Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"
עבודת שורשים על אברהם רגלסון
מתוך עבודת שורשים של אליפל און-בר
(נינה של רגלסון, בת ה-12)
1990

עיצוב השער מאת אופק און-בר אח של אליפל


נושא מורחב: אברהם רגלסון



הקדמה – נושא מורחב

בחרתי לעשות על אברהם רגלסון בגלל שרציתי להכיר אותו יותר, מה שלא יכולתי לעשות כשהיה בחיים.

אולי אני אחדש את השפה שלי, אלמד על ספרות חדשה ושירה חדשה.

אני לא מבינה אבל, איך אדם יכול להמציא שפה משלו. בשביל זה צריך לדעת אלפי שפות!

כנראה שאברהם היה אמן, או גאון. הוא היה גם פילוסוף והוגה דיעות.

אני ארצה שבסוף העבודה אני אכיר את אברהם הרבה יותר טוב, ושגם, אני אהנה מן העבודה. עבודה זו עוסקת באישיות האדם, כאב וכסב, כתיבתו על ספרות ועל שירה.

אליפל און-בר


רקע אישי

נולד בעיירה הלוסק שברוסיה, ליהודה ורחל רגלסון. אביו היה נגר ואמו עקרת-בית. הוא קיבל חינוך בחדרו של רבי שמואל גולדין בהלוסק, ולאחר שבשנת 1905 עברה המשפחה לניו-יורק, בישיבת רבנו יעקב יוסף בניו-יורק, ולמד גם בבתי-הספר העירוניים שלה. מילדותו היה חבר באגודת שוחרי עברית "ד"ר הרצל ציון קלוב". חיים אברהם פרידלנד, שהיה מבוגרי האגודה, הכניס אותו אל מכמני הספרות העברית החדשה.

הראשון בשיריו שהוצא לאור היה "גזל אהבה" בירחון "מקלט". מאז כתב שירים, מאמרים עיוניים וביקורתיים, ושיחות ואגדות בשביל העיתונים: "מקלט", "התקופה", "הדאר", "מאזניים", "ביצרון" ועוד אכסניות ספרותיות. הוא השתתף גם בעתונות העברית שבארץ, בעתונות האנגלו-יהודית והאידית בארה"ב, וברבעון "די גאלדענע קייט" בארץ.

הוא שימש כספרן וכמורה בבתי-ספר עבריים בניו-יורק ובקליבלנד, שבאוהיו. בקליבלנד פגש את חיה רגלסון. הם נשאו, ויסדו משפחה. בשנת 1933 עלה לארץ עם אשתו וארבעת ילדיו, והמשפחה השתכנה בתל-אביב.

הוא התקבל כחבר במערכת "דבר", ונתן מכתיבתו גם ל"דבר לילדים", בו הופיעו לראשונה פרקי הספר "מסע הבובות לארץ-ישראל".

בשנת 1936 חזרה המשפחה אל ארה"ב והתישבה בניו-יורק. בימי מלחמת העולם השנייה עבד אברהם בעתון האידי "מארגן פרייהייט", שם פתח מדור לחדשות מארץ-ישראל, הקדיש כמה מאמרים לתופעות ספרותיות בעברית ולדיוקנאותיהם של סופרים עבריים. בשנת 1949 עלה שוב לארץ עם משפחתו ועבד כעורך וכמתרגם בהוצאת "עם עובד". לאחר מכן הוא נספח למערכת "על המשמר", שם עמל ויצר עד פרישתו ב-1962.

באותה שנה זכה בפרס ברנר עבור ספרו "חקוקות אותיותייך", שיר המוקדש לשפה העברית. בשנת 1972 קיבל את פרס ביאליק עבור "שירותיים": "שני ברבורים ונהר" שמבוסס על אירוע בחייו של המשורר האירי ייטס, ו"לסולם-צורית".

בשנת 1976 העניקה לו אונירסיטת ניו-יורק (המחלקה לעברית) את פרס ניומן והזמנה לניו-יורק לקבלו, כהכרה בתרומתו הנכבדה לספרות העברית.

בשנת 1982 נפטר, ולאחר כמה שנים נפטרה גם חיה, אשתו.


תמונת חתונה של אברהם וחיה




אשיותו כאבא

זכור מפי שרונה, בתו:
היה אבא מאד מיוחד. היה מספר לילדיו הרבה סיפורים, והם היו מבלים בערבי קריאה של שייקספיר. הוא הקדיש לילדיו הרבה זמן וחום, והיה אבא מאד דואג. הוא התעניין מאד בקריאתם, והיה הולך אתם לספריה ועוזר להם לבחור ספרים. היה מאד איכפת לו מקריאתם, ואחת הסיבות לעזיבתם את תל-אביב היתה: שלא היתה שם ספריה והוא התגעגע מאד לספריה הגדולה והעשירה בספרים בניו-יורק.

בבית-השימוש בביתם, היה תולה שירים שאומרים לא להשאיר שערות בכיור, לא להשאיר סיכות-ראש ודברים מהסוג הזה. במטבח היה תולה תמונות של חיות ואמהות מרובות ילדים, כסמל לפוריות. הוא אמר שאין דבר חשוב יותר מללדת ילדים, ולקיים את מצוות "פרו ורבו". אם משהו מילדיו או מנכדיו היה משאיר ספר פתוח או מקופל, היה אברהם כותב לו פתק בחרוזים על קדושת וכיבוד הספר והיה חותם בשם: "המלאך ספריאל". בארה"ב דיברה המשפחה רק עברית, לפני שידעו אנגלית. הדבר הגיע עד כדי כך שגם חברותיה של שרונה למדו קצת עברית שהיו מדברות ביניהן.

אברהם אהב מאד את שרונה, ולכן כתב עליה ועל בובותיה ספר: "מסע הבובות לארץ-ישראל". הוא היה אחד הצמחונים הראשונים, והחליט להיות צמחוני בגיל 9, בזמן שאף אחד לא ידע אפילו מה זה "צמחוני". הוא העריך מאד את הטבע וחשב שאין לבני-האדם זכות לקחת חיים של יצורי אנוש אחרים, ולפגוע בהם. הוא אמר לילדיו שקיבותיהם לא נוצרו כדי לעשות בית-קברות לחיות.


קצת על חיה רגלסון

חיה היתה בשלנית מיוחדת. היה לה חוש בשלנות יוצא מן הכלל, והיתה לה יד קסם.
המשפחה חיתה בעוני ולא היה תמיד הרבה מה לאכול. למרות זאת, הצליחה חיה להכין תבשילים מצויינים. ומכלום, היתה עושה מעדנים. אל הבית היו באים כל הזמן אורחים, וחיה היתה עובדת שעות על גבי שעות על יצירות האוכל שלה.

היה לחיה גם קול מאד יפה ומיוחד, והיא ידעה לשיר חזנות יפה מאד. השירים ששרה חיה עברו מדור לדור, ואמי ענוה היתה שרה לנו את שיריה, כשהיינו תינוקות. כשגרו בנוה מונוסון, היתה להם גינה יפה ונחמדה. כל בוקר היתה חיה קמה מוקדם, והיתה עודרת, מזבלת ומשקה את הגינה בידיים. היא היתה שרה לעציצים ומדברת אליהם שיצמחו ויפרחו, ויניבו פירות טובים. ואכן, הפירות שהניבו העצים היו גדולים מאד, יפים ובלי אף תולעת או חרק, והם לעולם לא נפגעו ממחלות או נגפים. הגויאבות היו בגודל של אשכוליות והתפוזים והתפוחים היו ממש ענקיים. לאחר שעזבו את הבית והגינה באה משפחה חדשה, שהשתמשה להשקיית העצים בצינורות ובטפטפות. הם לא שרו לעצים, דיברו אליהם וטיפלו בהם באהבה רבה כמו חיה. הפירות שהניבו העצים היו קטנים מאד, ומלאים תולעים ומחלות.


חיה רגלסון ז"ל



אשיותו כסבא

זכור מפי ענוה, נכדתו, (אמי):
היתה מאד קשורה אליו. היה מספר לה סיפורים, שר לה שירים ומושחח איתה על עניינים ברומו של עולם. הוא היה יושב וקורא אתה שירה באנגלית, וגם נתן לה מחברת, שבה כתב שירים יפים באנגלית, ואמי היתה מציירת אותם. היא היתה כותבת לו מכתבים, והמכתבים שענה לה, היו ממש פנינה בשפה העברית.

אברהם העריץ את הטבע ואת פלאי העולם. הוא הכניס את אמי בסודות של היקום. לימד אותה לראות יופי, להעריך כל פרח קטן וכל רמש.

הוא היה שוהה זמן רב בגינת חיה, אשתו. היה מריח את הצמחים, מסתכל על הניצנים, הוגה והוזה וכותב שירים. הוא היה כותב על פתקים רעיונות שעלו לו בראש, והיה אף מחבר אותם לשירים, סיפורים ומאמרים פילוסופיים.

אברהם היה פילוסוף והוגה דעות. הוא היה חושב על רעיונותיו הפילוסופיים, היה מרחף ולא שם לב למה שקורה סביבו, למשל: הוא היה חוצה כביש, שקוע בהזיותיו, וכמה פעמים כמעט ונדרס.

בחורף ובביתו היה נוהג לחבוש כובע טמבל. הוא היה אומר שהכובע שומר שרעיונותיו לא יברחו.

הוא נהג לקחת את אמי לטיולים והיה מספר לה ומדבר על רעיונותיו. הוא פטפט שעות ולאחר מכן התנצל. הוא היה אומר שמי שמדבר הרבה, מקצר לו את החיים, שהוקצבו לו רק כמות מסוימת של מילים.

כשהיו באים אל אמי חברים, הם היו יושבים על הדשא ואברהם היה מספר להם סיפורים ואגדות. אברהם אהב מאד את נכדיו, ואהב ללמד אותם על היהדות והציונות. בערב שבת הקפיד תמיד לעשות קידוש ואהב לנהל את הסדר ביד רמה. הוא נתן לכל נכד הזדמנות לקרוא את ההגדה, והיה עושה חרוסת מצוינת.

הוא תמיד אהב לזמזם לעצמו שירי חזנות ואת המנגינות שהמציא. היה יושב וחושב לצלילי מוסיקה ערבית ברדיו ואמר שהיא עוזרת לו להתרכז.

חיה ואברהם רגלסון


כתיבתו:

ספרות

כתיבתו בספרות מבוססת על שירה, ואפילו סיפור שאברהם כותב, הוא כאילו שיר.
הוא כתב סיפורים שגם ילדים וגם מבוגרים יכולים לקרוא אותם וליהנות מהם. לדוגמא: "מסע הבובות לארץ-ישראל". הסיפור כתוב לילדים, אך יש בו דקויות שרק מבוגרים מסוגלים להבינן.

הספר "בית הניצוץ" מכיל לפי דבריו מראות ואגדות, אך יש בו גם סיפורים. הספר שופע הומור וחוכמה ויש בו גם מקרים פשוטים ויומיומיים.והרהורי אגב. בכולם משתמעת פילוסופיית-חיים עמוקה מאד.

אברהם יצר הרבה ביטויי-לשון משלו, בכך שהשתמש בשפה האנגלית, התנ"כית והעברית. שפתו של אברהם נקראת "כור חיתוך רגלסון".

בספר "רביבים וטל" הוא כותב על שירה, על משוררים שהעריץ, על סופרים ועל פילוסופים. יש לו אוסף של תרגומים מאידיש, מאנגלית ועל המשוררים עצמם. הוא נתן כבוד רב למשוררים גדולים שהושפע מהם.

בנוסף לכך, כתב אברהם על הסתכלויות בטבע. למשל: הוא כתב על גינת-חיה אשתו, אותה העריץ מאד. הוא מתאר את המחשבות שעלו בו מן צמיחת הפירות בגינה ומהסתכלות על חיה בזמן עבודתה. לדוגמא: "דבקה נפש חיה בחלקה שברשותנו, ליצור אותה לגינת-חפץ".


הנה חלק מהשיר: גִּנָּה בְּקִרְיַת שָׁלוֹם

בְּהַתְמָדָה תִגְרֹס גְּמָרָא, סֻגְיַת זֶבֶל:
אִם לַח וְאִם יָבֵשׁ יְפֻלַּחבַּגֶּבֶל...

סִיר וּמַחֲבַת, שֶׁהִיא לָהֶם מֻמְחֵית,
כִּמְעַט יְקַנְּאוּ בְּטוּרִיָּה וּבְאֵת...

בְּרֶטֶט תִּקְבֹּר תַּפּוּחֵי-אֲדָמָה –
כְּכַלְכְּלָנִית לְאֻמָּה קָמָה.

הוא כתב על חבלי-הלידה של הגינה בתיאורים מלאי הומור.

בסיפור "בת-הכוכב", מסופר על נער, ששוכב ער במיטתו. לפתע, הוא רואה פס לבן וזוהר, היוצא מתוך הכוכב. בקצה הפס נמצאת ילדה יפה, כולה אור וזוהר. הנער מנסה לתופסה, אך לא מצליח. הוא חושב לעצמו, שלמה בת-הכוכב תרצה לבוא לגור בבית דל ומכוער כשלו. הוא מכר מטבעות מימי אבותיו, וקנה אבני-חן זוהרות בשלל צבעים, ועשה מהן בית. ביום השני, נכנסה בת-הכוכב למעונו היפה והצבעוני, אך חזרה לכוכב מבלי שהנער הספיק לתופסה. הוא חשב שמעון האבנים קר מדי וקשה מדי. הוא הלך אל השדה וקטף פרחים צבעוניים ורעננים, ועשה מהן מעון. ביום השלישי, נכנסה בת-הכוכב לבית הפרחים, אך לא אבתה להשאר בו. הנער התגעגע אליה מאד וחשב שבת-הכוכב תרצה מעון חי ולוהט. באותו לילה, הלכה חברתו מהכפר לראות מה שלומו. והיא ראתה אותו שותת דם, עם חתך גדול בליבו, ובידו חרב. בת-הכוכב הסכימה לחיות בתוך ליבו, והציפה את כל גופו באור. למשל: "ומלב הכוכב יצאה ילדה, כולה נוגה-אור... אפס-כי לא נקרעה מעל הכוכב, כי חוט כסף, קרן-אור דקה, מקשר בינה ובין יהלום הזיו אשר יְלָדָהּ."

בסיפור "כנור אם", מסופר על אם, שהיה לה קול נהדר, והיה לה בן, שחלה ומת. לאחר שמת ילדה, לא שרה עוד, ונצרה את הזמרה בתוכה. מתה האם, ועל קברה צמח עץ-אלגום נהדר. נזדמן למקום עושה-כינורות, וחשב שעץ-האלגום מתאים לעשות כינור. עשה כינור, ולאחר דורות התגלגל הכנור למכירה ביריד. באותו זמן, טייל ביריד מנהל בית יתומים עם המורים יהילדים. היה ילד בשם יצהל, צנוע ויפה. ראה הילד את הכינור, וחש כאילו הוא מכיר אותו, והכינור רוצה להיות חבוק בידיו. ביקש הילד ממנהלו שיקנה לו את הכינור, והמנהל קנה לו. הילד לא נפרד לרגע מן הכינור, הוא למד איתו, אכל איתו ושיחק איתו. הוא הפליא לנגן בכינור, והוציא ממנו צלילים מקסימים. חבריו ניסו לנגן בכינור אך לא הצליחו. הילד היה ילדה של האם, שנולד מחדש, והצלילים שהוא מוציא מן הכינור, הם זמרתה של האם, שכל השנים נצרה אותה בתוכה. למשל: "...כי עצורה בזה הכינור נשמת אם שכולה; וכל זמרתה החנוקה, וכל זמרתה החנוקה, ועצם אהבתה ...נובעים עתה מן הנימים בגעת בהם אצבעות ילדה הטוב והנחמד אשר נקטף ממנה בלא עת, והנה נולד ונצבר מחדש, מעפר, מים, אוויר ואור שמש."

השיר השלם: גִּנָּה בְּקִרְיַת שָׁלוֹם

אִשְׁתִּי, אַחֲרֵי יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֶּיהָ נְכָדוֹת,
רוֹאָה בֶּעָנָן וּמֵרוּחַ תִּשְׁאַל אוֹת:

גֶּשֶׁם כִּי יָבוֹא, אוֹתָהּ יִפְטֹר
מֵהַשְׁקוֹת גֶּדֶר-חַי מִבֶּרֶז וְצִנּוֹר.

בְּהַתְמָדָה תִגְרֹס גְּמָרָא, סֻגְיַת זֶבֶל:
אִם לַח וְאִם יָבֵשׁ יְפֻלַּח בַּגֶּבֶל.

כָּל הַגִּנָּה הִיא חֵי"ת עַל וָא"ו –
אַךְ דְּלָיֵי-קַרְקַע מִמֶּרְחַק תִּסְחָב,

לְכַסוֹת קֻרְקָר בִּשְׁחוֹרֵי-רְגָבִים,
כְּאוֹמֶרֶת לִגְאֹל עֲמוֹרוֹת וּנְגָבִים.

סִיר וּמַחֲבַת, שֶׁהִיא לָהֶם מֻמְחֵית,
כִּמְעַט יְקַנְּאוּ בְּטוּרִיָּה וּבְאֵת.

פֹּה יָרָק, שָׁם עֵץ-סְרָק, יוֹם וָלֵיל תְּתַכְנֵן,
אוֹ פִיג'וֹיָה, תִּתְחַנְחֵן וְגַם פְּרֵי תִתֵּן...

וֶרֶד מְטַפֵּס – לַמִּרְפֶּסֶת תַּקָּנָּה
כִּרְצוֻעָה אֲדֻמָּה לְסוּסָה לְבָנָה...

תּחֲלִיק, תַּקְצִיעַ חַמְרָה לַעֲרוּגָה,
כְּפַסֶּלֶת מִתְעַתֶּדֶת לְיוֹם תְּצוּגָה.

תֶּעֱשַׁר נִצְחוֹנוֹת מֵאֲלֶכְּסַנְדֶּר וְיוּלְיוּס
אִם תַּשְׂכִּיל לְהַדְלוֹת פְּטָל וְקוֹנְווֹלְוֻלוּס.

תֵּסְךְּ חַיִץ קָלוּש שֶׁל רֶשֶׁת וָתַיִל
כְּמָעוּז-מְדִינָה מוּל אוֹיֵב גְּדָל-חַיִל.

בְּרֶטֶט תִּקְבֹּר תַּפּוּחֵי-אֲדָמָה –
כְּכַלְכְּלָנִית לְאֻמָּה קָמָה.


אברהם היה משורר שהעריץ את השפה העברית וקישר בין השפה העברית לאנגלית בדרך מיוחדת במינה.
הוא כתב פואמות כמו "קין והבל", "עקידת שלמיהו"
דוגמא מ"קין והבל": "מימי ים רקיע תכלת חלל", "צול עיניה כירקרק".
הפואמה הגדולה "חקוקות אותיותיך", (על שמה נקרא הספר) היא הימנון הערצה לשפה העברית. לדוגמא:

"חֲקוּקוֹת אוֹתִיוֹתַיִּךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְשׁוֹנוֹת!
חַרְצָן בְּזַג, עִנְבָּל בְּזוֹג, רָזֵךְ רָחַשְׁתִּי, הוֹ עִבְרִית...
...אַתְּ בּיָרֵחַ קְצוּץ-לֶחִי, נוֹסֵעַ עַל פְּנֵי שׁוֹר, תְּאֹומִים, עַקְרָב!
אַתְּ בַּנופְלִים סִרְטוּטֵי-אֵשׁ, יוֹצְאֵי נֵבֶל וְיוֹצְאֵי בְתוּלָה!"

בנוסף לכך, כתב אברהם לשירה האנגלית, תרגום חופשי, השומר על רוח המקור, ועל מקצב השפה המקורית.

הוא כתב את השיר "על איש הכוכבים", על ביאליק שהיה ידידו. לדוגמא:
"מְאֹד בּוֹדֵד הָיָה
גַּם כִּי בְּשָׂרוֹ רָחַץ בְּרֵיחֲכֶם
וְחִבָּתוֹ – הֶפְקֵר לְכָל נִצְרָךְ.
קִבְרוּהוּ בִּבְדִידוּתוֹ עַל אֶחַד הֶהָרִים...
... וְיָהֵל עָלָיו כּוֹכַב-הַשַּׁחַר...
פָּשׁוּט הָיָה הָאִישׁ...

...לָאֹם נִחוּמִים יֵשׁ,
אַךְ לִי וְלָכֶם הַמַּחְסוֹר וְהַכְּאֵב.
עָצְמוּ גַעְגּוּעַי אֵלֶיךָ, בְּיַאלִיק!..."


הוא כתב פואמה על "יחיאל ודומה", המספר על המאבק בין החיים למוות.
הוא כתב גם שירים פשוטים בחרוזים, בהברה ארץ-ישראלית.
לדוגמא: "הספינה ורדה", שיר אהוב עלי במיוחד.

הספינה ורדה

הַגֶּשֶׁם – שְׁפָךְ, וְהָאֲנָשִׁים
מַהֵר, מַהֵר בְּכֹחַ
אֶל חֲנוּת וְאֶל מִסְדְּרוֹן רָצִים
מִן הַמַּבּוּל לִבְרֹחַ.

בְּאַלֶּנְבִּי כְּבָר יֵשׁ נָהָר –
אַךְ אֲנִי עִם וַרְדַּה חֲבֶרְתִּי,
כְּאִלּוּ לֹא קָרָה דָבָר,
מְטַיְּלִים לָנוּ בְּאַלֶּנְבִּי.

אֲנִי לָהּ: "כְּמוֹ פְּנִינִים עַל חוּטֵי-פָז
הַגֶּשֶׁם לָךְ עַל הַשֵּׂעָר".
וְהִיא לִי: "וְאַתָּה כּוּשִׁי כְּמֵאָז –
תִּרְחַץ, תִּרְחַץ, וְלֹא תִבְהָר".

וְשׁוּב אֲנִי: "אִם תִּתְלְשִׁי
גִּלְיוֹן-נְיָר מִמַּחְבַּרְתֵּךְ,
אֶעֱשֶׂה סְפִינָה אֲשֶׁר תִּשָּׂא
לְמֶרְחַקֵּי-תֵבֵל אֶת שְׁמֵךְ".

הִיא תָלְשָׁה לִי; בְּקִפּוּלִים שִׁשָּׁה
אֲנִי קִפַּלְתִּי הַגִּלָּיוֹן,
וְעַל סְפִינַת-הַחֵן הַעֲשׂוּיָה
כָּתַבְתִּי "וַרדָּה" לְזִכָּרוֹן.

הַמַּיִם הָמוּ בְּאַלֶּנְבִּי –
מִזֶּה וּמִזֶּה יְאוֹר;
הַגֶּשֶׁם גָּאָה בְּאַלֶּנְבִּי –
מִי עַז וְיַעֲבוֹר?

וָאֶשְׁלַח הַסְּפִינָה בַּשִּׁטָּפוֹן
עַל יַד שַׁעַר הָרַכֶּבֶת:
הִיא נִסְחֲפָה בְּזֶרֶם-אוֹן,
לְצַד מִזְרָח פְּאֵר רוֹכֶבֶת.

שְׁנֵינוּ סַקְרָנִים לָדַעַת
מַה בְּגוֹרָלָהּ יְהִי,
וְאַחֲרֶיהָ הֵחַשְׁנוּ צַעַד
עַל מִדְרֶכֶת אַלֶּנְבִּי.

בְּשָׁלוֹם הִפְלִיגָה עַד הַשְּׂדֵרוֹת –
שָׁם נִתְפְּשָׂה בְּגַל מְתַעְתֵּעַ:
הִקִּיפָה עֶשֶׂר הַקָּפוֹת
וְשׁוּב יָצְאָה לָאוֹדִיסֵיאָה.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה אֶל אַחַד-הָעָם
נָטְתָה עַל צִדָּהּ, הִלְּכָה שְׁחוֹחַ.
סוֹף מַעֲשֵׂה בָּשָׂר-וָדָם!
אַךְ הִיא קָמָה, הֶחֱלִיפָה כַֹּח.

עָלֶיהָ גֶּשֶׁם יְטַפַּח,
סְבִיבוֹתֶיהָ יָם נוֹרָא,
וְהִיא יְצוּר עָדִין וָרַךְ –
מִי יַעֲמוֹד לָהּ בַּצָּרָה?

בִּרְחוֹב מַזֶא"ה אוֹטוֹ הוֹלֵךְ –
כַּאֲבִימֶלֶךְ תַּחַת הַפֶּלַח
בֵּין גַּלְגַּלִּים – וַי – תִּתְמָעֵךְ!
אַךְ הִנֵּה הִיא שׁוּב בְּדֶרֶךְ-הַמֶּלֶךְ.

כְּשֶׁהִגִּיעָה אֶל בְּרֶנֶר הָרְחוֹב,
נַעֲשָׂה בָּהּ נֶקֶב בַּתַּחְתִּית –
אַךְ הִלּוּכָהּ עֲדַיִן טוֹב,
וְאִם מִקְמְקוּהָ מַיִם וָטִיט.

הִיא אֶל פִּנַּת שֵׁינְקִין בָּאָה,
וְשָׁם סְרִיגִים עַל פֶּתַח בִּיב;
שָׁם נֹאחֲזָה, שָׁכְבָה, נִקְרָעָה –
וְהַמַּיִם בְּרַעַשׁ נוֹפְלִים סָבִיב.

פָּרַץ שֶׁמֶשׁ, חָלַף עָנָן.
וּבְצֵלַע סְפִינָתִי – סְפִינַת הָרָשׁ –
עוֹד הִבְהֵב בָּאוֹר הָרַעֲנָן
הַשֵּׁם "וַרְדָּה" מְטֻשְׁטָשׁ.


סיכום השירה:

השיר "ארבע רחיקות" הוא אבני דרך לכל משורר, עקרונות בסיסיים:
השיר אומר:
א) להתרחק קודם כל מאנשי עדר עם סיסמאות, אנשי כתות.
ב) להתרחק מבעלי-תארים, מבובות-אדם.
ג) להתרחק מגיבורי לשון, שאוהבים מחיאות כפיים ו"נביאי תיאטרון".
ד) לברוח מעָם הכתבנים ומהעיתונאים, מפני שהם תמיד מקנאים במשוררים, שהם גדולים, והכתבים קטנים. לדוגמא: "קנאת קטנים תאכלַם, אם יַעַקצוּ ואם ילוֹקוּ."

לאחר מכן, הוא כותב ומפרט עם מי יש להתחבר – עם משוררים גדולים, הטבע הטהור, וכו'...

"הוא האורָח לִנְסִיכֵי שיר נכון, ואני עד: אברהם רגלסון"

סיכום – נושא מורחב:

נהניתי מאד לעשות את העבודה. נתגלו לי הרבה דברים, שלא הכרתי קודם, בסבא של אמי (אברהם רגלסון). נפתח בפני עולם רחב ויפה של שירה, ספרות, וכמובן, לשון חדשה (לשון רגלסונית). כשאברהם נפטר, הייתי כבת 5-6, ולא היכרתי במיוחד אותו, או לא זכרתי אותו כמישהו מיוחד, וכשראיינתי את אמי ואת סבתי, התחלתי להבין איזה אדם נפלא ומיוחד הוא היה. נתגלתה לפניי אישיותו האמיתית, איזה איש מצחיק וחביב היה.

עכשיו אני מאד מצטערת שלא היתה לי אפשרות להכיר אותו.

קראתי ספר שלו: "בית-הנצוץ", והיו שם כמה סיפורים שהיו ממש מקסימים, ושאני חושבת על הסיפורים, אני חושבת שאולי מסתתר משהו מאחורי האגדה.

אני מקווה שדורית [המורה] תקרא את העבודה, ולא סתם תרפרף, כי הנושא המורחב, לדעתי, הוא מאד מעניין.

סיכום שורשים:

נהניתי לעשות את העבודה. היה כייף לראיין את משפחתי וגם לכתוב על עצמי. למדתי יותר על קורות חיים של כל אחד ממשפחתי, ועל קרובים נוספים באילני יוחסין, שבכלל לא היכרתי.
נ.ב. אחי הנחמד עשה לי את השער

בבליוגרפיה:
משפחתי – ראיונות
"בית הניצוץ"/ אברהם רגלסון
"חקוקות אותיותיך"/ אברהם רגלסון
"רביבים וטל" / אברהם רגלסון
כתבה בעתון "על המשמר"
חוברת על משוררים וסופרים שקיבלו את פרס ביאליק
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת