Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

בציצית ראשו: על ראשית שירתו של רגלסון
(במדור סופרים זוכרים, נזכרים)
מאזניים, כרך לב, טבת תשל"א, ינואר 1971
מאת שמעון הלקין
הופיע שוב בספרו "דברים וצידי דברים", יחדיו, ת"א, 1984

א
אל אברהם רגלסון התוודעתי כמעט תיכף לכניסתי אל בית-הספר התיכון בניו-יורק בסתיו בשנת-לימודי הראשונה: "אימיגרנט" ו"אינטליגנט יהודי-רוסי" בעיני כל, הספקתי ללמוד אנגלית רק עד כדי לכתוב בה "חיבור" כשר בבחינות-הכניסה לאותו "בית-הספר הגבוה – מוריס", אך לדבר בה בחופש, ללא היסוסים פנימיים, לא נועזתי בדרך כלל, משום ה"אקצנט", המבטא הזר שבכלי-דיבורי. רק אינטיליגנטים אמריקניים היו משכיחים מלבי את היסוסי אלה – ואחד וראשון שבהם, אף הוא תלמיד הכיתה האחרונה של בית-הספר האמור, הוא שהביא אותי ואת רגלסון לידי הכירות, לאחר שקירבני בעצמו והתקרב אלי מאד במשך חדשי הקיץ, שבהם התכוננתי לקראת בחינותי המפחידות. ידידנו זה המשותף, אנטול רבינוביץ – הוריו ואחיו גרו באותו בית בברונכס, שבו נשכרה דירה גם להורי ולבני-ביתם, כשהגענו לארצות-הברית, ושיחותיו עמי, אינטלקטואליסטיות ונלהבות, נעשו לחם-חוקי יום יום למפגישתנו הראשונה. טבעי איפוא היה הדבר, ששמו של רגלסון היה משתזר וחוזר ומשתזר בין שמותיהם של בני-עלייה מועטים, בני גילו של אנטול, השוטף במרוצת-דבריו עולמות עליונים ותחתונים, כשהם כרוכים זה בזה ומשמשים בעירבוביה.

טולי, לפי כינויו של אנטול רבינוביץ בפי מקורביו, כבר היה "אפיקורס" אתיאיסט והידוניסט בלשונו: גם אל בית-הכנסת נוסח-אר"י שבשדרת ובסטר, שבו התפללו אביו ואחיו, חדל לבוא, ואפילו בשבת ובחגים. אך אביו חסיד חב"די היה ונטייה למסתורין חלחלה גם בטולי. השכלתו בתורת-הסוד היתה דלה וחינוכו העברי-היהדותי אף הוא דל מאד. לפיכך התבטאו כיסופיו ה"מיסטיים" בצורות פרדוכסליות שונות: בחלומות על כתיבת דרמות, שגיבורן הראשי הוא "האדם העליון" הניצשיאני; ברעבוניו למוסיקה "רומנטית-הירואית", וגנירית בפרט; באהבתו הסוחפת לבלט של פבלובה קודם ולמחול של איסדורה דונקן, כעבור זמן-מה; באמונות מהפכניות-קרופוטקיניות ובהצצות סקרניות גם ל"סערות", המתנחשות בהשקפות-עולם פנתיאיסטיות. וכיון שביהדות – בתורת-הסוד שבה בפרט – הייתי אני משום מה ה"מומחה" בעיני טולי, קירבני כמו נגיד אף משום כך, "לומד" מה שהוא לומד ממני בנסתר תמורת מה שהוא מלמד אותי בנגלה שלו, וביחוד בכרכים המסעירים של הנרי הבלוק אליס, "עיונים בפסיכולוגיה של המין", ומתכוון לרפאני ממחלה זו, ש"צניעות יהדותית" שמה, המרתיעה גם את ידידו רגלסון דק-התחושה מראות נכוחה בגשמיות הססגונית שב"מחול ה.חיים".

ב
כך שידך טולי אותי ואת רגלסון באותם שבועות ראשונים וקשים שלי בבית-הספר האמריקני. אבל אם אל טולי נקשרתי משום שותפות כלשהי בעולמות הרוח והרגש האנושיים-הכלליים, התקרבתי אל רגלסון לא משום אותה שותפות בלבד, כי אם גם משום ידיעתו המפליאה בלשון העברית – ידיעה, שכולה אהבה, זו המעמידה אותו כמשורר כותב עברית ולא אנגלית, שבקיאותו בה ובספרותה, בשירתה בפרט, טבעית הייתה לו כל כך, שכן הגה בה יומם ולילה ממש מתחילת בואו לניו-יורק, בעודו ילד. אכן פלא היה רגלסון בעיני גם מבחינה זו בפגישתנו הראשונה ב"מרתף", בקומה התחתונה של בית-הספר, מקום שהתלמידים אוכלים איש איש את הכריך שלו, המובא מן הבית, בשעת ההפסקה הגדולה, בין אחת עשרה לשתים עשרה. לא זו בלבד שדיבר עברית רהוטה, אלא שלשון-דיבורו אף היא ינקה מן ה"מקורות" – מן התנ"ך ומלשון חכמים (על פי "ספר-האגדה" של ביאליק-רבניצקי) ודומה: את שירי ביאליק ידע בעל פה. נצמדתי איפוא אליו ממילא מתוך ים-הזרות הקר המקיף אותי.

בוודאי שאיני זוכר, על מה דיברנו בכל עת שנפגשנו. אך שני דברים זכורים לי למעלה מכל ספק: הוא היה המדבר ואני השומע, בעיקרו של דבר – הרי אחת ; והשנית – כללות-דבריו לעולם לא הייתה שיחת-חולין, אלא ענייני שירה ופילוסופיה, הגותם של ברקלי וקאנט ביחוד. אפשר, גם מטעם אחרון זה הייתי אני המקשיב והוא המשמיע, ולא רק משום קשב תדיר זה לזולת, יהיה מי שיהיה, שבו נתברכתי או נתקללתי מלידה ומבטן, כפי הנראה: מהויות פיוטיות נאצלות שבשירה האנגלית בת המאה התשע עשרה, מקור-חיותו הנפשי העמוק של רגלסון, מצד אחד – הרי התחלתי זה עתה רק לרחרח בהן במקורן האנגלי ולא מכלי שני, בתרגומן לרוסית, לגרמנית וגם לעברית במידת-מה; ומן הצד השני, זרה הייתה לרוחי כל כך הפילוסופיה הקאנטיטאנית, הצוננת ומצננת בדקויות נפתוליה המיטאפיסיים והמוסריים, שכוחה לפעם את חברי הצעיר, את רגלסון, כאילו אף היא שירה מזינה אותו מזון אימוציונלי חם, משך אותי אליו עוד יותר. המשורר שבו, כפי שחשתיו באותן שיחות שלו (כמה וכמה מהן זכרתי יפה כל כך, שהכרתין כנתינתן הראשונה כמעט לאחר עשרים שנה, לערך, כשהתחיל להדפיס ב"דבר" את רשימות "אשיחה" שלו), היה מובהק בעיני גם על פי דבריו אלה בעל-פה בלבד. משהו משלו בכתב לא ראיתי באותה שנת-לימודים, ראשונה לי ואחרונה לו, בבית-הספר התיכון, אך ידעתי: משורר הוא ידידי זה.

ודאות זו נתקיימה בי במשך ארבע חמש שנים לאחר כך. המשורר-בעל-פה שבו היה חוזר ומתגלה לי בטיולינו הארוכים בנפירא-פרק, מין גן ציבורי, שכל עצמו יער בצפון מנהטן, ובביקורי אצלו בבית-המרקחת של אחיו בשדרת-מוריס וקרן הרחוב 165, שבו עבד כשולייה ואינו מפסיק אף שם מקריאה שקודה או משיחה פיוטית-פילוסופית עם מי מידידיו, אלא כדי למכור מה שהוא מוכר לזה או לזה מלקוחותיו, שאינם מרובים בשעות-היום, כמדומה. אך דבר כתוב לא הראני, אף כשהתחלנו לומדים יחד באוניברסיטה – ב"סיטי-קולג'" של ניו-יורק, בשנה האקדמית 1917-1918, ואני מכין את שיעורי בלטינית בקצת רצון יותר נושא-בעול משלו ובמבחן הקצר היומיומי, שבו פותח הפרופסור את שיעורו, רגלסון מעתיק משלי יותר משאני מעתיק משלו, (וכשפרופסור אדוורדס מחזיר לנו בערב-שבת את גליונות תשובותינו על כל שאלוניו במשך השבוע, הוא מסלסל קצות שפמו העבות כלפי נחיריו החייכניים ומכוון אל שנינו, היושבים זה על יד זה בשורה הראשונה, אותה שאלת-תם שבועית שלו: "ג'נטלמן! כיצד אתם מתחכמים תמיד לשגות אותן שגיאות תמיד?") משנה לשנה הלכה ונתגבשה לעיני דמותו כמשורר הוגה, ששירתו הגות והגותו שירה, ואף על פי כן לא הגעתי לראות שורה כתובה משלו אפילו בצורת מכתב, עד שאירע לי נס. הרופאים גילו סימני-שחפת בריאותי, גזרו עלי לחיות באוויר צח מחוץ לכרך, ואנוס-לתיאבון – הפסקתי את לימודי באוניברסיטה ויצאתי לשבת בכפרים שבהרי ניו-יורק המדינה. אז התחיל רגלסון כותב לי מכתבים, שקטעים שלמים בהם נקראו כשירה גדולה: חותם-ידו הפיוטי היה מגולף בהם. "אותיות חקוקות" שלו בעתיד נתבשרו מתוכם.

ג
ומכאן סיפור הופעתו הראשונה בכתב-עת עברי, כשעורך "מקלט", י.ד. ברקוביץ, מפרסם את שירו "גזל אהבה" באביב, תר"ף. בחורף של אותה שנה ישבתי במקום שישבתי בהרי-הקטסקיל וברקוביץ כותב לי גם הוא מכתב מפעם לפעם – דברי-ידידות מאופקים ושאלות והערות, הנוגעות למשהו משלי, שהוא עומד להדפיס באחת החוברות של "מקלט". את שירי הראשונים התחיל י. ד. ברקוביץ להדפיס עוד ב"התורן" השבועי, אבל לא זו בלבד שסירב תמיד לפרסם סיפור משלי, אלא שאת שירי אף הם היה מפרסם מתוך קפידה עלי ועליהם, מין תוכחת-אוהב מתבטאת באחת משתי שאלות או בשתיהן כאחת: "מדוע אינך כותב כפרישמן, שטורי-שיריו צלולים כפסוקי תהלים"? – היתה שאלה שגורה בפיו; אך חמורה ממנה, ובאידיש אמריקנית דווקא, היתה שאלתו השניה: "וואס באדערט איר גאט?", כלומר: "מה אתה מבלבל מוחו של הקדוש ברוך הוא, כביכול?" משום כך איני מבין עד היום את יחסו הטוב אלי, כשהתחיל להדפיסני ומשם ואילך. אפשר, משום שהכיר במעט כוחי כמתרגם ואולי גם כמבין משהו בספרות – יודע למאוס, לפחות, במזוייף שביצירה ספרותית. ומטעם אחרון זה ביחוד, כפי הנראה, היטה לי אוזן קשבת, כשהתחלתי כותב לו על רגלסון ועל כוחותיו, התובעים את גילוים ברבים.

זכיתי וזכתה השירה העברית. סוף מעשה זה שהיה כך היה. עודני בהרי-הקטסקיל בשלהי החורף של 1920 ואני מקבל מכתב מאת רגלסון, שהתפעלותי ממנו הביאה אותי לידי החלטה להעבירו כמות שהוא אל י.ד. ברקוביץ ללא נטילת רשות מכותלבו. צירפתי אליו מכתב ארוך משלי, שבו תיארתי את ידידי, העובד בבית-המרקחת של אחיו ומקיים בבת-שירתו כל-כבודה-בת-מלך-פנימה, ושלחתי את ה"חומר" לעורך "מקלט". תשובתו הפעם לא היתה מאופקת כלל – כל עצמה תמיהה והפלאה. פסוק אחד מתוכה, ככתבו וכלשונו הברקוביציים, עדיין שמור בזכרוני: "קח את הבחור בציצית ראשו, הוציאהו מבית-המרקחת וייכנס אל הספרות". הפלאה כזאת מצד עורכי אנין-הדעת, הנוהג להחמיר עם סופריו, האמריקניים בפרט, יותר משהחמיר גם עמי, לגבי צעיר עלום-שם, שעל כשרונותיו עמד על פי מכתב אישי, בוודאי שהעלתה בעיני את כבודו של ברקוביץ-העורך עצמו. אך הצד המעשי שבעניין היה חשוב לי יותר אותה שעה. שבתי לניו-יורק, הראיתי לרגלסון את דברי ברקוביץ עליו, זירזתיו שיעלה על העתב שיר בשביל "מקלט" – והוא כתב אותו. קטעים קטעים כתבו במשך ימים אחדים – בין עיון במרשם של רופא זה לבין עיון במרשם של זה, בין שקילת אבקה במאזני- הרוקח הרגישים לבין עיטוף תרופה בנייר-משבצות דק בשביל אשה כושית זו או אחרת מלקוחותיו שבשכונה. וכשנכתבו הקטעים כולם והשיר, "גזל אהבה", עמד בשלימותו על ארבעת חלקיו המלוטשים, מסרתיו לי.ד. ברקוביץ והוא הופיע מיד – בספר ניסן, תר"ף, של "מקלט" – ראשון לשלושת שיריו, המופיעים בזה אחר זה בכל אחד משלושת הספרים של הירחון באותו אביב.

איני יודע, אם אמנם יצא רגלסון מבית-המרקחת בה באותה שנה, אך נישא הוא ב"ציצית ראשו" מאז ועד היום במיטב עולמה ובגבוהי-עולמותיה של השירה העברית.

תשל"א
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת