הפועל הצעיר/ 24.6.1969/ שנה ששים ושתיים
מאת מ. אונגרפלד
אברהם רגלסון הוא משורר הוגה. וכשם שמשובצים בשירתו הרבה פניני מחשבה ורעיונות פילוסופיים, כך מתרוננים מתוך מסתו העיונית – ההגותית – הפילוסופית הרבה צלילי שירה.
מקורית היא שירתו של רגלסון בתוכנה ובצורתה המיוחדים ובנושאיה. והיא שובה לב במעוף דמיונה ובהברקתה המחשבתית
כשם שבשירתו ההגותית הולכים הפייטן ואיש המחשבה שלובי זרוע, כך מאוחדים הם הפילוסוף והמשורר באחד עשר פרקי המסות הפילוסופיות, המכונסות בספר שלפנינו. לכאורה, אין כאן אלא הרצאה על משנתם הפילוסופית של גדולי הוגי הדיעות בדור אחרון, שחידשו משהו נועז בעולם המחשבה האנושית, אך באמת יש כאן הרבה יותר מזה, מעניינת אותנו כאן בעיקר גישתו המיוחדת של המחבר לכל שיטה ושיטה, ואופן הרצאתו עליה מבחינה הגיונית ולשונית וכיצד קלט ועיכל את דבריהם ואיך הצליח למסרם ולהסבירם לנו. שכן בכל אלה טבוע חותמו האישי, ומבין השורות נוצצות אלינו הברקות מחשבה משלו.
הספר נפתח במסה על "הנרי ברגסון, נביא היצירתיות". בראשית הרצאתו עומד רגלסון על המקורות, שמהם ינק ברגסון בתורתו, החל מהיראקליטס ועד לפלוטינוס היוונים וההוגים הצרפתיים מיין די ביראן ועוד. ברגסון הפריך את הדטרמיניסם העיוור של דארווין. החיים פירושם חופש מתמיד, יצירה מתמדת. ולאחר הסברת תורתו של ברגסון, עומד רגלסון על המגעים שבין ברגסון ובין המסתורין של ישראל. נפילתו של ההתקרנות האלוקית למצב החומר הדומם, מזכירה את לידת העולם השפל מתוך "הצמצום" של הקבלה. הליכתו של הדחף החיוני של האדם ואיבוד כמה כוחות שלו בהתגלמויות שפלות בדרך, מזכירה את "האדם הקדמון", שאף הוא דמותו מתמלאת רק מתוך קיומם של בני האדם.
הפרק השני בספר מוקדש לברטראנד ראסל, הבר פלוגתא הגדול של ברגסון. אבל ישנה גישה אחת, שגם ברגסון וגם ראסל אחזו בה, כל אחד לפי דרכו, זוהי ביקורת הלשון לשלילה. שניהם מסכימים, כי חלקי הלשון ובניין משפטיה, בלבלו את דעת הפילוסופים.
בפרק על ג'והן דיואי הוא מבאר כאן ביחוד את דעתו על הפילוסופיה בחינת מכישר לדמוקרטיה. משנת ג'והן דיואי יש לה קרבת מגמה למשנת קארל מארכס. בדבריו על מטרת החינוך דורש דיואי, שהחינוך יהיה ראשית כל בעל ערך מהותי פנימי, כלומר, מפכה מתוך התשוקות והכוחות של הילד החי ולא כפוי עליו מגבוה. שנית, שיהיה החינוך מתכוון להעפיל את התשוקות והכוחות של הילד מתוך קואופרציה עם הסביבה. שלישית, שיהיה החינוך רחב היקף, רב תפיסה, אבל לעולם לא מופשט. תנועת הקומוניזם הרשמי זרה לדיואי בשל רצונה לעשות מהפיכת ארץ אחת קו ומידה לארצות תבל, שיש להן מסורת אחרת וצרכים אחרים, ובגלל הקנאות ה"ימי-ביניימית" של חסידיה ובגלל הקמת פירוד גמור בין תביעות המדינה ותביעות המוסר.
בהרצאתו על תורתו של ז. פרויד הוא מציין, שפרויד סבל כפליים כיהודי: את שיטתו גינו כתורה יהודית הרסנית ובלתי מוסרית. רבים מצאו בתורת פרויד עקבות השפעה מאת שופנהואר שהורה את מושג הרצון העיוור, ומאת ניטשה – שהאיר את שרשי היצרים האפלים, שמהם צומחים ניחומי דת וכיבושי מדע ואמנות. אבל רגלסון סובר, שאם נחפש היטב, נמצא בתהום התהומי שבנפשו של פרויד את הצלם הארכי-טיפוסי של משה רבנו. ואשר לביקורת הקשה שמתחו על "מחקרו" של פרויד על משה, שבו סילף את הדמות היקרה של אדון הנביאים ו"הוכיח" כי משה היה מצרי והמונותיאיסמוס בא דווקא מפולחן השמש של אחנאתון המצרי, הרי סובר רגלסון, שאם נסלק את הנחותיו המוזרות האלה של פרויד, יתברר, שספרו של פרויד הוא הערצה גדולה לרועה הנאמן ולאומה הישראלית, שנוסדה על ידו. ובזה טעה, כמובן, רגלסון.
בפרק הביקורת על מסתו של קאסירר "האדם בראי התרבות", עומד רגלסון על מידותיו של קאסירר: תפיסתו מתוך תמיהה רעננה ורגישות של קודש, את הקווים העיקריים, אשר בהתפתחות ספירות התרבות השונות, ואת השיטות העיוניות שהן, בגלוי או בסתר, מהוות נגינות לוואי וטורי פירוש לכל התקופה או אסכולה שבאחת הספירות. כל התרבות האנושית כולה אפשר לתאר אותה בתהליך מודרג ומתקדם של השתחררות אדם. הלשון, האמנות, הדת, המדע, הם פנים שונים לתהליך זה. על ידי כל אלה מגלה האדם את עצמו ובוחן את כוחו, לבנות לו עולם חדש, עולם אידיאלי. בפרק "וייטהד על האלוקות", אומר רגלסון: "אילו רציתי, הייתי יכול להלביש את כל המחשבה הוויטהדאית מחלצות עבריות טהורות, ולא היה איש מוצא בהם קרע, אולי מפני שהגליליות היתה עדיין דבוקה ביהדות. הד מן האגדה העברית עולה מדבריו של וייטהד על מידת אורך אפיים אשר לאלוקים. מושגו על אלוקים, בחינת משתתף בצערם של יצורי עולם, מזכיר את דברי האגדה על הפסוקים "עמו אנכי בצרה – בכל צרתם לו צר".
בפרק על הפילוסופיה הפרגמאטית של ויליאם ג'יימס מציין רגלסון, כי ג'יימס בפילוסופיה שלו, הוא ביטוי מובהק ואופייני לרוחה של האומה האמריקנית. דחיפה להשתחררותו מתורת "המוחלט" ההגליאנית, באה לו מקריאה בכתבי ברגסון, שספר "האבולוציה היצירתית" שלו, סימן לג'יימס מכה ניצחת לשלטון האינטלקטואליסם. ומברגסון נטל ג'יימס את העוז, לפרוק עולו של ההגיון.
לדעת רגלסון, יש לו לפראגמאטיזם, הבוחן כל רעיון לתוצאות המעשיות, אי-אילו קווים משותפים עם תרבותה של אומה שהקדימה נעשה לנשמע. אף ר' יהודה הלוי היה פראגמאטיסטן, בגנותו חכמה יוונית, "שאין לה פרי כי אם פרחים". "ג'יימס עצמו טען, כי הדחיפה המוסרית הדתית המפעמת אותו, היא שפיעמה את בעלי התנ"ך. ואפשר למשוך קווי השוואה ממאמרו של רבי יצחק: "כל עוונותיו של אדם חקוקין לו על עצמותיו, שנאמר: ותהי עוונותם על עצמותם", אל דברי ג'יימס, שבהם הוא מדבר על חובת האדם לחנך עצמו בהרגלים טובים.
את הפרק "קרוצ'ה על השירה", פותח רגלסון בבית משירו של ביאליק "ביום קיץ יום חום", כדי להגדיר על פיו את השירה כרגש מתלבש בתמונות, או תמונות המגלמות בקרבן רגש. לצירוף זה של תמונה ודגש, נקרא חזון או אינטואיציה.
המעיין בספרי הרב המשורר-ההוגה א. י. הכהן קוק, ימצא את עצמו טובל ומתרענן בגלי הזכים של שירה נשגבה, הנישאת על כנפי הגות מעמיקה. שירה הגותית זו, או חשיבה פיוטית זו, שלהט קדושה בה, מוכיחה שאת דבריו כתב לא רק מתוך מאמץ מחשבתי ועיון מעמיק, אלא גם מתוך השראה והארה עליונה, והם בעיקר פרי התגלות פתאומית. משנתו של הרב אינה מסודרת לפי מקצועות וסוגים. על כן עמלו תלמידיו, להכניס בה שיטה וסדר – ולא בהצלחה גמורה. כשם שקשה למצות ולמסור את נשמתו, טיבו ותוכנו של שיר, כך קשה למצות ולהקיף ולהסביר ולסכם את משנתו של הרב שלא בלשונו הוא ובסדר אחר. כי תהליכי היצירה אצלו וקצב מחשבתו ורגשו הם בלתי רגילים, ואין להפריד בין הלשון והקצב ואופני ההבעה, שבהם נכתבה או הושרה. ועל כן, הרוצה ליהנות מיצירתו של הרב ולחדור לכבשונה, מוטב שיתבסם הימנה באורח בלתי אמצעי, בלי תיווכו של מסביר ומסכם. בכל דף מספריו מופתע הקורא מעושרם של רעיונות והברקות מחשבה וניצוצי שירה הגותית; ואתה יכול למצוא בהם ראיות או רמזים ברורים לשיטותיהם הפילוסופיות של גדולי ההוגים בעולם.
על כן יפה עשה רגלסון, ששתל את הרב קוק בכרם הפילוסופיה המודרנית; ועל ידי בחירת קטעים מתאימים מדבריו, נתן לו לרב להרצות בעצמו ולבשונו הוא על משנתו.
מאלפות הן המסות "על מושג הזמן במחשבת אחרונים" ו"אגדה לליבניץ על הידיעה והבחירה".
בקיאות, ידע רב וכשרון הסברה מושקעים בספרו של רגלסון, הכתוב בלשון עסיסית עשירה והנקרא בעניין רב.
|
