Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"
"אֶל הָאַיִן וְנִבְקַע"
מאזניים / אדר תש"ה / פברואר 1945
מאת פ. לנדר

שירים מאת אברהם רגלסון (הוצ' "עם עובד", תל-אביב, תש"ה)

שתי מנות של שירים הוגשו לנו בספר זה. מנה ראשונה – כולה פרי לראווה לתפארת. גודש של דברי-הוד עמקי רעיון – על עולם וכמוסותיו, על אדם ומעגלי גורלו. ומנה שנייה, קלת של בכורי פרי, צניעות של גון מוטלל, הבל של כחלוּלית בוקר לפני שנגעה בו יד. שירים של נפש אדם בחדוותו הפשוטה.

וכשוֹני שבשירה גם השוני שבלשון. במנה הראשונה – השימוש בפאטוס ובלשון של פאטוס. חריצות של ניבים וצירופם, גדלות של מלים וצלצולן, ומכים הניבים החרוּזים על מחרוזת השורות, כענבלים בפעמון. שורות ארוכות ושורות קצרות בזו אחר זו. יש ומופתע הקורא מיכולת גדולה זו של המשורר לבור לעצמו את צירופיו המיוחדים הקובעים את עצמיותו הגמורה בשירה העברית לא רק בארצות-הברית ששם מושבו הקבוע אלא גם בשירת הארץ, שכאן נטה פעם אהלו העראי. חיבורי לשון ושלשלות מלים, שבשעה שאוחז בהם המעיין הרי הם משמיעים קולם המתכתי המצלצל, לפעמים אף מדהים בכחו המיוחד, המוזר.

דָּרְבָנוֹת גְּלוּדֵי כְּפוֹר אֲשֶׁר לְאֹרֶן וְאַשּׁוֹחַ מְצַלְצְלִים צֹל דַּק בְּצִלְלֵי לַיְלָה
וְנִנְעָר רַחַף-שֶׁלֶג מֵעַנְנֵי סַלְסָלָה מְסֹעָרִים

והנה:

תֶּרֶץ-אֲדָמָה פָּעַר עָרוּץ רָץ מִילֵי-מִילִין,
מַעֲמַקָּיו תָּשׁוּר רַק עֵין כּוֹכָב וְעֵין נֵץ
וְחַמָּה בַחֲצִי הַיּוֹם, פּוֹרֶטֶת עַל חוּט-אֶשֶׁד דַּק קוֹצֶף תְהוֹמָה,
וּמוֹלִידָה מֶנּוּ קֶשֶׁת קְצוּצָה.

ואף אם אל אבן-גבירול תחפוז כדי למצוא את פירוש המלה 'תרץ', הרי לא הפירוש כאן העיקר אלא הגביבות הזו של המלים והניבים האלה אחד על אחד, היוצרים את התלילות הזו של המראה. כי בתוך השכלתנות של התפישה נולדים אצל א. רגלסון המראות שלו, שהוא מעטם מחלצות של ביטוּיים משלו. וכך הוא מגיע אל השוני שלו, אל הזרות שביחודו. והוא מעלה בפאטוס זה את דמויותיו שלו, שכולן התהוו בלחץ הגבוה הזה של השכל ושל הדם, ונקבעו במסגרות האלה של הנושאים ושל השורות. והוא רוחף ועובר דורות וזמנים ונוטל את נושאו שלו כדי להעלותו ברשת שירתו העברית. והוא נתלה במשורר העברי האלוהי ר' שלמה בן-גבירול גם בשם הספר ומוסיף לו אף את הפסוק-המניע שהביאהו למתן שם זה, כדי לתהות כמוהו בשירו "כתר מלכות" (איזה שם פשוט ואלוהי) על גנזי הסתר המניעים את היצור האנושי בכדור עולם שלנו. והוא נתלה אף בשם המשורר העברי בן זמננו, להב האש של נצחיות הרוח העברית, בחיים נחמן ביאליק, בפתחו את הספר בפואימה גדולה לזכרו. והוא מעלה את הזכר הזה כדרכו בשגיאות התיאור.

כְּמִיָּמִים יָמִימָה יְגַלְגֵּל הַיָּם בְּשַׁאֲגַת אֵין-הֲפוּגוֹת
        אֶת גַּבְשׁוּשָׁיו הַכְּחֻלִּים,
גַּלְגֵּל וְנַפֵּץ אוֹתָם אֶל הַחוֹף בְּשׁוּלֵי קֶצֶף מֻרְתָּחִים...
וְטָהוֹר-טָהוֹר פַּעֲמוֹן-הַשָּׁמַיִם הֶהָפוּךְ עַל כָּל אֵלֶּה.

ויסיים בפתיכה גדולה של צבור מלים ומושגים:

. . . דֶּרֶךְ כָּל כֹּבֶד כַּדּוּר-הָעֲנָקִים,
דֶּרֶךְ רָבְדֵי-בְרֵאשִׁית וְלַבּוֹת, זוֹכְרוֹת לֵדַת שֶׁמֶשׁ,
דֶּרֶך עוֹרְקֵי נְהָרוֹת מִתַּחַת לְשָׁרְשֵׁי-הָרִים . . .
. . . וּבְהִגָּיוֹן כַּבִּיר אֲשֶׁר לָאָרֶץ, וּבְחֶשְׁבּוֹן
        פְּעִימַת הַכּוֹכָבִים,
מֵעֵבֶר לְכָל חֶלְאָתִי,
אֵדַע אוֹרְךָ כְּאַחַד בָּנֶיךָ בַּנֵּצַח.

וכך עובר המעגל מארץ אל ארץ, מגורל חרוץ אחד אל משנהו. 'קין והבל', 'שיר התיקון' (אגב, הטוב והחזק שבמדור שירים זה על הוויות העולם בדרך ההרצאה ובהתאמת הדברים והדמויות), 'גשר הסלע', 'תורה מסין' ואחרים. ולתוך כל הגדלות הזו של אחרים אף האני הנצחי של המשורר, שחולל כאחד האדם, בשיר "הדלקת הנר". ויש בשיר גם מחביונות הטבע וגם מהוויית היהודי בתחום-המושב, גם מסתרי יצירת האדם ככתוב בספרי-המדע, וגם מטמירין של הגורל היהודי שנועד למשורר. והוא מסיים את השיר במלים רבות משמעות.

         כִּי גָח מֵרֶחֶם תְּאוֹמִים עִם אָח לוֹ, אֲבָל הוּא חָזַק מֵאָחִיו,
וַיְהִי כְּמוֹ יָנַק אֶת כָּל לְשַׁד אִמּוֹ אֶל עַצְמוֹ
וְהִרְעִיב אֶת בֶּן-לִוְיָתוֹ: זֵה נוֹלַד נֵתַח-בָּשָׂר זוּט
אֲשֶׁר צִפְצֵף פַּעַם – וַיָּמֹת. וְעֵינֵי אַבְרָהָם נוֹצְצוֹת בְּאוֹר-קְדוּמִים.


*

והמנה השנייה של השירים ריח של נוף ופשוטו, צרור-המור של רוח האדם ופשוטו, עולה מהם. אין זאת שארץ-ישראל היא שחלקה רב בחלק זה של השירים והיא שהוסיפה את סממניהם, והיא שהעלתה את הומם האנושי אם בתחושת האלגיה ואם בתחושת שיר-ההלל. שוב אין כמעט גם הזרויות הלשוניות, שאם כי נאות הן וטובות הן לפי רוח הדקדוק העברי, אך האוזן החיה השומעת לא תקלטן, ואשר בשירים רחבי השורות הן מצויות פה ושם, כדוגמת המלה 'ויספ'. הניב נעשה פשוט, החרוז קליל וחפשי כנער פרום כתונת הרץ עם הרוח האביבית הריחנית והחפשית. אולי אין בהם, בשירים הללו, מכובד ההגות ועמקותה, אך לעומת זאת יש בהם מחיוניות האדם וראייתו מפנים. ואף ההומור, החבוי פה ושם בשירי ההגיון, כאן ערוצו פתוח לפניו והוא שוקק. קראו את השירים הקטנים האלה ותעמדו מיד על הסממנים המיוחדים שבהם. ויש ומדחקת השאלה, אם יד זו שכתבה את "שיר התיקון", למשל, היא שכתבה את השיר החמוד "הספינה ורדה". אך זו היד ואף זה הלב. ופותח א. רגלסון את שירו "כלניות" בחרוזים אלה:

עֹמֶס צַעַר סָלוּעַ עַל גַבִּי,
וַאֲנִי מֵרָמַת-הַשָּׁרוֹן אֶל הֶרְצְלִיָּה בּוֹסֵס.
שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת מָעֲלוּ מִגֶּשֶׁם,
וּבְכָל זֹאת הָרְגָבִים שְׁחוֹרִים, דְּשֵׁנִים, מַעֲלֵי אֵד.

ויש תחושה גשמית של ראיה במלים, הנאחזות בממש שלהם ומצירות אותו בממשותו. ובכל זאת החמימות הפנימית אינה מובלעת, היא מתפרצת במעט תיאור ובמעט צבע. וכך נעשה כל השיר הקטן כולו כתיאור פשטני זה, כביכול, אך יחד עם זה מתעלה בהודו הטבעי, ככתוב בבית השני:

הִגַּעְתִּי אֶל חֶלְקָה חֲבוּיָה בֵּין גְּבָעוֹת,
דּוֹשְׁאָה יֶרֶק מַבְרִיק, שׁוֹתֵת:
וְהִיא זְרוּעָה מַחֲנֵה כַלָנִיּוֹת,
רִבְבוֹת גַּחֲלֵי אֹדֶם עוֹרְגוֹת, לוֹפְתוֹת, שׂוֹרְפוֹת.

וידוע שירו הקטן "צלחת לחמשה עשר בשבט", שרננתו עם פירוט גיאוגרפי כמות שהוא של חלקי הארץ השונים. והשיר "הספינה ורדה", שפירוט רחובותיה של תל-אביב מתלכד בו עד היותו שגיון אהבה שבלב. ויש מוודוי הלב היהודי בשיר הקטן "אשקלון", אולי מבלי שנתכוון לכך המשורר עצמו. ומשום כך, לאחר שקוראים את השיר, את ההשקפה הפיוטית של המשורר שב"ארבע רחיקות":

רַחֲקָה מֵאוֹכְלֵי חֵלֶב כִּתּוֹת,
יְחַבְּבוּ עֲדָרִים נְחוּיֵי סִסְמָה וָשׁוֹט

מוזר לדעת שא. רגלסון נקט בזמן האחרון דרך אחרת הרחוקה מדעה זו ומאזהרה זו של עצמו. ואיך הוא הגיע לידי מה שהגיע בנזירותו השירית לאחר שנתחבר, כפי שהודיע בשירתו

אֶל בֶּן-בּוּזִי, בֶּן-גַבִּירוֹל וּמִילְטוֹן עִוֵּר

לא נתגלו הדברים.

אך בינתים רצה העין בשאר השירים הקטנים "ביאליק ואחי הקטן" ו"רועה עזים" ו"מזל". ואף השיר ההדור "מרלבורו", שנכתב לאחר שובו של המשורר מארץ-ישראל לאמריקה, נושא בקרבו את כל הרקח הטוב של הריה, הניגון והשמש, של השירים הקטנים הארצ-ישראליים. והדור הוא לנהם בפרוץ האביב ובפרוח השקדיה והשסק והמשמש את הבית הראשון של השיר, אם כי המקום הוא אחר והפרי הוא כמעט אחר:

"בּוֹאָה", אָמְרָה לֵאָה, "וְנִרְאֶה
בִּפְרוֹחַ הַדֻּבְדְּבָנִים בְּמַרְלְבּוֹרוֹ,
הַשְּׁזִיפִים וְהָאֲפַרְסְקִים בְּמַרְלְבּוֹרוֹ;
הֵן רֵיחַ-מָה מִנִּשׁמַת שַׂר-הָאָבִיב בְּהֵעוֹרוֹ
מַגִּיעַ גַּם אֶל חֵנֶק רְחוֹבֵנוּ זֶה".
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת