ליאת בן-דוד היא סופרת, שלאחרונה הוציאה לאור את הספר "חמדת אמהות". בעבר יצאו לאור שני ספרי ילדים שלה: "על צפרדעים, נקודותת ופסים" ו"איך הצילו הצפרדעים את הביצות".
הכתבה הבאה הופצה בעלון השבועי האלקטרוני שלה: "רגע לפני שבת", ומוגש כאן ברשותה.
כשהייתי בת שש, גיליתי את אבן החכמים. מתישהו בין חג הסוכות לחג החנוכה, צורות וצבעים שעד אז נראו כמו שרבוטים חביבים וחסרי משמעות לפתע קיבלו תוכן ברור ומובן: אותיות האלף-בית הנכספות הצטרפו למילים, מילים למשפטים, משפטים לסיפורים. יום אחד, פתאום, יכולתי לקרוא לבד.
אני זוכרת את ההתרגשות שלי, התרגשות שכיסתה את כל גובהי הרך, כאשר עברתי מטקסט לטקסט. עיתונים פתאום נראו מלאי חיים, שלטי דרכים הבטיחו הבטחות מרתקות והזהירו מסכנות אורבות, ספרים נצרו בתוכם הרפתקאות. עולם שלם, מרגש וקסום נגלה לעיני - וכל זה מחיבור פשוט של עשרים ושתים אותיות.
לכבוד התרגשות הקריאה החדשה ולקראת חג הפסח, לפני ארבעים שנה בדיוק, הניחה אמי בידי ספר קטן ובלוי. כריכתו החומה היתה דהויה, וניכר שהספר היה בשימוש מזה זמן רב וכי קראו בו חזור וקרוא, שוב ושוב. הדפים הצהבהבים הדיפו ריח אבק ספרים מסקרן, ואיורים תמימים למראה נתגלו נחבאים פה ושם בין הדפים.
"כדאי לך לקרוא את הספר הזה במהלך החג," אמרה לי. "גם אני קראתי אותו כשהייתי בגילך, וכל כך אהבתי אותו שקראתי בו שוב ושוב."
הופכת את הספר, התבוננתי בשם שעל כריכתו: "מסע הבובות לארץ ישראל", מאת אברהם רגלסון.
באותה עת, גרנו בלוס-אנג\'לס מזה כשלוש שנים. למרות שידעה שיעברו לפחות עוד שלוש שנים עד שנשוב לארץ, החלה אמי להכין אותי לקראת החזרה הביתה. "גם אנחנו נחזור לארץ ישראל עוד מעט," אמרה לי אמי. "ממש כמו הבובות."
התיישבתי לקרוא.
במשך שעות ארוכות קראתי, צחקתי, בכיתי, התרגשתי ונמלאתי ציפייה כאשר שבע בובות ושני "בובים" יצאו למסע ארוך, להצטרף לאמא שלהם, הילדה שרונה, אשר עלתה עם משפחתה לארץ ישראל והשאירה את בובותיה מאחור. כמו אמי, חזרתי לקרוא בספר שוב ושוב, ערכתי מסיבות עם מתנות לבובות שלי, הלבשתי את בובותיי כפי שהבובות של שרונה היו לבושות, ואף הענקתי להן שמות דומים.
כמה שנים לאחר שחזרנו ארצה, ספר הבובות אבד עם עוד כמה ספרים יקרים מפז שהיו בספרייתה של אמי. כנראה מילאו את תפקידם ופינו את הדרך לאחרים. אבל סיפור מסען של הבובות לארץ ישראל, יחד עם כל החוויות שהוא העניק לי, נותר בזיכרוני.
לפני שבועיים הגיע אלי אימייל מאשה, שהציגה את עצמה באופן הבא: "את בוודאי לא יודעת מי אני," כתבה, "אבל לפני הרבה שנים אבי כתב ספר בו תאר את עליית משפחתנו ארצה באמצעות סיפורן של הבובות שלי...אני שרונה, האמא של הבובות מהספר 'מסע הבובות לארץ ישראל'".
כמעט נפלתי מהכסא. עברו עוד כמה אימיילים, טלפונים נרגשים וכמה ימים - והמהדורה החדשה של הספר כבר בידי.
שוב, כמו לפני ארבעים שנה, התיישבתי לקרוא. זיכרונות הציפו אותי, חלקם מחליקים אל תוך מקומות מוכרים, חלקם מתנגשים בהם. כך, למשל, במהדורה המקורית של הספר שהיתה בידי, הטייס המציל של הבובות היה צ\'רלס לינדברג - ומכיוון שכמה שנים אחר-כך התברר עד כמה היה אנטישמי, הוחלף במהדורות מאוחרות יותר, כולל הנוכחית, לאחד האחים רייט; שמות הבובים שונו, והבוב העגול, השמנמן והאהוב עלי תינג-אום-בב הפך למילתא זוטרתא; גם חלק מהאיורים לא היו מוכרים לי. אבל העברית נשארה אותה עברית ראשונית, תמימה ומתנגנת; והנרקיסים על גב הגמל עדיין בעלי אותו ריח של געגוע רחוק, געגוע שהציף אותי כאשר הרחתי אותם לראשונה בדמיוני בגיל שש.
למרות שעברו כל כך הרבה שנים, שנים מלאות במחשבים, סרטים, די.וי.די., משחקים וירטואליים, וידאו ועוד אינספור אמצעים ופעלולים שנועדו לרגש ולמלא את חיינו ודמיוננו בתוכן - שום דבר, אבל שום דבר, עדיין אינו מהווה תחליף לאותה התרגשות קסומה וקדומה שבגילויו של סיפור דרך עשרים ושתיים אותיות קטנות, פשוטות, עתיקות.
אבן החכמים.
ד"ר ליאת בן-דוד
|
