Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"
שירת אברהם רגלסון
למרחב / 21 לאוגוסט, 1964
מאת ישעיהו קורן

הקריאה בשיריו של אברהם רגלסון, המקובצים ברובם בספר "חקוקות אותיותיך" *), מותירה בקורא תחושה מוזרה שלפניו מתרוצצים יסודות ספרותיים, לשוניים ורעיוניים שונים שאינם מצליחים להגיע לידי מזיגה אחת.
 
הקורא ניצב נוכח שורה שלמה של ניגודים ואינו יודע כיצד לעכלם. ריאליזם פשוט מול סמליות ומיסטיקה קיצונית. לשון פשוטה וגישה תמימה לנושאי שירתו, מול ביטויים מסורבלים והסתבכויות פילוסופיות. שורות ארוכות, משוחררות ממשקל, מול מלאכותיות וסכמטיות במבנה.
 
ה"מיתוס הפילוסופי", "קין והבל", מדגים היטב הן את תפיסת העולם של רגלסון והן את דרך יצירתו. בעקבות הדיאלקטיקה של הגל ותורת הרצון של שופנהאור, משמשים לו קין והבל שתי נטיות קיצוניות ומנוגדות הפועלות בנפש האדם. קין מסמל את "היש", החומר, הכוח היוצר באדם השואף להשתלט על המציאות. הבל מסמל את "האין", כפי שהוא נתפס בניגוד לחומר, כלומר את הרוח. בין שני כוחות אלה קיימת התנגשות נצחית, כפי שאומר אדם אביהם: "מה אשפוט ומה אכריע פלס, ריב מי אריב, / ושניכם שפך מתני קרעי בתרי רוחי? / הדין ביניכם יפריד, זה אך קרבי שיסע / ולבי נגז לבי קומם. / הכי כוניתן מחיק אמכם קין, הבל: / האחד בונה, בוער צרוב עקרבי-יוצרים, / השני תבל תאוות יראה, יכסוף אפס. / לו קשר בשרכם עמד, ואתם אחים, / כי אז גם לבי נח, ושלם מני קרעיו."
 
רצח הבל אינו מביא לנצחון מוחלט של כוח אחד על משנהו, שכן קין לוקח לאשה את באר, בת הבל, המסמלת לרגלסון את תורת החיים המעשית, משהו ממוצע בין יצר כיבוש החומר לבין יצר הפיכתו של חומר זה לאין. קין רואה בכיבושה של באר נצחון נוסף על הבל. אולם זו נושאת בליבה את קיללת אביה, וכאשר מגיע קין לשיא התפתחותו, כובש ומשתלט על כל העולם כמעט, היא מרעילה אותו, וקץ העולם בא. האין ניצח את היש. מערכת ההתנגשויות והניגודים אשר בין שתי נטיותיה של הנפש האנושית ממיטים לבסוף שואה על העולם. אולם בכך לא נסתיים החזון ו"בקמט רקיעים, / בנקרת סתר להויה, / בין ממד תשיעי לעשירי, נס לתומו / פירור קט, תשבורת גליל זיע / אשר בהיותו מצער, שכחו קין, לא נצחו / ולא השביעו, וגם באר לא ידעה מקומו; / על כן, בנפול במאמרה תבל / והימוג יחד קרעי השחקים, עמד. / והוא ישמש זרע / לפריחת היה חדש: ספירות וסולמות / (גם לווים וגם נפלים ממטבע-קודמים), / מחתרות, כתות אורים, זרמים ובידלוחים, / גידולי עץ ובשר, תמורות ותולדות, / על רעבונם, פרפוריהם וגורלם."
 
"שיטת הארטמן, הממזגת יסודות משל הגל בתורת רבו, שופנהאור, והיא מקושטת באלפי דוגמאות מעולם הטבע והחי, קסמה לי. תיכף עם גמר קריאה בשלושת כרכי ספרו (בתרגום אנגלי), השגתי כי שיטה זו צפון בה מיתוס פיוטי. ונתחשק לי לכתוב מיתוס זה בעברית." כך כותב רגלסון בהערותיו ל"קין והבל". ואמנם המבנה הסכימאטי של היצירה, חוסר כל מימד אישי בה, יוצרים את הרושם שלפנינו אך מתן צורה שירית למצע רעיוני מסוים. ואכן, לא פעם נדמה שהסמליות והרעיונות הפילוסופיים או ההומניסטיים נכפים על יצירתו של רגלסון מבחוץ.
 
"עקידת שלמיהו" ("פואימה סיפורית") מספרת באופן ריאליסטי למדי על אודות משפחה של משורר יהודי אמריקאי העולה ארצה, לפני קום המדינה, על קשיי התאקלמותה, עד לחזרתה לארה"ב. בתוך רקע זה מתרקמת אף עלילת אהבתו של אותו משורר לחבצלת, אשת-איש יפה, ובעקבותיה הזנחת בנו החולה, שלמיהו, שנולד כבר בארץ, ונקיפות המצפון המתעוררות בו לאחר מות ילדו זה. סיפור זה, למרות הפשטנות שבו, עשוי להתמלא תוכן ועומק אם נראה לפנינו דמויות חיות, אם יצליח המשורר להעמידנו על משמעותם של היחסים שבין המשורר למשפחתו, לעבודתו, לאהובתו. אולם כל אלה אינם קיימים כאן. ובמקום כל אלה נמצא סטיות על יחסו של המשורר לעם ולמדינה. סטיות הגולשות בקלות רבה לדידקטיות חסרת מעוף. אף בשמות הגיבורים מוצאים איזה שהוא נסיון לרמוז על כל מיני משמעויות עמוקות, וכך שם המשורר הוא אור, שם אשתו נובה. לילדיהם קוראים יקיר, דבשה, בניה, רננה.
 
אם אין הריאליזם של רגלסון מתעוות על ידי פלישתם של יסודות סמליים ומופשטים מופרזים, הוא מתעוות לפעמים על ידי ריאליזם יתר, קיצוני, שאיאפשר ללמוד אותו מתוך ראייה או חוויה חושית פשוטה, אלא מתוך קריאה בספרי מדע או רפואה. כך מוצאים אנו בפתיחת השיר "הדלקת הנר" תאור של תהליך ההפריה: "נזרק שפך זרע למו רחם. רבבות ראשי-זכר זעירים / בנוזלי-רחם שחו-העפילו; רק אחד במקרה או בגבורה / חדר אל ריר-הביצית, נשפך אליוף התאחד עימו / ויולד מאור-חיים, ניצוץ לוחש בסוכת-אם תשעת ירחי אושר..."
 
אותה הרגשה שמאחורי שיריו של רגלסון מסתתרים ספרי מדע ופילוסופיה שהוא מנסה לתת להם לבוש פיוטי, קיימת גם ביחס ללשונו של המשורר, שאינה נובעת מהשפה העברית החיה, שפת "ליבו". דבר זה בולט מאד בהמנון ההערצה שלו לשפה העברית, "חקוקות אותיותיך". לאחר קריאת שורות כגון "חקוקות אותיותיך בתבנית עולמי רחימה בלשונות / חרצן בזג, ענבל בזוג, רזך רכשתי, הו עברית..." ולאחר קריאת קטעים שלמים המוקדשים להתפעלות מבניני הלשון, זמניה וגזרותיה, קשה להשתחרר מן ההרגשה ששפתו של המשורר, השאובה מספרים, אין בה מזיגה אלא הרכבה, ואילו גישה "דקדוקית" אל השפה, שאין היא טבעית לו. הלשון החיה, המדוברת, אינה מוכרת לו, והוא משקיף עליה ממרחק. מסיבה זו נתקלים אנו בלשון כה רמה אף בתיאורם של מצבים פשוטים ורגילים.
 
רגלסון אוהב לכתוב יצירות ארוכות מאוד, דבר ההופך את הפגישה הראשונה עם סיפרו למשהו מרתיע קימעה, ואולי כדאי לציין במקום זה כמה מספרים. בספר 368 עמודים, ההימנון "חקוקות אותיותיך", הפותח את הספר, מוביל אותנו אל עמוד 26. הפואימה הסיפורית "עקידת שלמיהו", הבאה אחריו, מסתיימת בעמוד 112, וכאשר אנו מסיימים לקרוא את תוצאות ההתנגשות בין קין להבל אנו כבר בעמוד 134, וכך אנו גומאים מלים שורות ועמודים. שירים קצרים כמעט אין למצוא. נדמה לי שרק שישה שירים בספר (פרט לכמה תרגומים) אינם עוברים את גבול העמוד. רגלסון מושפע מאוד מן השירה האנגלית, וללא כל קושי מיוחד אפשר להצביע על עקבותיהם של מילטון, וורדסוורת וטניסון בשירתו. אולם השורות הארוכות במיקצב החופשי מזכירות במיוחד את וויטמן. אלא שפרט לדמיון חיצוני זה שבין שני המשוררים, אין כמעט למצוא ביניהם שום דבר משותף, שכן לעומת וויטמן, שאנו חשים בכל שורה ושורה משיריו את הריתמוס הסוחף, הסוער, המאחד חוויות אישיות מובהקות עם חוויות לאומיות וקוסמיות מובהקות, קיימת בשירתו של רגלסון סתירה יסודית בין השורות הרחבות, החופשיות, כביכול, לבין חוסר התנופה, המלאכותיות והסירבול שבשירתו. אולם, למרות אותו סירבול ואותה שכלתנות יתירה שמוצאים בשיריו, הרי בעצם ההתעסקות באותן שאלות חובקות עולם, בעצם האופטימיות וההומאניזם המפעפעים בשיריו, קיימת תמימות. תמימות ההופכת שירים אחדים בספר אף לתמימים מדי. מי שמוכן להסתפק ברוח זו של תמימות ואופטימיות, עשוי ליהנות משירתו של רגלסון על אף הקשיים שהיא מערימה לפניו.
 
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת