הארץ / מדור יצירות ספרותיות / 30 לדצמבר 1932
מאת
ש. בס
אחד המשוררים העברים באמריקה, מהוגי-הדעות הבודדים המעמיקים בפרובלימות אדם והויה, נגש מחדש אל הדמויות הביבליות בגישה מקורית.
קין העסיק את פיטני כל הדורות. ביירון ראהו בדמות
הנודד המורד. הוא חזה בו את דיוקנו. היה מי שראה בקין את
הגבור. אחרים – את
איש-הקרקע. התורה הציבה לה ציון נוסף. "והוא
גם בונה עיר" (בראשית).
את הקו היסודי הזה נטל הפיטן ובנה עליו את חזונו.
אדם, האב עצמו, כבר מכיל בקרבו את
השניות הזאת.
הכפילות הראשונה הצמודה בתכונותיו היא היא שיצרה את הבנים השנים כדמותו וכצלמו. "מכעס סמרה אדמות רעמת-קין, ומצח הבל הכסיף את שחור קווצותיו. – ויפל צלם על אביהם. החשיך לילה, אך אש אדומה בערה מעיני קין ופלחה אופל, עת כי שאב דברו אימה:
יְהִי אָבִינוּ שׁוֹפֵט
בֵּינִי וּבֵין בֶּן אִמִּי הָבֶל!
וַיְהִי אָנֹכִי בּוֹנֶה עָרַי, גּוֹבֵל חֵמָר,
מְאַזֵּן צוּר אֶל צוּר, עַמּוּדֵי שְׁחָקִים יוֹרֶה,
וְזוֹרֵק הָאֲנָךְ– וְזַרְעִי כַּנְּמָלִים
מַזִּיעִים וְנֶאֱנָקִים בְּבָבֶל וְעַב-אָבָק –
וְהִנֵּה בָּא זֶה צָרִי הֶבֶל, אֶל חֲנִיכַי
מְקִימֵי דְבָרִי יַחֲלִיק לְשׁוֹנוֹ
וִירַפֶּה זְרוֹעוֹתֵיהֶם בְּאִמְרוֹתָיו כָּזָב, לִאמֹר:
עַד מָתַי תִּיגְעוּ רִיק, עֲמֵלִים? אַךְ מְאֵרָה –
חִין-עֹשֶר, וְשׁוֹט-פְּתָנִים – רַעֲבוֹן רְדוֹת וּבְנוֹת,
וִיקוּם אֶל קִצּוֹ קָרֵב, וֶאֱלִיל– כָּל מִפְעַל אֱנוֹשׁ.
שני יסודות עולם: הבינה, איש המציאות. הלופת תבל במדע, תרבות, בנין ויצירה.
ולעומתם – החוזה, ההוזה, איש החלום, השואף אל החדלות, הוראה בכל – תֶכל מארה, הבל ואין.
ושני הכוחות הללו, היסודיים, הראשוניים; נאבקים על השלטון בעולם.
שניהם מגישים תעצומותיהם לאב. לאדם. וזה, ריב מי יריב, ושניהם "שפך מתניו, קרעי בתרי-רוחו".
הדין. ביניהם יפריד. בין קין "צרוב עקרבי-יוצרים" ובין אחיו "יכסוף אפס". השלמות, האחדות של שנים אלה, אילו הייתה, ושלם
אדם מני קרעיו. אולם ביסוד, יסודו הרי אדם עצמו בן כפילות הוא. הוא עצמו רואה את עלומיו והנה תמו. שואף הוא
לחדש עצמו ואין יכולת. העבר אינו שב להיות עוד לעתיד. רק
פעם אחת חי את נעוריו, אהבתו, בעתרת התאוה, והיצר היוצר, ועתה הנה דרכו אל האחרית, אל מול הדממה של החדלון.
ובאין שופט – קם קין על הבל ויהרגהו. בידו – המשפט. והבל מקללהו את הקללה האיומה שאנו עדים כיום לבואה על הגזע האנושי.
אֲהָהּ לְקַיִן!
כִּי תִבְעַל מַחֲרַשְׁתּוֹ הָאֲדָמָה, עֵת-מָה
לוֹ תִתֵּן כֹּחָהּ, אַךְ מְהֵרָה תִסְגּוֹר רַחְמָהּ, עֵקֶב
כִּי אִנְּסָהּ, וְלֹא חָמַל וְלֹא שָׁמַט. עִיר
כִּי יִבְנֶה, וְעוֹד עִיר, וְקָמָה אַחַת עַל רְעוּתָהּ
לְמַגְּרָהּ וּלְטָחֲנָהּ עָפָר, עַד תֵּשַׁמְנָה שְׁתֵּיהֶן.
כֹּה תַךְ יְמִינוֹ שְׂמֹאלוֹ,
הפייטן מוזג את פרובלימות התקופה בכוס-החזון, ועל היסודות האגדיים הוא בונה גם את
רקע-התקופה.
לאחר אבדן הבל קמה
באר בתו לאחוז ברסן אביה ולהמשיך את חלומו. דמותה של באר בת-הבל, הרועה, שקין שואף לכבשה לו ועל ידה "לשבר את הבל" כליל, עולה כבבואה מתקופת האלים ובנות האלים – יודעת היא את תפקידה.
יְדֻשַּׁן אֹרַח קַיִן, וַאֲנִי עוֹזַרְתּוֹ,
עַד יָבוֹא אֶל תַּכְלִיתוֹ, וּמְלֹא הָעוֹלָם
יִשְׁתַּטַּח רוֹתֵת וּמְצַיֵּת לִרְצוֹנֵנוּ.
אָז אַךְ בְּשֻׁתְּפִי, מֵחֵיקוֹ אֶגְזוֹל מַלְכוּת,
וּבְשָׂרְרִי אֲנִי לְבַדִּי
אֲדַלֶּה כָּל הַיְּקוּם מִקְּלוֹן בְּרִיאָתוֹ;
וְהָיֹה יִהְיֶה חֲלוֹם הָאַיִן חָלַם אָבִי,
וְתֶעֱצַם נִקְמָתִי מֵעִם שׂוֹטְמוֹ, פּוֹטֵר דָּמוֹ.
ואמנם כן הוא. באר עוזרת לו לקין בעלה, הוא משלימה למראית-עין עם רוצח אביה, קין מולך
יחד עם באר על עולם ומלואו – אולם, לא לעולם חוסן.
על שיא נצחונו נופל קין. בהגיעו לכליל מעללים ומפעלים על פני עולם, יפול פתאום דוקא מידי רעיתו-עוזרתו. בכוסו נמסך רעל-הנקמה, יד באר מכריעתהו. העולם אינו רק פרי נצחונו של קין. באר מזגה מכוס האפס אל יינו.
הַיּוֹם רְוָחָה אֶקְרָא
מִסְּדָרִים נִבְנִים מֵהֵהָרֵס עֲמִיתֵיהֶם,
מֵעֹדֶף רוּחַ יוֹצֵר נֶעֱקָד בַּיָּצוּר,
מֵחֶשְׁבּוֹן-עוֹלָם רַמַּאי, חָב וְלֹא יְשַׁלֵּם, –
כִּי כֹּחַ הֶבֶל כֹּחִי, וְכֹחַ קַיִן יְרֻשָּׁה לִי.
ובשני הכוחות גם יחד לחמה וגם נצחה ואמרה להכריע לכף הבל. אולם הפייטן אינו מסיים בנצחון
שלם של הבל. כי אילו כך הרי יחרב העולם והיה לאין.
הסיום של הספר רומז על:
פֵּרוּר כֹּחַ קָט, תִּשְׁבֹּרֶת גַּלִּיל זִיעַ,
שֶׁבֵּין מֵמָד תְּשִׁיעִי לַעֲשִׂירִי, נָם לְתֻמּוֹ
אֲשֶׁר בִּהיוֹתוֹ מִצְעָר, שְּכֵחוֹ קַיִן, לֹא נִצְּחוֹ
וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ, וְגַם בְּאֵר לֹא יָדְעָה מְקוֹמו.
(על כן בנפול במאמרה, תבל – עמד. והוא ישמש זרע לפריחת הָיֹה (קמץ תחת ההא ויוד – חולם) חדש.
הפייטן העשיר את השירה העברית במתנה יפה. לשונו עזה, איתנות-קדומים בניבים צרופים. הצמצום יפה לחזון מסוג זה. רגלסון ידוע לנו מדבריו האחדים הגדולים שהדפיס ב"תקופה" ברוח מיתוס זו.
ונחמה פורתא היא לנו: במרחקי האמריקה הסואנת יושב פייטן
עברי ויוצר בלשוננו נדבכים סלעיים, קדומים, את חזון הדור-דורנו, כפי שהוא מעתיקו בדמויות עבר רחוק, עם ראשית חיי-אדם.
תחזקנה ידיו!
