Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

קין והבל
אברהם רגלסון, קין והבל. שיר. הוצאת "ים" קליבלנד, אוהיו, ירושלים תרצ"ב

מאזניים, מדור "בקורת ספרים", גליון ט (קנ"ט)/ 28 ליולי, 1932
מאת פ. לחובר

אילן היחס של משפחת הקינים הוא לא רק קדום מאוד, אלא גם ענֵף; הוא בעל שרשים ובעל ענפים מרובים. בספור בראשית עצמו קין הוא גבור-ציד, וקרוב הוא לתובל-קין, הלוטש כל חרש נחושת וברזל; איש-שדה הוא כעשו, והוא גם איש-אדמה ; והוא גם בונה עיר (בראשית ד', י"ז). אחר-כך קבל, עוד בספור התנ"כי, כמה צורות אחרות, ובאגדה, כן בזו שלנו וכן בחיצוניות, הוסיפו על הצורות האלה. הוא מעין סמל הנגוד בכל דור, מקור היצר הרע בעיני בני הדור. בדור של מרד הוא נעשה גם סמל המרד, כמו אצל ביירון ואחרים. הוא גבור נע ונד בהיסטוריה, ועל-כן הוא מקבל כמה וכמה צורות. ועל פיו מקבל כמה וכמה צורות גם הבל אחיו, שהוא אח לו כמו יעקב לעשו, ההולך בעקבו ומעכב אותו.

בדורנו רואה איש-החזון את קין והבל בדמותם של הכוחות האיתנים הרבים על ממשלת העולם וקניניו. קין הוא שוב בונה העיר.

וַיְהִי אָנֹכִי בוֹנֶה עָרַי, גּוֹבֵל חֵמָר,
מְאַזֵּן צוּר אֶל צוּר, עַמּוּדֵי שְׁחָקִים יוֹרֶה,
וְזוֹרֵק הָאֲנָךְ...

כך אומר קין בשיר "קין והבל", כשהוא נצב לפני אדם אביו עם אחיו הבל לבקש משפט ממנו. והבל – הוא רואה בכל תֵּבֶל. רק מארה הוא רואה בעושר, וברעבון של רדות ובנות הוא רואה "שוט-פתנים", מעשה שטן אכזרי.

בדמות כזו אנו רואים בראשית החזון הזה את שני גבורי בראשית, והחזון הוא חזונו של משורר, ועל-כן הוא גם "צרוב עקרבי-יוצרים". הוא נעשה יסוד עולמי, נצחי, הבוער בתאוותו לבנות וליצור. והבל הוא הנכסף אל יסוד אחר, אל יסוד האפס, אל ממשלת הנירוונה. ושניהם יחד הם האדם, ועל-כן גם אדם הראשון, שממנו מתחיל השיר הזה, אינו מיותר בו, כמו שאפשר לדמות בהשקפה ראשונה. כי מקור הנגוד הוא בגזע האדם. ואכן גם לבו של האדם הראשון אינו שלם עמו. גם הוא שואף אין ויש. הוא מלא כולו יאוש בשעה שהוא נגלה לפנינו. שח הוא תחת משא החיים וסבלם – ושואף הוא להתחדש, להתנער מכל מה שהיה ולשוב אל אשר יש ויהיה.

קין והבל הם כאן מעין המאור הגדול והמאור הקטן, שנתלו שניהם ברקיע שמיו של האדם והם מאורות עולמו. וע"כ בדמותם שבספר יש גם רמז לדמות חמה ולבנה: מול שחור קווצותיו של הבל, סמל הלילה, סומרת כאן אדמות רעמת קין. כי גם יסודות מתיים, הנמצאים פה ושם בחזון הדורות שלנו, נבלעו בחזונו של המשורר. וזהו ערכו המיוחד של השיר, שבכמה פרקים ממנו בא חזון היום במגע עם חזון העולם, עם חזון קדמון וראשית, ואחרית ובראשית כאילו נשקו בו. יפה היא ביחוד דמות-הבראשית, הדמות המיתית והאגדית, של באר בת הבל. המשורר רואה אותה כמעט בכל בדמות קדמוניה, כאחת מבנות-האלים העתיקות, אלה שהן עתיקות וחדשות תמיד.

...צוּל-עֵינֶיהָ
כִּירַקְרַק מֵימֵי יָם רְקוּעֵי תְכֵלֶת חָלָל,
שְׁלַל רֹאשָׁהּ גָּדוּשׁ זָהָב, יוֹרֵד עֲלֵי עָרְפָּהּ;
חֲגוֹרַת קָנִים – כְּסוּת לְיִקְרַת בִּטְנָהּ סְבִיב
וִירֵכָהּ וְשָׁדֶיהָ – בְּשׁוּלֵי שָׁמֶשׁ...

היא בת לאביה הרועה, הנכסף אל האפס והאין, דמות פסיבית, של מקבל ולא של נותן. אבל היא נכספת גם תפקיד-החיים שלה בעולם. בין חלוצי-דשא היא מחכה, בודדה ויחידה, לתפקיד אשר מנה לה אלהים, והוא עוד נסתר ממנה, והנה בא לקראתה קין, והיא משלימה לזמן עם הורג אביה, ומקבלת על עצמה את התפקיד, אשר שם על שכמה, להיות לו לעזר בעולם, ויהי הוא מרתיח את לב בני-האדם לפרוץ, לכבוש ולהתנחל, והיא "מצמקת עין תאבונם, שמה חוק לדמם, לשצף-פיהם – מתג בל תהי יד איש באחיו". וכך אומר קין למלוך יחד עם בת הבל, ויחד לבנות "נצחון אנוש עד גדות שחק". אבל קין נשאר – קין, ובלבו הוא צוחק ואומר:

שְׁבַרְתִּיךָ שֵׁנִית, הֶבֶל! גְּבֶרֶת אֶקְרָא בִּתְּךָ,
וְהִיא אַךְ דֶּבֶק בֵּין לְבֵנַי תּוּשַׂם, חִכּוּךְ
לְמוֹ גַלְגִּלַּי לַהֲאִיצֵם בִּמְסִילּוֹתָם;
וְהָיָה אוֹיבִי – עַבְדִּי,
אַל-חֵשֶׁק – סַבָּל חָרוּף לַחֲשָׁקַי נֶצַח.

ולב באר גם הוא קן זמה ומזמה. כי גם היא, כמו קין, נמשכת ליסוד נפשה היא וחורשת להורג אביה. היא אומרת בלבה:

יְדֻשַּׁן אֹרַח קַיִן, וַאֲנִי עוֹזַרְתּוֹ,
עַד יָבוֹא אֶל תַּכְלִיתוֹ, וּמְלֹא הָעוֹלָם
יִשְׁתַּטַּח רוֹתֵת וּמְצַיֵּת לִרְצוֹנֵנוּ.
אָז אַךְ בְּשֻׁתְּפִי, מֵחֵיקוֹ אֶגְזוֹל מַלְכוּת,
וּבְשָׂרְרִי אֲנִי לְבַדִּי
אֲדַלֶּה כָּל הַיְּקוּם מִקְּלוֹן בְּרִיאָתוֹ;
וְהָיֹה יִהְיֶה חֲלוֹם הָאַיִן חָלַם אָבִי,
וְתֶעֱצַם נִקְמָתִי מֵעִם שׂוֹטְמוֹ, פּוֹטֵר דָּמוֹ.

וכך לא תוכל גם ממלכת קין הגדולה לעמוד ולהתקיים. וכשהוא מגיע לפסגות נצחונו והוא נא כולו בזיו תאומי השמשות, אשר תלה ברקיע, שמשות אשר לא ידעו לילה, ובכל המעשים הרבים והגדולים אשר עשה בימים ובנחלים ועל פני האדמה, והוא רואה את עצמו כאחד עליון, אשר "לפניו שח כל יש", ומכריז על מלכות האדם, מלכות היוצר וממשלתו, מתעוררת בת הבל ושמה סם המות בכוס יינו, אשר הוא מרים לכבוד הנצחון שלו ולכבוד הכנעתה, ומלכות האפס קמה, מלכות האין העמוקה והכל טובע בבאר הנצחית של האפס הנצחי.

אולם גם נצחונם של הבל ובתו אינו יכול להיות שלם בעולם, בקוסמוס הגדול, האין-סופי, ומ"פרור כוח קט", שנם באחד ממקומות-הסתר שבהויה, בתוך "קמט ברקיעים", הולך וצץ, הולך וקם עולם חדש, וגם הוא מלא

... סְפִירוֹת וְסֻלָּמוֹת
(גַּם לוֹוִים וְגַם נִפְלִים מִמַּטְבֵּעַ-קוֹדְמִים),
מַחְתָּרוֹת, כִּתּוֹת אוֹרִים, זְרָמִים וּבִדְלוּחִים,
גִּדּוּלֵי עֵץ וּבָשָׂר, תְּמוּרוֹת וְתוֹלָדוֹת,
עַל רַעֲבוֹנָם, פִּרְפֻּרֵיהֶם וְגוֹרָלָם.

לכאורה יש בשיר זה רק משירת הזמן, אבל עין הגורל, גורל האדם הנצחי, תציץ גם היא מבין שורותיו. ועל-כן אנו חוזרים ושבים בו לבראשית וליצורי בראשית, ובקראנו בו אנו מרגישים כי עוד לא תמה ממשלת האלים.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת