Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

אברהם רגלסון
(נולד בשנת תרנ"ז)
מתוך הספר "תולדות הספרות העברית בדורנו" כרך א', הוצאת יזרעאל, ת"א. תשי"ד 1954
מאת: א. בן-אור

פרק ד': משוררי דורנו בארצות הברית

פרטים אחדים מתולדות חייו; המיוחד בשירתו
רגלסון נולד בעיירה הלוּסק, מחוז בוברויסק, פלך מינסק, ובן י"א בא לארצות-הברית יחד עם הוריו. נתחנך בניו-יורק בישיבת יעקב-יוסף ובבית-מדרשו של ח. א. פרידלנד, ואחר-כך עסק בהוראה עברית. "מקורות יניקתו היו רבים ושונים: מילטון ושלמה בן גבירול, בלייק והבעש"ט, קיטס ושֶלי וביאליק... השירה האנגלית-אמריקאית נקלטה בנפשו ועוררה בקרבו מין התרוננות שירית חדשה, המבושׂמת מרחבים, מסוערת דמיון ודרוכת מחשבה מעפילה" (א. אפשטיין). שום משורר עברי באמריקה לא הושפע במידה כזו מהשירה האנגלית כמו רגלסון, והמבקרים המומחים מוצאים, למשל, דמיון רב בין "קין והבל" של משוררנו ובין הפואמות האנגליות של שֶלי וקיטס, אלא שאין דמיון זה מפחית את ערך יצירתו, משום ש"היסודות הזרים ממוזגים אצלו, מקבלים משמעות חדשה ומובלעים בעצמיותו המובהקה" (הנ"ל). את עבודתו הספרותית פתח בפרסום שיריו ב"מקלט" (תר"פ 1920), המשיך ב"התקופה", ב"הדואר" האמריקני, ב"מאזנים", ב"דבר" ובעתונים, ירחונים ומאספים שונים.

בשנת תרצ"ד עלה לארץ והשתתף במערכת "דבר", בשנת תרצ"ז חזר לאמריקה ומאז גמר מלחמת-העולם הוא יושב בארץ ישיבת-קבע.

שירתו של רגלסון אוריגינלית מאד, מעניינת בתכנה ובצורתה המיוחדים לה. יש בה משום תנופה רעיונית-חזונית רבתי, משוּם נסיון נועד של יצירת שירה פילוסופית-רומנטית, אנגלית-קלאסית ביסודה, מגמותיה ומוטיביה, אך יצוקה בדפוסי המודרניזם ומוּארה באור המדע ובונה השקפת-עולם חדשה לאדם בן-זמננו. היסוד האינטלקטואלי מעובה מאד בשיריו וגובל לפרקים עם מלאכותיות ושכלתנוּת; ההמראה היא לפעמים אל גובה מסחרר ומערפּל את פני הדברים בהוויתם המציאותית; הלשון אינה לשון הלב, אלא תרכיז של ניבים כבדים, מפועמים בשׂגב שבשירת התנ"ך; אין בשירים הללו הנעימה החרישית, הציור המוחשי, הקו האישי, ברם במקום אלה יש להם הקסם של מעוף הדמיון ושל ההברקה המחשבתית, החריפה, המופשטה ומעונבת מאד, והעיקר מבוּטא בהם רצון מוסרי נעלה, ועליו בעצם תהילתם...

משוררנו הוא הומניסט נלהב והיה רוצה בעזרת שיריו "לקשור נפש בנפש, / למעט קשיוּת לב, כליאַת מוח ופנוֹת עורף אח אל אח, / לכלכל בני-איש לקראת חירות וחובה / תחת עבדות עיוורת ומרד עיוור". לדעתו, החמלה והאהבה הן "שכינת האלוהים בקרב האדם", והמשורר מכהן פאר במקדשה של שכינה זו ומסייע להתגלותה, לנצחונה באנושות. השירה מביאה, לפי דבריו, להזדהות עם הזולת, "בהסירה את הצעיף המכסה את המתחולל בנשמות אחרות". ותעודה מוסרית-שירית זו באה לו מאביו "אביאל" (שם השיר), אשר הנחיל לו "משמרת דורות כואבים וחולמי טוב וברכת-יה במאֵרת עולם שחור" וציווהו להילחם מלחמת הצדק ולהרבות על-ידי שירתו אהבת-הבריות בעולם. ואכן, בשירו "עמנואל קאַנט" מרצה הפילוסוף הקניגסברגי פרק באֶתיקה ומדבר על "שתי מתנות המרומים" שניתנו לאדם, הרי הן: "חוק מוסר בפנים ורקיע-כוכבים ממעל". ולמוסר מסמיך המשורר את הדת בתפיסה חסידית, ובשירו החזיוני "אחיה וישראל" מטייל ר' ישראל בעל השם-טוב בשעת התפשטות הגשמיות עם רבו אחיה השילוני בגן-עדן, והלה, הנביא, מסביר לו שדווקא עלי-אדמות, "בקליפת הארץ האפלה", יבּנה העדן:

אִם לַמְרוֹת כְּאֵבָהּ וְרָגְזָהּ קְרֹא תִּקְוָה לְחֶדְוָה,
אִם תּוֹרֶה הָאַהֲבָה עַל אַף כָּל שִׂנְאָתָהּ וּזְדוֹנָהּ,
אִם תַּעֲלֶה נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה מֵרֶפֶשׁ וְתֵעוּב,
יִתְבָּרֵךְ בְּךָ שֵׁם קוֹנֶךָ...

ולא נתקררה דעתו של רגלסון בשילוב עקרונות החסידות בשירת המוסר שלו, אלא יצר לו השקפת- עולם ביולוגית-מסתורית כדי לאַלפנו לקח מצאצאי "התולדה הנמשכת ונוהרת לאלוהים", כדי שֶ–

פְּתִיל אֵשׁ יְקֻשַּׁר בֵּין נִיצוֹץ אֱלֹהִי בִי
וּבֵין נִיצוֹץ אֱלֹהִי בְּכָל סֶלַע וָרֶגֶב,
עַד יִתְלַכְּדוּ הַנִּיצוֹצוֹת וְיִהְיוּ אֶחָד.
             ("מי יתנני בינה")

שיריו שופעים לפעמים ציורים גיאולוגיים וביולוגיים, ושירו "הדלקת הנר" מתחיל אפילו בענין אֶמבּריוֹלוֹגי – בתיאור ההפראָה ברחם האשה. הגישה הביולוגית (אפילו הסכסוּאַלית) אָפיינית להרבה משיריו. המשורר אינו מסתכל בפני הנוף, בקווים וצורות, אלא בתהליכים המתחוללים בטבע בלי-הרף, ואלה מלהיבים אותו, ועליהם ידבר שיר. ואפילו "זר האהבה" (שם של שיר) שהוא מגיש לאהובתו, קלוע בפרחי ביולוגיה, בתופעות ההזדווגות והרביה בעולם החי והצומח, ואלו מתרוממות לדרגת "שיר-יחוד עובר בסתר כפתיל זהב בכל רקמות שעשועי תבל". ורגלסון לא הסתפק גם בקסמי הביולוגיה, ודמיונו המריא אל "גובה איום, נשׂגב מרקיע", ומחשבתו השתרעה וחבקה זרועות-עולם, ובכוח דמיונו הרב יצר מיתוסים פילוסופיים, כדי להקנות לאנושות השקפת-עולם אופטימית-מוסרית חדשה ואנו נתעכב על שנים מהם: על "שיר התיקוּן" ועל "קין והבל".

"שיר התיקון" – האהבה, השירה והחזון
בשיר זה גילה לנו רגלסון את סוד התיקון של האלוהות, הטבע והאנושות. מפוררת היא האלוהות, שקועה בפירורי ההוויה, המחולקת למערכות וסוגים של עצמים וכוחות ותופעות, והאדם הוא "ניצוץ עזוב, נטף בודד" מים גדול, ברם לו לאדם ניתנו שלוש סגולות, שבכוחן להביא לידי שלוש האחדויות הנכספות: אחדוּת אלוהים, אחדות הטבע ואחדות האנושות. סגולות אלו הן: האהבה, השירה והחזון. אנוש, האדם הקדמון, היה מעין חיה "מורדפת בשר משקשק למגרס-שן, דם סמיך לרויון-גרון", היה אומלל בבדידותו , בניתוקו מהיקום, עד שנגלתה עליו האשה, חובלה היפה, והוא נמשך אחריה אל המערה. זו היתה אמנם אהבת-בשׂרים, אך צפנה בחוּבה משהו מרומם, שהיה במשך הדורות לאהבה אנושית עמוקה, הבאה לידי גילוי שירי-נגינתי אצל יוּבל. וגלגול אהבה בנגינה מתואר כאן במיתוס נפלא.

יוּבל אהב את רעיתו הילה , אך היא מתה עליו פתאום, והוא הטמין את הגוויה היקרה מפני חיות טורפות במערה נסתרה במעמקי האדמה. החורף עבר עליו בנדודים וביגונים, ועם בוא הקיץ חזר אל המערה ומצא, שמהגוויה נשארו רק גידים יבשים ומיתרים קשים דבוקים אל עצמות הידים והרגלים. ומתוך מצוקת-נפש נתעורר האמן שבו, וברטט של גילוי יצירה תפשׂ את גולגלתה של רעיתו ואת עצם הקולית היבשה ומתח עליהם את הגידים ואת המיתרים ויהיו לו לכינור וקשת. אז פרצה נגינתו של יובל באשד צלילים ובהם המו געגועיו, יגונו וצערו הגדולים; הנגינה השתפכה ומילאה את חלל העולמות, והצלילים הפכו לשירה הרמונית הטובעת צורה לתוהו הקדמון ורוקמת גם דמותה של הילה רעיתו; הוא דבק בה שוב ברוחו, בנפשו, ומצא את תיקונו..

ושוב עברו דורות, והאהבה והשירה נתגלגלו בחזון, המאחד את היקום כולו. ואת חזון האהבה הקוסמית חזה משה אבי הנביאים, יוצר תורת החסד והרחמים, ושוב בא בשיר מיתוס חדש, והפעם בעקבות המקרא והאגדה.

על צוק גבוה וחשׂוּף עמד משה עם שקיעת החמה, כשבזרועותיו גדי רך לרגליו סנה מזדקר אֶל השמים, וממולו בריכת-מלח מתנוצצת כמו כספית. פתאום התלפד הסנה מזהב השקיעה ונוגה זהרו הוצת בכספית הבריכה, הבעיר שולי שחקים והתלכד עם המרחב הבוער באש פלאי... ובתוך אש זו נתאחדו המראות והגונים והיו למנגינת-פלאים אחת של הבריאה המאוחדת. המנגינה האילמת הזאת נבזקה לנשמתו של משה, שנתמלאה אור ושמחה ואהבה לכל יצור – לגדי התמים ולסנה הבוער ולכל איתני-תבל. אותה שעה נתגלה לו סוד האחדות שמעבר לכל שברי הבריאה, האחדות הבאה "מכיסופי כל היצורים אל אלוהים אדירים המרותפים תוכם"... וחזון האחדות שיקע משה בתורה וחוק, למען ישיגנה האדם בכוח האהבה, השירה והחזון. אולם אותה אש-סנה, שצרר משה בלוחותיו, לא נְתָנה לבני-עמו בכל חוּמה וטהרתה, כי הקדיר אותה אדון-הנביאים ב"עשן-תורתו", כדי להתאימה לכוח ספיגתם של יוצאי-מצרים, כי אש האלוהים קופאת בתורת כל אדם... ולפיכך נשא משה את נפשו אל חוזי העתיד, אל שוברי לוחות ישנים ופקד עליהם למוגג "סלעי-חוק ובמות-קדם" ולהצמיח דת חדשה על משואותיהם...

"קין והבל"
זהו מיתּוּס פילוסופי מסובך מאד... יסודו בדיאַלקטיקה הטרגית, הפועלת בתולדות האנושות מקדמת-דנא ולפי חוקיה מתרקמים החיים גם בתקופתנו המסוכסכת מאד. רגלסון יודע יפה את הישגי האדם במשך הדורות, וביחוד בדורנו-אנו.

וְנוֹצְצוּ בַתְּכֵלֶת כַּנְפֵי פִלְדּוֹ, אַלֻּמִּינִיָּן
רְכוּבוֹ. בִּמְעֵי בָזָק צָרַר מִדַּבְּרוֹתָיו.
וַיִּנְקוֹב פְּרָד וַיְפַצְּחו – –
עַד עִמְקֵי קִמְטֵי הָאֵלֶקְטְרוֹן הִבִּיט, מְקוֹם שָׁם
הֶפְקֵר יָפֹזּוּ תַאֲבוֹנֵי חֹמֶר,
יֵהוֹם תֹּהוּ – – –

והאדם חולש לא רק על החומר, אלא גם חודר למעמקי נפשו ומגלה את מצפוניה... אולם המשורר ראה גם את האימים והזועות של ימינו, ראה "מלתעות קנאה, רצח ומדהבה" והאזין לשוועה העולה משירת הדור ואומרת: "ממצוקת היצרים – ישעכם האַין", ותוך חדירה עמוקה לנבכי התהליכים ההיסטוריים קבע, שלב האדם הוא זירת-קרב לתאוות היש ולתאוות האַין , וההתנגשות בין הכוחות הללו היא תמצית ההוויה האנושית, ועתה אנו עומדים על סף הבלימה, לפני חזירת הכול לתוהו ובוהו. ברם משוררנו, איש המוסר וההומניזם, משליך את יהבו על הדיאַלקטיקה, המולידה מניגודים וסתירות את הסינתזה, ומגמת יצירתו "קין והבל" היא להביא לדורנו את בשורת היש הגדול החדש, העתיד לקום על משואות העולם. את הכוחות הדיאַלקטיים, המתנצחים בחיי האנושות, הגשים רגלסון בקין והבל. קין מסמל את בולמוס הכיבוש והבנין, את הרצון בהגדרתו של שוֹפּנהוֹאר, את יצר השׂררה על תבל ומלואה. קין עובד-אדמה, בונה ערים, יוצר נכסי-ציביליזציה ושואף לשלטון, הוא "מדביר העולם"... והבל מסמל את כיבוש היצרים ואת השאיפה למנוחה, לנירוַנה, לאַין. הבל הוא רועה-צאן, איש תם וחולם, שונא עריצות, בז לעושר, רואה את אפסותו של האדם בכל מפעליו. קין – איש האַלימות, התאוות והיצירה, והבל הוא איש הרוח והאהבה, הביקורת וביטול היש. והנה קין הורג את הבל, משמע הרצון הורג את הרעיון, החומר מנצח את הרוח, תאוות היש – את שאיפות האַין. אך קין מקולל הוא, והקללה עצורה ב"ברכה" שהוא מביא לעולם, כי כוח ההרס שבו עולה על כוח היצירה, כי חסר לו המוסר , וסופו להתמוטט עם כל הישגיו ברכוש, במדע ובכיבוש העולם... וכדי להינצל מקללת הבל, נושא קין את באר בת הבל לאשה, ז. א. נוצרת הסינתזה של הכוחות המנוגדים שבאדם, וזו מוליכה את האנושות אל נצחונותיה העצומים. אך אין התמד בהיסטוריה, ובאר בת הבל עצמה הופכת לכוח משחית ומחבל בתוקף קללתו של הבל, בכוח הגזירה של הגורל העיוור, בפעולת התורשה הקדומה, שהרי אדם הראשון הוריש את כל יצריו, הטובים והרעים, לבניו ולצאצאיהם עד עולם... באר בת הבל קמה לנקום את נקמת אביה והורגת את קין ומאבדת את כל יצירותיו ומחזירה הכל אל "צרור האַין"... ההיסטוריה אינה זורמת, איפוא, לפי קו ישר, אלא לפי קו מתפתל, עולה ויורד חליפות, והאנושות נקלעה לקצוות, נאחזת במצודת קין או הבל, ורק לעתים מזומנות ומוגבלות מצליחה היא ליצור ערכי תרבות ונכסי-ציביליזציה גם יחד, מצליחה להסתופף בצל המזיגה המאוּוַה של ההפכים הנפשיים ומגיעה למלוא החיים התקינים והמבורכים. והמשורר חוזה תקומת עולם חדש: הנה מחורבן תבל ומלואה, אי-שם בקמט הרקיעים נמלט איזה אַטוֹם, אשר עין קין לא שזפתו וגם באר לא ידעה את מקומו, והוא ישמש "זרע לפריחת היה חדש"... כלומר, עתיד להופיע בעולם אדם חדש , בעל יצרים ומאוויים חדשים, חפשי מעול התורשה של קין והבל גם יחד, ואז יקום משטר של חיים שכולו טוב...

"קין והבל" – זוהי שירה דמיונית-חזונית, סמלנית-פילוסופית, עשירת הניב ודחוסת המראות, החושׂפת שרשי היסטוריה ואימי הדור ומעוררת את האדם לשינוי יסודי של טבעו ומזגו, לנתיקת כבלי קין והבל, לחתירה למשטר חדש, לגאולה השלמה. שירה זו לא נשאה חן בעיני מבקרים אחדים מחמת הסכימתיות העיונית שבה, משום שאין בה השתלשלות וחוויות – כל הסממנים שביצירות המשוררים והקלאַסיקנים, ברם בתורת יצירה מודרניסטית היא מן המשובחות בשירת דורנו , משום שיש בה סער המחשבה ולהט הדמיון, צירופים סמלניים מפתיעים, המדברים "סוד בשפת הנגלה וטובעים את המופשט במטבע של חזון" כדברי משוררנו.

המסוֹת והרשימות שלו
אלו נתפרסמו בשני ספריו: "מלוא הטלית עלים" (זכה בפרס "למד", תש"ב) ו"שם הבדולח". הראשון כולל בעיקר את מיטב מסותיו על גדולי הרוח והמחשבה האירופיים – שיקספיר ומילטון, ברגסון, פרויד וג'וֹהן דיוּאי, מטרלינק, קרוּטשה, רוֹברט פרוֹסט ואחרים. הן כתובות בלשון נאה, שירית; מסבירות ענינים פילוסופיים עמוקים בציוריות מרובה; מקרבות את "הזר" להשגה העברית על-ידי דוגמאות לקוחות מאוצר תרבותנו; שופעות הברקות רעיוניות וחוויות פיוטיות למכביר . אולם יפים גם הפיליטונים שלו, העוסקים בעניני דיומא ובעניני הנצח; או מעצבים דמויות או מספרים אירועים נדירים; או שרים שירה של זוטות – על כל אלה מרפרף המלאך לבן-הכנפים: ההומור... הזוטות שלו מהוות רוב הדברים שבקובץ "שם הבדולח". הפרוזה של רגלסון מהוללת בפי כל המבקרים.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת