מעריב / י"ח כסלו תשל"ג, 24 לנובמבר, 1972
מאת יעקב רבי
על אברהם רגלסון, חתן פרס ביאליק לספרות יפה תשל"ג
אם נשאל, על דרך השיגרה המקובלת על עורכי חשבון ה"מלאי" ומקורות-האשראה של ספרותנו: מהי תרומתו של אברהם רגלסון לשירה העברית? – הלא ייקל להשיב. אופקי-החוץ של מה-שמכונה ספרות-התחייה היו צרים למדי: מקצת-משהו מן השירה הגרמנית, יתר מזה- מן השירה הרוסית. עד שבא טשרניחובסקי והרחיב במידת-מה את האופק, הן ביצירי-מקור שלו והן בתרגומיו, לצד ספרות עמי-הקדם, משומר ואכד עד יוון ורומי, ואף לעבר צידי-דרכים של פולקלור-העמים, כגון אפוס-קאלוואלה הפיני. טשרניחובסקי גם הרחיב את אפיקי הזרימה של מוטיבים, תכנים, צורות והלכי-נפש שיריים- מן החוץ אל הפנים, תוך "דין-ודברים" או עימות דיאלקטי "בינינו לבינם", כגון בשירו "לנוכח פסל אפולו".
בין כך ובין כך, אוצרות ממיטב ספרות-העולם היו כמו מחוץ לתחום, לא נודעים כמעט ולא מקרינים מזיוום: הדברים מורים בראש-וראשונה בשירה האנגלית והאמריקנית. נסיבות היסטוריות וגיאו-פוליטיות- הגירת המוני-יהודים ל"מדינת-הים" ותלותה של ארץ-ישראל בבריטניה במשך שנות-דור- הלכו-וקירבו אותנו בכוח רב לספירת ההשפעה האנגלו-סאכסית, אולם ההשפעה הרוחנית של ספירה זו, לטוב או למוטה, פיגרה קמעה. כבר "שמענו" אנגלית, כבר אימנו את ידינו לכתוב אנגלית, "לשון הרשות"- ועדיין משק כנפיה של הספרות הגדולה הכתובה בלשון זו נגע בנו אך- מעט.
זכותו של רגלסון, אם נורשה לנקוט לשון-מליצה, היא בכך שהכניס מן היפהפיות האנגלו-אמריקנית לאוהלי שם ועבר- והוא עשה זאת על רמה שירית נשגבה, בכוח סוגסטיבי מופלא, כקולט וכונס נכסי-זרים ו"מממש" אותם בכוח-המצרף האישי שלו, בחינת מעשה יצירה חדש.
זו זכות ראשונים של אברהם רגלסון, אף כי לא זכות יחיד. היתה, לפניו ועימו, פלייאדה מפוארת של משוררים וסופרים עברים-אמריקניים: בנימין-נחום סילקינר, אפרים ליסיצקי וראובון ואלנרוד נוחם-עדן, וייבדלו-לחיים ישראל אפרת, שמעון הלקין, ראובן אבינועם, גבריאל פרייל. אולם רגלסון, דומה, הוא האמריקני ביותר בסגר חבורה זה: לא במערך נפשו או בהתייחסותו אל החיים, כי אם בהתרפקותו השוקקת על המורשת של אמריקה (ואף של (ואף של אמה הורתה אנגליה)- בשירה, בסיפורת ובהגות.
מה שמעניין- ומעיד על חותם אמת של יצירה- הוא שאין אנו חשים בשירתו שום זרות, שום "מעשה תרגום" מסותר, שום עקבות של "בת-אל-נכר". רגלסון ה"אמריקני" הוא העברי במשוררי דורנו. עברי, קודם כול במעמד הלשון שלו : דומה, שום משורר לא הירבה לתור ולסייר כמוהו במרחבי העברית, ממש עד קצות גבולה, ו"להביא הגורנה" פנינים ומרגליות נידחות. ודאי, מי לנו עבריים משלונסקי ומאורי-צבי גרינברג: אבל הם- בררנים, שוקלים ומודדים, מקרבים ודוחים, שמים פדות בין סולת לפסולת, ואילו רגלסון הוא הרפתקן הלשון במיטב המובן. אין הוא איסטניס, אלא עושה ניסויים ותירגולים בחומרי השפה, בכל החומרים האפשריים- החל מתצורות וניבים נדירים שבמקרא, שהוא גואלם מבדידותם וחידתיותם, מפיח בהם חיים וטוען אותם במיטען סמאנטי איתן, דרך שפת הפייטנים הקדמונים, שהוא משיל ממנה גידולי פרא של "אץ קוצץ" ומציג אותה בכל תמימותה האגדית, עד מאמרי חז"ל ולשון הפילוסופים וה"מעתיקים" של ימי הביניים, שתחת מגע הקסם שלו היא מתגהצת מקמטיה ונעשית מדיום לשירה לירים, ועד לניצול בלתי מוגבל של האפשרויות המזומנות ע"י "מיכלי הקבע" של הדקדוק העברי- משקלי השמות ובנייני הפעלים. עם כל "הרפתקנותו", יחסו של רגלסון ללשון הוא יחס של חרדת קודש: אין הוא בורא ניב שפתיים חדש מ"רובדי הלשון השונים לדורותיהם", אלא הוא מניח כל מרכיב ו"פריט" לשוני בייחוד זהותו ובנאמנותו למקורו, עם שהוא משביח כאמור את המיטען הסמאנטי של מלים וניבים, כך וכך ארכאיזמים- בידי רגלסון הם נהפכים למודרניזמים בעלי עוצמה סוגסטיבית רבה.
הנה דוגמאות מיספר של שימושי לשון רגלסוניים אופיניים, מרביתם מן הפואימה "קין והבל". "צול עיניה [של באר בת הבל] כירקרק / מימי ים רקועי תכלת חלל" (עמ. 121). צול במשמע של צולה או מצולה, והוא לשון השאול מפיוט של הקליר ("טבועים בצול"). והצירוף "תכלת חלל"- גונם של מרחבי השמיים,- כלום אינו טבוע על דרך ההקבלה האסוציאטיבית, בדפוס של "נחושת קלל"? ולהלן: "ונגפה עיר את עיר ושלטן שלטן יכרות" (עמ' 123). שלטן- שי"ן בקמץ קטן, טי"ת בקמץ גדול- היא צורת משנה של שלטון המצויה בתפילת העמידה לימים הנוראים ("כמה שידענו ה' אלוהינו שהשלטן לפני").
ושוב באותה פואימה, בעמוד 126: "ונתון ידע ביד קין, ויילכו..." כאן- שימוש שירי קדום בצורת המקור הסתמית, "נתון", כתחליף לצורה מוגדרת בזמן, בגוף ובמין – שכן הכוונה היא לבת הבל אשר נתנה ידה ביד קין. על אותה באר בת הבל אומר המשורר (עמ' 129) שהיא ניחנה בסגולות של "רוממות וערץ". ערץ- צורת מישנה במשקל הסגוליים של עריצות, שוב בעקבי לשון הייפטנים. והנה בה בפואימה (עמ' 119)- בנייה חופשית מאוד של תואר שם: "וכמו גוש קרח נזיז". נזיז, משמע- בעל כושר לזוז. אפשר שאין זאת בנייה "על טהרת הדקדוק", כי השורש זוז הוא מגזרת נחי ע"ו, ואיך תתחבר אליו נו"ן תחילית? אבל מה בכך? החירות הפיוטית מתירה צירוף מין בשאינו מינו או גיזרה בזולתה, הוספת הנו"ן מרמזת על קרה לכך וכך תיבות שעניינן ניתוק: נדידה, נסיעה, נשירה נשילה, ולוא יהי "נזיז" על משקל נשיר, או בדומה למשקל נייד.
אין זו פליאה שאברהם רגלסון, ה"אמריקני" במשיררינו, הוא גם העברי שבהם. היא הנותנת! התמצאותו-התחיותו באנגלית, העשירה בלשונות הן מבחינה "מילונית" והן מבחינת שפע האפשרויות של צירופים וקליטת חידושים- שימשה לו למשורר מופת ודרבון "להעמיד בנסיון" דומה את העברית, ואכן הנסיון עלה בידי בצורה מרהיבה.
עצם ה"מאגנום-אופוס" של רגלסון, הפואימה הגדולה ("חקוקות אותיותיך") היא שיר תהילה- אודה ללשון העברית, היא מזמור לגבורה ולעזוז שלה, החובקים עולם ומלואו, השותפים כמו למעשה הבריאה.. אך לכשנרצה, פואימה זו היא גם המאניפסט הפיוטי-אידאי של המשורר, אספקלריה לאמונותיו ודעותיו ולדרכו בספרות. ניטול שורות אחדות מן הפתיחה, המדברות בעד עצמן וגם בעד כלל יצירתו של רגלסון, על מיכלול מניעיה ויעדיה:
"חקוקות אותיותיך בתבנית עולמי, רחימה בלשונות!
חרצן בזג, ענבל בזוג, רזך רחשתי, הו עברית,
מכל תוארי תבל-שדי ואופניהם:
את בצדק וכוכב! את בשבתי ומאדים!
את באור הגלגל, עולה עד אריה, בטרם ירח יעוז!
את בירח קצוץ-לחי, נוסע על פני שור, תאומים, עקרב!
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
את בחמה המלאה, ובדשאים הרטובים,
משגשגי בעירבוביה ואיש-איש מהם אל חוקת מינהו חרד:
פואה, אברש ויועזר, כרשינה ואפעון,
ושוכניהם מן הכנימיות, הנקרים, החיפושיות,
מטות החרגול ועדרי הפרפר,
את בשיחים ואילנות, אם בדודי-כפיים ואם חבורי-יערות,
בכול אגששך אור מתגשם,
בכול אשיגך שכל מתנוצץ".
אחרי מובאה זו אקדים "הערת שוליים" על מלאכת השיר של רגלסון, או על הניגון הסגולי של שירתו. אין זה ניגון מכוח מיקצב פורמאלי וחריזה, אף לא מכוח פעלולים פונטיים (ואפילו גראפיים!), כדרכם של קצת משוררים חדישים: אלא הניגון הוא מצד אחד באליטראציה מתוחכמת (ראה השורה השניה לעיל, שבה ח', ז', ר' וע'- דווקא הקשים שבהגאי הלשון!- מתעלסים בחן ונועם, במין "קונטראפונקט" חד פעמי), ומאידך גיסא עולה הניגון מן האתנחתות הארועות, המבטאות במירווחי דומייתן את עוצם התפעמותו של המשורר.
השורות שהבאתי הן כרוז מבשר לשירה קוסמית פאנתאיסטית, שבה "תבל" ו"שדי" כרוכים יחד, במקף מחבר, והלשון- מדיום התודעה וההתוודעות האנושי- מתעלה למעלת "אור מתגשם" ו"שכל מתנוצץ". אין פדות בין ה"כלי"- שפת בני אדם זו הקרויה עברית- ובין תכולתו האורית והתבונית: מאליהן מתבקשות כאן אסוציאציות אל תורת הסוד היהודית. עד כאן- "כללות" שהם כבשונו של עולם: תבל-שדי, אור, שכל, לשון, אך לא פחות חשובים ה"פרטות", התיאור שקוי האהבה והערגה של מעשי הבריאה, המתמצה בקריאה בשמם של דברים ויצורים- גרמי שמיים, קטני חיות, אילנות ודשאים: חיקוי מעט לדרכו של האל, שברא את עולמו באמירה, בנקיבת שמות!
אכן, שירת רגלסון היא במירבה ובמיטבה שירת הדברים והמעשים "כמות שהם", בתואריהם ובאופניהם, בחזותם החיצונית ובמנגנונים ההווים והפועלים בהם בהסתר- לא פחות משהיא שירת תהודתם של הדברים בלב המשורר. זו שירה לירית כאשר היא קודם כול שירה תיאורית או אפית, ולעתים- אפילו דידאקטית! כמה עוז דרוש לו למשורר בן זמננו לאחוז ב"נושנות" אלו של אפיקה ודסקריפטיביות למדנית- וכמה תעצומות כשרון נחוצות לו כדי להישאר בה בעת, מודרני, "מגלה טמירין" וחד פעמי.
ברם, בתוך "תבל-שדי" זו, מבעד ל"אור המתגשם" ול"שכל המתנוצץ"- יש הרבה טראגיות, שכול וכשלון וחדלון. האדם הוא בית הקיבול של טראגיות זו- ולא מפאת דלות כוחו מול היקום! אדרבה, אין כמעט גבולין לכושר-העשיה-וההישג האנושי, ובפואימה "קין והבל" (המכונה בכותרת מישנה "מיתוס פילוסופי") תוקע קין, בנו של אדם הראשון, יתד בכוכב לכת שמחוץ למערכת השמש: בוודאי לא רק "דמיון פיוטי" כאן, אלא כעין נבואה "מדעית בדיונית" המתיישבת עם ההרקעה אל החלל החיצון בזמננו...שורש הטראגיות הוא ביצרים המתגודדים בנפש האדם, והגת חשבונם של יצרים אלה אינו פשוט ואינו ניתן בנקל להפרדה, לסיווג ולחריצת משפט של "טוב" ו"רע". ב"מיתוס הפילוסופי" הנ"ל מסמל קין את ייצר העשייה והבנייה (המרומז בשמו: קין נגזר משורש קנה, שעניינו יצור). אך כל מעשה בנייה- שברו בצידו, מלכתחילה הוא אב חטאת של קנאה ושנאה ורצח אח קרוב, ובהמשכו כרוך הוא בדיכוי ונגישה- וגם בנגיסה גסה מאוצרות הטבע. ואילו הבל ובתו, באר, מסמלים את המחאה המהפכנית של "משק הגזל" של קין, מחאה שסופה מידרדרת לניהיליזם גמור.
כנגד העיבוד הזה של מוטיב קין והבל, שנשמעים בו טונים אולטרה אקטואליים של כיבוש הקוסמוס, השחתת הסביבה ומרד הצעירים, מצוי בפואימה "עקידת שלמיהו" (שיש בה יסודות אוטוביוגראפיים) גילגול המוטיב של עקידת יצחק. כאן, ההתרוצצות היא בין יצרי האהבה התמה והחושים ההומים ומורתחים- "בשגם הוא בשר",- והמאבק תובע את קרבנו, את "בנך אשר אהבת", אשר לא ידע חטא. (אף כאן הערת אגב. ב"עקידת שלמיהו" משוקעים תיאורים רוטטים של הווי הבוהימה התל אביבית בשנות השלושים. יש איפוא לפואימה זו גם טעם היסטורי תיעודי,- ומי יהין לומר שטעם זה מפחית מערכה האמנותי? גם כאן עמד לו לרגלסון האומץ "לדבר שיר", והשיח לפי תומו, לתאר במסגרת שירית "דברים כהווייתם", לצייר דיוקנאות של אנשים ולהעריך את מעלליהם. ממש מעשה נס כפול התרחש כאן: ב"עקידת שלמיהו" ניצלו מן הנשייה "עובדות דוקומנטאריות", ו"הירידה" של המונן ושאונן של עובדות לא פגמה בשגב השירי).
הפתרון של הסיטואציה הטראגית אינו על דרך הקאתארזיס, כמו בטראגדיה היוונית, כלומר: הזדככות מתוך הודאה במימוש גזירת הגורל וקבלת דינה,- אלא הפתרון הוא במישור הקוסמי, בהכרח במהותה של "תבל-שדי", שאין בה אחרית וכליה כי אם "גלגל חוזר", חזרה תדירה את המקור ומיתה צורך תחייה. כך הפואימה "אל האין ונבקע", האדמה מנחמת מתנחמת על אדם שמת והובא אלי קבר, "ממני יצא, בתוכי חי, / והיום אלי שב / איש פלאים יודע אותי ואתכם, / שואף דשאי וגשמי, / מאזין תפילת צפורי, / מגביר חיי בחייו, / כאמן שש על פרק נשלם בטוהר, / כן אשיש אנוכי. / כי איש וגזע עם ומין האדם, / וכל משפחת חיה וצמח / פרק הם במגילותי המשתזרות, / זיע וזרם בים-חיי, / מתבטלים מתוכי רגע / ונבלעים בי / וכל שינוי וכל רתת עברם, / לא ריקם עבר, / כי לתגבורת נפשי בא ולפאר כולנו".
*
רגלסון תירגם תרגומים חופשיים מן השירה האנגלית והאמריקנית (חופשיים, משמע: בלי כפיתות למיקצב ולחריזה שבמקור), וזכורה לחן וחסד, בין היתר, גירסת שירי אמילי דיקינסון מפרי עטו, שראתה אור לפני כשנה ב"מאזניים". אך לא פחות מזה סיפר באהבה על השירה, הסיפורת וההגות שנכתבה אנגלית משני עברי האוקיינוס, ועל דמויות של משוררים והוגי דעות. הוא סיפר על כך- הן בשירים (כמו הפואימה "שני ברבורים ונהר", על ויליאם באטלר ייטס, אביר המשוררים האיריים), הן בקובץ מסות, "אראלי מחשבה", על כמה פילוסופים שמעיונם התבשם.
|
