Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

עיונים בשירתו של אברהם רגלסון
עם קבלת פרס ביאליק תשל"ג
הארץ, 15 לדצמבר 1972
מאת ד"ר אדיר כהן

מעשה ראוי עשתה ועדת השופטים לפרס ביאליק בהעניקה את הפרס לאברהם רגלסון, משורר שלא תפס את מקומו הנכון בשירתנו. הביקורת שלנו המעיטה לדון ולהעריך את שירתו, כתיבתו המסאית כמעט לא זכתה לתשומת-לב והמאמרים המעטים המוקדשים ליצירתו נתפשים בעיקרם לסימנים חיצוניים, כמו ל"אמריקאיות" שלו, שספק רב אם היא סימן-היכר מהותי לשירתו ודומה שהמבקרים נתפשו לכך משום העובדה הביוגראפית שרגלסון ישב שנים רבות בארצות-הברית. אמנם נכון הוא שישנם מוטיבים אמריקאיים בכמה משיריו, כי שירים כגון: "ערפל בכרם מרתא", "גשר הסלע", "הדגל האמריקאי בתחתית" מעלים נושאים אמריקאיים ובכמה שירים נוספים מתוארים נופי ניו-יורק, אך אין בכל אלה להטביע חותם של "אמריקאיות". רבים הם המשוררים העבריים המעלים בשירתם נופי ארצות זרות ואין העיסוק בתכנים או ציור-הנופים אומר דווקא השתלבות רוחנית-יצירתית במסכת התרבות של עם זה או אחר, ספיגה ממסורת לשונית-פיוטית משותפת, קליטת מורשת ספרותית לאומית ויניקה של מערכת הסמלים והוויות-הפנים הפיוטיות ממקורות יניקה רוחניים-לאומיים משותפים, מ"לא-מודע קולקטיבי" לאומי משותף.

דומה כי היפוכם של דברים אלה הוא הנכון. אין שירתו של אברהם רגלסון "אמריקאית" ברוחה ובעולמה הפנימי, אלא עברית שורשית. אחרי שקוראים וחוזרים וקוראים את מרבית שיריו של רגלסון, מתעצמת התחושה שלפנינו קודם-כול משוררה של הלשון העברית, משוררן של המלים העבריות לדורותיהן, משוררה של המליצה השירית העברית. במודה ובכוונה תחילה, מתוך תכנון זהיר וקפדני, חקר שכבות הלשון העברית, קשב עמוק למבעה של השירה המקראית ושירת ימי-הביניים, לשון הפייטנים ולשון המליצים, רוקם רגלסון שירה שעיקר תנופתה ועיקר ייחודה בכוחה הלשוני, בהאדרת המדיום הלשוני שהוא רואה בו חזות הכול, שירתו היא חגיגה של מלים, השתכרות מצבעיהן, צליליהן, מטענן, האסוציאטיבי, פתיחותן אל תקופות קדומות, כוחן המרמז והמעורר, מתחן הרעיוני, ביטויו הסמלי ומעל לכול מוחשיותן וחשיבותן כפרודות של יופי.

רוב המבקרים שכתבו על שירת רגלסון הולכים בעקבות מאמרו הנאה של אברהם אפשטיין, שספרו "סופרים עברים באמריקה", על אף שנתיישן לא מעט, הוא עדיין הספר הטוב ביותר שיש לנו על היצירה העברית בארצות-הברית. אפשטיין קבע במאמרו, כי "הרצאתו השירית מצומצמת, מרוכזת, מהודקת-ביטוי וכבדת-קצב, פעמים אף כדי חוסר נשימה. אף-על-פי-כן היא בהירה למדי, מגרה ומעוררת הדים, כצליל עז וחותך זה המכה גלים רחבים באוויר". על קביעה זו חוזרים רבים ומדברים על ריכוז, הדיקות וגבישיות בשירת רגלסון. דומני כי תמוהים הדברים ואי-נכונותם זועקת. היפוכם הוא העולה כמעט מכל שיר ושיר. לא הצמצום והריכוז הם סימני שירתו, אלא השפע, הרחבות, ההתרוננות המילולית, לא הדיקות וגבישיות מציינים את ניבו אלא מיתוחו, עיבויו תוך חזרות והשלמות בגוני-מלים, בשיבוצים לשוניים, בהחייאת צורות לשוניות קדומות, בליקוט שיטתי של מלים מרבדי הלשון השונים, תוך שהוא מכניסם לקריאה לשונית חדשה, אשר לה הם תורמים את מטענם הלשוני הסגולי ובתוכה הם נרקמים לאיכות שירית חדשה שאיננה מעשה-הרכבה, אלא מעשה יצירה בחומרי לשון.

הפואימה שלו "חקוקות אותיותיך", אשר בשמה קרא אף את כינוס שירתו, כולה שיר תהילה ללשון העברית, ולכשעצמה היא הוכחה של נגינה וירטואוזית על מאות מיתרי מלים המשמיעים יחד לחן עשיר. רגלסון מעלה את כוחה היוצר, הבורא, המלכד והמפעים של הלשון ומונה שבחיה – "ואת הלא בפסוקיך פשר-יופיך ובסגנונותיך שערות-עוזך / מה-מה מיקרות מילותיך אלקוט – / ומי ישחר סתרי תמונת אותיותיך, חיטוב-צלעותיהן ואהליאבות-חלוליהן, / ומי יסק אל גובה תנועותיך, מזלות מנהיגים לאותיות, / וכמזלות ברקיע זערו לעין, גם כי עצמו במאוד – במאוד? / ומי ירגול עד חביון טעמיך, / והם נשמות לתנועות, מנגינות לכוכבים?" בלשון פיוטית מתאר הוא כוחה של הלשון העברית, תמורותיה ההיסטוריות, שוזר הערות והארות שיריות על הפעלים, הזמנים, הגזרות, המשקלים, מלות ההגיון ואותיות הקשר, השמות והמינים וכל חוקי הדקדוק. פואימה ארוכה זו, בת עשרים הפרקים, איננה אך שיר אהבה ללשון, כי הלשון לגבי רגלסון היא הרבה יותר מאשר מדיום לתקשורת, חייה חיים עצמיים, היא עולם מלא, היא מישטרו של עולם, קיצבו, תנועתו, תודעתו העצמית, נשמתו – "אתך לצקת, להקפיא, להדשיא, להחיות ולדובב, / אתך לפסוק 'כי טוב' ולשבות שבת-יוצרים;/ – – – / אתך ההנתי גשת ותקן פגם-אלוה, / העדר שלום מלכותו מבאי-ארץ, – / ותהיי לי לשון בריאה, לשון התגלות ולשון קץ-הימים".

מול השפע הלשוני העצום, שלל גוני הצורות, הצלילים הגועשים וההתנחשלות האדירה של מלים, ניצבת הפואימה הסיפורית "עקידת שלמיהו", שהיא מבחינות רבות, הקוטב האחר בשירתו של אברהם רגלסון. אם "חקוקות אותיותיך" היא פואימה החקוקה בסלע, מעין מונומנט לשוני-אדריכלי, הרי "עקידת שלמיהו" מתפרקת מן הקישוטיות השופעת והיא חקוקה בלב. כאן חדלים הדברים להיות חיצוניים, חכמים מאוד אך קרים והופכים אינטימיים, מעלים יחסים אנושיים צלולים בווידוים הנכאב ובהירים במבעם. לפתחה של פואימה כזאת, המתארת מותו של ילד קטן ומעלה וידויו הכן של אב המתייסר באשמתו, אורבת סכנה של סנטימטאליזם ומלודראמטיות. לא כן בפואימה של רגלסון, אשר הפאתוס בה ממותן על-ידי השפעה התיאורית, ציורי נופים ומקומות, אנשים ומראות החל בתיאורי האי מאנהטן בראשיתה של הפואימה וכלה בתיאורי האונייה הנכנסת אל מפרץ ניו-יורק בסיומה. אמנות הלשון של אברהם רגלסון בפואימה זו היא אחת ממעלותיה של היצירה, אך היא אף בעוכריה. רחבות הביטוי, מעופו ושפעו שומרים מפני הגלישה הסנטימנטאליסטית, אך מאידך-גיסא מקלישים את עוצמתה של החוויה, פורטים אותה לאסימוני מלים, לתאוריות דברנית, שלעתים קשה להכילה.

אברהם רגלסון איננו נותן עצמו עד תום בשירתו. הוא חכם מדי, מחושב מדי, אדריכל של מלים וצורות, הוגה, שהרהוריו הפילוסופיים מתנסחים בטורי שיר מהוקצעים מדי, עשירים יתר על המידה, מהממים בשפעתם התיאורית והלשונית. את החומר השירי מעצב הוא בתבניות אידיאיות פרי הגותו וזיקתו אל המיתוס. דוגמה מאלפת לדרכו השירית הוא המיתוס הפילוסופי שלו "קין והבל". בדמותם של קין והבל מגשים רגלסון את הכוחות הדיאלקטיים המתנצחים בחיי האנושות, את מאבק היצרים שבנפש האדם. קין מגלם את יצר הבניין, העשייה, הכיבוש והשלטון. הבל מסמל את כיבוש היצר, החלומות, שנאת העושר והעריצות והראייה הפסימית של אפסות האדם בכל עשייתו – "האחד בונה, בוער, צרוב עקרבי-יוצרים, / השני תבל תאוות יראה, וכסוף אפס". קין רוצח את הבל אך הוא מקולל, כוח ההרס שבו עולה על כוח-היצירה, וכדי להינצל מן הקללה נושא הוא את באר בת הבל לאשה. "רוממות והוד לקין הורה הנצחונות, / רוממות והוד למין האדם מדביר עולם, / והוד, הוד ומאוד לבאר בת הבל, / לימין קין עזר, אשר אלפתנו / הגיון תחת געש, איחוד תחת חמס..." אך בת הבל נוקמת נקמת אביה והורסת את קין ומפעלו ומחזירה אותם אל האין. רגלסון אינו מוכן לסיים בחזות האין ומדביק לפואימה חזון אופטימי על אדם חדש שיקום "והוא ישמש זרע לפריחת היה חדש"...

רגלסון תופש את האדם כחלק מן הטבע שהוא קוסמי, מן הזמן שהוא אינסופי ומן התבל שאין בה אחרית וכליה, כי אם מיתה והתחיוּת. גלגל חוזר של חיים ומוות ולידה מחדש. פילוסופיה זו שזורה ברבים משיריו ומתעצמת ביצירות, כגון "שיר התיקון", שבה רוקם הוא מסכת חיי אדם, שהוא תוצאת התפרדותו של האלוהי לדמויות, דמויות אשר "כל אחת – אין סוף כפות, משווע מגבולותיו, אך למען שוב והיות אחד כבראשונה". המתח ההגותי שבשירתו מכביד עליה ולגבי לא מעטים משיריו דומה כי נכונה קביעתו של אברהם אפשטיין, שהטעים כי "זוהי שירה פילוסופית-רומאנטית החותרת לסוד החיים הקוסמיים ולשורשי היצירה והבליה שבעולם התופעות ובעולם הרוח. באווירה מופלגת זו של חוויות-ראשית הכול מקבל צורה סמלית והיסוד האישי-האינדיבידואלי כמעט חסר. יש אמנם תפיסה עמוקה בטראגיות גורלו של האדם, שבה נותנים נפתולי נפשו, צער אהבתו, תאוותיו וכשלונותיו, אבל בצורה כללית, סוגית – כגילויים של חיים ומוות, פריחה ובלייה בתוך התהליך הנצחי הנמשך מן היש אל האין וחוזר חלילה. תפיסה קוסמית זו מביאה בהכרח לידי תיאורים כוללים, אמנם עשירי-דמיון ונהדרי-ציורים, אך הם חסרים את הרטט האישי, את היחידיות של הנפש החיה, את הפארטיקולאריות של המצב המיוחד".

דווקא ליד שירתו העמוסה לעייפה מטען הגותי, חובקת מכמני לשון, מעלה זכרי סימבוליקה קבלית, פותחת פתחים לנתיבות של תורת מסתורין, מתמודדת עם סבכי הארוס וחוזרת ונבחנת במבחן היצר, שהוא תנאי היצירה, מתבלטים שיריו הקטנים, הפשוטים, התמימים והמשוחררים המכונסים ב"אל האין הנבקע" במדורים "חרוזים בהברה האשכנזית" ו"חרוזים בהברה הארץ-ישראלית". רבים מהם מעוטי עוצמה פיוטית, חרוזים קלילים על נושאים כבדים, מעין אנטי-תיזה לכל מהותו השירית של אברהם רגלסון. אולם עצם הימצאותם של שירים אלה בכפיפה אחת עם שיריו האחרים מדגישה כי את כוח-היצירה של רגלסון ועיקר ייחודו יש למצוא בבריאה הלשונית-השירית, בעיצובו של עולם הגותי-תיאורי שנברא במאמר והמאמר עצמו – עולם מלא.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת