו ה"אלמה מאטר" של ביאליק ואחד-העם, שנישאר וטשרניחובסקי, קלוזנר ורבניצקי. הזמנים אחרים, הסביבה אחרת.

הצד השווה בין "אודיסה" ל"ניו-יורק" הוא בכך שזו כן זו סביבת יצירה, השואבת את השראתה ואת כלי-מלאכתה מלשון שאינה לשון חיי-יומיום אלא לשון ספר. ההבדל הוא בכך שה"סביבה" האמריקאית רחוקה הרבה יותר מן המציאות הספרותית בעברית של ימי מלוך-הצארים, וכמעט אין מאחריה נוער. מסיבה זו, ומתוך השפעתו של גורם בלתי-מוגדר, אך מכריע, וכשרון שמו – מצויה מעט הספרות האמריקאית שבלשון העברית בדרך-כלל בתחום-הישגה של תקופת טרם-ביאליק; אף לא הרחיקה הרבה מכברת הספרות שכבשו לפני כשני דורות נפתלי הרץ וייזל, אד"ם הכהן ויהודה-ליב גורדון.

זה הכלל. אברהם רגלסון הוא אחד מיחידי-הסגולה היוצאים ממנו. כתיבתו סבירה, לעתים מפתיעה בחיוניותה, וכמעט לעולם אינה משעממת. דבר זה נובע מגורמים אחדים הטבועים באופי כשרונו. רגלסון הוא משורר-הוגה, ספוג תרבות, שהיא לו מהות פנימית ולא אוצר-זכרון-מוטורי, המאפיין כה רבים מן המשכילים שבסופרים. ההגּות, שלא כליריקה, תלויה פחות בכוחה הלא-מודע של לשון-אם, ששום ליריקה כמעט לא תיתכן בלעדיו.

על כך נוספת השורה הרגלסונית, הרחבה, האפית-הפרוזאית-למחצה – מורשת מופתו הגדול של וולט ויטמן, שאינה כפופה לעקת קת התפארת והקסם של המשקל הטוני, נוקשות ה"בית" והחריזה המפליאה ולוקחת-הלב, שהיא נחלתם של מעטים המסוגלים להתבטא בה יפה בלי להיות מלאכותיים מדי למשמע.

תורמות לעיצוב יצירתו של רגלסון ולגיבושה גם העובדה שהוא תושב הארץ הזאת, החי באקלימה של העברית המדוברת, ותפיסת-עולמו הכללית המקרבתו להווי העממי של סביבתו. לפיכך אין הפאתוס הישראלי שלו נראה יוצא-דופן, שורותיו נעימות למקרא וחן ההומור שלהן לא ימוֹר בפנותו אל העברית:

אֲחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת לְהַדֵּק חַבִילָתֵךְ בְּחֶבֶל-חַבְרוּת:
בְּתַעֲבוּרָה שֶׁל אֳנִיָּה, אוֹפָן, כָּנָף וְרָצוֹן,
בְּתַחְבּוּרָה שֶׁל כְּתָב וְתַיִל וּקְרִינִיָּה, וּמִשְׁלוֹחַ-רַעְיוֹן יָשִׁיר וְעָקִיף,
אֲחַבְּרֵךְ לְמַחְבָּרֶת: כְּנֶסֶת יְעִילָה, הֲוָי חָי, צְרוֹר-דְּרוֹר.
אֲקַמְּרֵךְ לְקִמּוֹרֶת וַאֲאִירֵךְ לִתְאוּרָה,
אֶמְרֹק חֲרָסַיִךֱ הַמְּאֻבָּקִים עַד חַרְסְית יַזְהִירוּ,
וְשַׁבְשְבוֹת-לֶהָבָה עִם שְׁבִיבֵי-אֵשׁ מִשְּׁבָבִִים אוֹצִיא.
זִקַּת נְחִירַי – לְרֵיחַ מוּצָרַיִךְ מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ,
        מִצְרְכֵי אוּכְלוּסִיָּה רוֹהֶמֶת, תְּחִקַּת וְעָדִים וְתַגְלִיּוֹת קַתֶּדְרָאוֹת.
כַּדַּיָג דִּיגוֹתִי מִלּוֹנִיּוֹת מִסִּפְרוּת שׁוֹטֶפֶת בַּאֲפִיקֵי-עִתִּים בְּתֵל-אָבִיב,
וּבְמַעְבַּדְתִּי אִַתִּיךְ מַתְּכוֹתַיִךְ לְמַטְבֵּעוֹת לֹא נוֹצְקוּ מֵעוֹלָמִים,
דְּפוּסֵי מְשֻׁלָּשׁ, מַלְבֵּן, מְשֻׁשֶּׁה, עֲגֻלָּה, סְגַלְגּוֹלֶת וְרוֹמְבּוֹס,
         אָפְקִיּוֹת וְאָנְכִיוֹת וְנָשְׁקִיּוֹת – –
הוֹ הַגֵּיאוֹמֶטְרִיָה הַיְצִירָתִית שֶׁל מֶרְחָבָיִךְ!

וכאלה ברקים וחזיזים לרוב לאורך ארבע-מאות שורות ההמנון, המסתיים בשורות נוגעות ללב:

טוֹב אִם רָאִיתִי בְּאַלְבִּיּוֹן אוֹ קוֹלוֹמְבִּיָה,
         וְשֵׁעַרְתִּיו שְׁאַר-נְצָרַיִךְ וְקָלֵט בְּאַקְלִימֵךְ,
פְּדִיתִיו לְשָׁתְלוֹ בַעֲדֻלָּמֵךְ.
זַכִּינִי וְאָשׁוּב אֵשֵׁב תַחַת תַּפּוּחַ-זָהָב עִם טַף כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ,
        גַּדִּיאֵלִים וּרְחֵלוֹת הֵינַקְתְּ,
וְאַחֲלִיף אִתָּם פְּלִיאוֹת-פֶּה, הֵם בְּאָזְנַי וַאֲנִי בְאָזְנֵיהֶם.
אֶתְלַלֵּא בְשִׂדְרוֹתַיִךְ וְרַחֲבוֹתַיִךְ, אֶתְבַּרְזֵג עִם בַּעֲלֵךְ, שְׁלָחַיִךְ וּטְרָשַׁיִךְ,
         (כִּי אַתְּ וְאַרְצֵךְ – אֶחָת).
כִּתְבִינִי עַל לוּחֵךְ עִם קוֹדְחֵי בְאֵרוֹת וּמַנִּיחֵי צִנּוֹרוֹת,
עִם כָּל חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ וּמְנַכֵּשׁ וְעוֹדֵר,
        עִם מְנַפֵּץ סְלָעִים, חוֹתֵךְ יַמִּים וּמְמַחֵט אֲוִיר,
עִם עוֹשֵׂי בַכֹּתֶן וּבַצֶּמֶר, בַּסִּיד וּבַמֶּלֶט, בַּבְּרוֹם וּבָאַשְׁלָג,
         בָּעֵץ, בַּבַּרְזֶל, בַּיַּהֲלוֹם –
הַנּוֹשְׂאִים תְּרוּעָתֵךְ לַתְּכֵלֶת
בִּגְבוּלֵךְ כְּבִישִׁים אֶל תַּכְלִית-הָאָדָם בְּפַקְעֲיוֹת הַכֹּמֶס,
בָּהֶן אֱלֹהַּ מִתְגַּלֵּם-מִתְעַלֵּם וְעוֹלָם מִתְעַלֶּה-מִתְאַלֵּהַּ.

על-נקלה יראה הקורא מה-תכליתי השימוש שעושה הכותב באוצר המלים שדפוסיהן נוצקו על-ידי החיים, אף כי מקורן בספר. חביב מאד ברק לשון-נופל-על-לשון המצביע על מקורות שאולי חדלנו מהתרשם מהם מחמת השיגרה. אבל מעניין פי-כמה הרובד העיוּני, העושה את כל אלה לחטיבה אחת. ראשית, ההזדהות "עם כל חורש וזורע", וכיוצא בזה. שנית, הקצב הרגשי-המתפעם, שקצבו הגובר והולך מתבטא במעבר מצמדי חומר: "בכותן ובצמר, בסיד ובמלט, בברום ובאשלג" אל חמרים בלשון יחיד: "בעץ, בברזל, ביהלום" – כל חומר נוקשה מקודמו, מחייב יתר חריצות וידע לצורך הטיפול בו. ממד עומק חדש נוסף לדברים עם הקביעה של אחדות-לשון-וארץ ("את וארצך אחת") וראייתה של אחדות זו על רקע אנושי-כללי – כל החיים והעושים במלאכת-יומם "נושאים תרועתך לתכלת [שמיים] ומגיידים בגבולך כבישים אל תכלית-האדם".

על הספר "אל האין ונבקע", הכלול גם הוא בכרך שלפנינו, כבר נכתב הרבה כשהופיע בשעתו בהוצאת "עם עובד", ולא נשוב להערכות, המחייבות רשימה בפני עצמה. הוא הדין בפואימה הסיפורית "עקדת שלמיהו", שהיא ספר קטן בפני עצמו, הנדפס בישראל לראשונה ואינו מוכר לרוב הקוראים.

ערך לעצמו הוא מדור התרגומים משירי בלייק, וורדסוורת, סווינבורן, ויטמן ואחרים, שכולם טבועים בחותמו המובהק של המתרגם ועומדים על רמת שיריו המקוריים.

רמז לקשייו של רגלסון וללבטיו הכרוכים בהתערות בארץ חדשה אפשר למצוא בעובדה שהוא רואה לתת בסוף הספר פירושי מלים, רובן מחידושיו. מאַלפים מאד קטעי הערות שהוא מצרף הן לעבודותיו המקוריות הן לתרגומיו היפים.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת