Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

קין והבל

אברהם רגלסון, קין והבל.שיר הוצאת "ים" קליבלנד, אוהיו, ירושלים תרצ"ב


היסודות המיתוסיים־פילוסופיים בפואמה "קין והבל של אברהם רגלסון" (עיון אנאליטי)
מאת החוקר: רזוואן מג'יד ראשיד - Ghazwan Majid Rashid - University of Baghdad





הקדמה:

אילן היוחסין של משפחת הקינים הוא לא רק קדום מאוד, אלא גם ענֵף; הוא בעל שורשים וענפים מרובים.בספר בראשית עצמו קין הוא גבור־ציד, וקרוב הוא לתובל־קין, הלוטש כל חרש נחושת וברזל; איש־שדה הוא כעשו, והוא גם איש־אדמה ובונה עיר.

כמו נזכור בבראשית (ד'-י''ז): (א וְהָאָדָם, יָדַע אֶת־חַוָה אִשְתּוֹ; וַּתַהַר, וַּתֵלֶד אֶת־קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִיש אֶת־יְהוָה.וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת־ָאחִיו אֶת־הָבֶל; וַיְהִי־הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה... וַיֹאמֶר קַיִן, אֶל־הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִהְיוֹתָם בַשָדֶה,וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ... וַיֵצֵא קַיִן, וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן. וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר...)

הפואימה הארוכה שלפנינו "קין והבל", שחיבר ופרסם המשורר אברהם רגלסון בעיר קליבלנד בשנת 1932, אחרי שהזמינו לשם הסופר חיים אברהם פרידלנד שהיה מהמשפיעים ביותר על דרכו של רגלסון... בעיר זו גמל בלבו המשורר הרעיון להקדיש פואמה למאבק שבין "קין והבל", כסמל למאבק בין כוחות הקוסמוס כולו. כבר בשיר זה נתגלתה נטייתו לקמאיות ולחתירה להווייה יקומית קדומה, שבאה ללמד על מצבו של האדם בן־דורנו. בדברי־הליווי לשירו, שבהם העיד בדבר ההשפעות הפילוסופיות על יצירתו, העיד כיצד בא לכלל מחשבה לכתוב על נושא תנכ''י זה: "פעם בטיילי תחת שורה של צפצפות עתיקות ברחוב אחד בקליוולאנד (עיר־מגורי אז) בסמוך לאגם־אירי - אחד מחמשת האגמים הגדולים שבלב צפון־אמריקה, והם באמת ימים ענקיים, אלא שמימיהם מתוקים - דרשתי לפירוש השמות קין והבל. קין, פירשו יוצר ועושה מעשה־חרש (כמו: קונה שמים וארץ); הבל, פירושו הבל־הבלים. האחד שואף להשתלט על המציאות; השני מאיין אותה, אומר לה: לא. וכרגע קמה והיתה לפני הפואימה כולה: לא בצורת מלים (על אלה עמלתי אחרי־כן קשות וארוכות), כי־אם בצורת עלילה של תמונות. אפילו התפאורות השונות של פרקי־השיר כבר עמדו בייחודן לפני. קין והבל הם שתי נטיות, המתנגשות אהדדי, בלב־אביהם, אדם".

רגלסון הגדיר את פואמתו בהקדמה וקרא לה בשם "מיתוס פילוסופי"...  מבחינים אנו ביסוד המיתוסי שהוא שאוב מסיפורי המקרא, מאגדות חז''ל והמדרשים, מעולם הקבלה ומשיחות חסידים.  הפילוסופיה בעיקרה "בודהית", כפי שזו בראי האירופי־מודרני של שופנהאור ותלמידיו.  

לפיכך, הפואמה היא ילידת עיון פילוסופיה בודהית, שנצרפה בכורו של שופנהאור ותלמידיו.   רגלסון דורש את השם קין מן השורש קנה, שמבחינה סימאנטית הוא גם יצור (קונה שמים וארץ), ואילו הבל הוא השואף להפוך את היש להבל, לאין.  קין והבל שניהם בנים הם לאדם, הם שני היצרים המתנצחים בו ללא הפוגה: האחד מסמל את יצר הכיבוש, ואילו השני - את כיבוש היצר, את השאיפה לנירוונה, קין איש האלימות והתאוות, ואילו אחיו הוא איש הרוח וביטול היש.

בהגדרה אחרת, הפואמה היא שירת שני איתני היצרים המושלים באדם.  שני קטבי הגלגל המסב את גורל האדם ופעליו: קין -  תאוות הכיבוש והעלילה, הבל - חשק הכליון וההתחדלות.  הראשון כל המלכים הגדולים שואפי מרחקים וכובשי מרחבים, כל אנשי המדע העוקרים מחביונו של הטבע את מצפוניו ורותמים כחותיו במכונה המשמשת את האדם, אבל גם כל הרשעים והחומדים, הרוצחים והחמסנים, הפורעים סדרי עולם ומשדדים מערכות כבושיהם של הראשונים - כל אלה הם בניו. השני - יוצאי חלציו אינם מרובים הרבה (אולי מפני שנהרג בעוד מועד), אבל גם לו נמצאו יורשים, המופיעים פה ושם על פני מרחבי דורות ומטיפים לחדלון, לאפס, לנירונה, הרואים חטא בכל חשק ובכל מעשה, וכתלמידו של שופינהואר, שקיים את תורת רבו ואבד את עצמו לדעת, הם רואים את כל ההוויה כולה צמאה ועורגת בחשאי ובכאב לגאולה מעומס היש וההמצאות ומתוך ערגון־אין זה נתגלגלה גלגול אחרי גלגול עד שהגיעה לאדם נזר הבריאה, על מנת שיחוש הוא בערגונה ויקרב את הקץ.  דרגה שנית לשוחרי־אפס אלה הם אנשי המוסר והחוק, התוחמים תחומים ליצר העלילה והחמדה, שלא יפרוץ ולא יחריב את אשר בנה.   זוהי פילוספיה פסימית, הרואה את החיים כמקור סבל ואת רצון־החיים־ השאיפה, שאינה ניתנת להתגשם, למנוע את היסורים.  שופנהאואר רואה מוצא למצוקת האדם - בביטול הרצון האנושי ע"י התבוננות פילוסופית או על־ידי חיי־סיגוף.  תלמידו של שופנהאואר, הרטמן, עולה על רבו בביטול רצון־החיים ומטיף לטיפוח רצון לאי־קיום.  הדרך לכך היא בהשתלטות האדם על הבריאה ומשיכתה לאי־קיום, אל "שלום גאולת־אין".  כך תבוא "ההצלה האמיתית מן המשגה רווי היסורים, ששמו הוויה" - לפי ניסוחו של המשורר בהערותיו המסבירות לשיריו.  

לכן, רגלסון מבקש בפואמה "קין והבל" להציג את הניגוד שבין אהבה ושנאה, שבין טוב ורע, נושא לא חדש שהשירה האנגלית, זו של ביירון ושלי, של בליק וקיטס, הרבתה לעסוק בו, אך הסמלים, הדימויים והמטאפורות הם יצירי דמיונו, מוטבעים בחותמו הוא. הדמויות מקבלות משמעות חדשה־ כמעט משמעות ישראלית.  

מבחינת הצורה, הפואמה רומנטית ארוכה, מתחלקת לשלושה חלקים ארוכים.  החלק הראשון נקרא בשם (פרק האיתנים), השני (באר בת־הבל) ולבסוף (הקץ).  ומתוך קריאה עמוקה בתוכנה המיתוסי־פילוסופי, מתבלטות למדי סגולות כשרונו של רגלסון, עיקר כוחו בעוצם ביטוי, בעושר־דמיון, בשגב ציורי ובפאתוס רעיוני.  

המשורר מופיע כרומאנטיקן מובהק, הנוטה לראות דברים לא כמות שהם, במהותם העצמית והתוכית, אלא - מתוך אספקלריה מופלגת, עולמית, סמלית, עד מגע עם האין־סוף.  מכאן - ההפלגה הרומאנטית על חשבון הבהירות והתיאור האפי, מכאן ה"אידיאיות" המודגשה על חשבון האימוציה - הרגש ותהיית־הלב.  

הפואמה היא דוגמה מובהקה לכך, שבשעתה עוררה הדים חזקים למדי.  ומתוכה מעלה רגלסון גושים מופלגים ודמויות־בראשית.    אך הסביבה היא מופלגת, על־אנושית - אי־שם בין ארץ וגרמי שחקים.   הנפשות שבפואימה - אדם, קין והבל עם בתו באר - אינן נפשות חיות, אף לא בשר־ודם.  הם - סמלי הוויה, יותר נכון - סמלי אידיאות.  

בתום, נשאר משהו שחשוב לזכור, הרעיונות המיתוסיים־פילוסופיים שבפואמה הם ממש קשים להבנה ללא סקירת היצירה השירית, ואם כך ננסה לפתור את סודותיהם על־ידי ניתוח בקורתי עמוק וחריף.  

ניתוח הפואמה "קין והבל":  

בפתיחה פשוטה כלשהי, ובסגנון מיתוסי מופלא, פותח רגלסון את הפואמה שלו ''קין והבל".   המקום והזמן הם שניהם עדיין נסתרים מעל במת האירועים, והדבר היחיד הברור הוא מאבק איתני הטבע.   ההרים אשר הטילו את שלטונם והשליכו זרמי לבבם על פלחי הסלעים:  

בְּכִכַּר-אֵל שָׁם נִפְּצָה מַהְפֵּכָה הָרִים

וְזִרְמֵי לַבָּה נִשְׁפְּכוּ עַל פַּלְחֵי סְלָעִים

וְצִפּוּ גַי וָגֶבַע צִפּוּי-זֶפֶת עָבֶה

הַנּוֹצֵץ קָפוּא וּבְעַד פְּרוֹץ-דֶּשֶׁא יַחְסוֹם -

(קין והבל- פרק האיתנים)

 במהירות רבה פורס המשורר את עלילתה של הפואמה, ובאותה המהירות מופיעה דמותוֹ של אדם הראשון (אביהם של קין והבל), שישב לבדו קודר ועצוב, אחרי שאבד עליו הכלח והגיע לגיל זקנה...באמת זהו חוק החיים וגורלו המוכרע של בן־אדם בם, ובאמת זהו גורל מר ועלוב. ועל־ידי מונולוג פנימי מציג אדם את מהלך־חייו מימי הנעורים, שהיו כולם אושר ותאוות, ורדיפות אחרי החמדות והחטאים, והוא שואל: האם זהו השכר?  האם זהו שכר פעלי בחיים, אחרי שהייתי מקור החיים ונר מאיר דרך לדור חדש:

אֶל צוֹק מְרֻבָּע נִשְׁעָן, קוֹדֵר יָשַׁב אָדָם.

קִמֹּרֶת לוֹ מִמַּעַל - לַיְלָה שְׂרוּט-כּוֹכָבִים,

וְרָשְׁמֵי כּוֹכַב רָטְטוּ בְּרִצְפַת אֶבֶן

כְּנָגְהֵי אֵשׁ יְרֻקָּה בְּתַחְתִּיּוֹת יַמִּים.

רֹאשׁ שֵׂיבָה הוֹרִיד עַל חָזֵהוּ: קוֹרָה-זְרוֹעַ

רַקָּתוֹ תָמְכָה, וּמַשָּׂאוֹ רָעַם, לֵאמֹר:

הֲזֶה הַקֶּץ לְחַיֵּי סֶבֶל מַר, וְזֶה הַשָּׂכָר?

אַךְ שֻׁלְּחוּ יָדַי לִקְרַאת גִּיל זְעֵיר, וְהִנֵּה

שַׁחוֹתִי, וְהָיִיתִי נִיר לְדוֹר צוֹמֵחַ

הָרוֹדֵף חֶמְדוֹת-רִיק כָּמוֹנִי בִּימֵי כִסְלִי

 (קין והבל- פרק האיתנים)

אדם נתפס כסמל הקרע הנצחי של ההוויה הנושאת בתוכה חיים ומוות, כיסופי חמדה וחולשת זקנה.  אמנם עדיין שוקקים בו זרמי חמדה עד כדי לקום על אחת מנכדותיו היפות ולשכר עצמו " מִלַּבַּת בְּתוּלִים יוֹקְדָה".  אך יודע הוא שאין אלה אלא זיקים עוממים של אש יצריו לשעבר:

הַאֻמְנָם?  הֵן עוֹד כֹּחִי אִתִּי!  הָבָה, אָקוּם

עַל רַךְ מִצֶּאֱצָאַי, אֶחְמוֹס מִבֵּין יָדָיו

בַּנְּכָדוֹת יָפָה, וְאָשׁוּב אַשְׁכִּיר חוּשַי

מִלַּבַּת בְּתוּלִים יוֹקְדָה טֶרֶם מוֹתִי.  אֶפֶס

כִּי לֹא לְשָׂב שַׁעֲשׁוּעֵי עוּלִים, וּבַעֲבוּר גֵּץ גוֹסֵס

אֵיכָכָה אֵסְפְּ מִנֶּפֶש נִינַי תֻּמָּם וַחֲלוֹמָם?

(קין והבל- פרק האיתנים)

 אמנם אדם הכיר את האמת!  אמת גורלו המוכרע של בן־אדם בחיים.  לפיכך, הוא עיף מחיים המליאים סבל ויסורים, עיף מקרב היצרים שמתנצחים בתוכו לאין סוף...  מראות עולם והדר שחקיו וזיו כוכביו שוב אינם ממלאים את לבו חדוות־היה כמלפנים.    הוא עיף; תחת משא שנותיו הוא נמשך לאדמה.   הוא שואף כבר ללא־היה לשוות אין:

 מִקְּרָב יְצָרִים עָיֵף,

מִמַּחַץ חֶמְלַת-אָב אֶת חֹם הַגּוּף הַשּׁוֹקֵק,

וּמִנֶּגַע שְׁנֵיהֶם -

רֶגֶשׁ-אַל הַמַּקְהֶה טַעַם יֵשׁ וָחֶמֶד,

אֶל עָפָר אַבִּיט, אָהִים - אוּלַי בֹּו מָנוֹחַ.

  (קין והבל - פרק האיתנים)

עייפות ויאוש הם מסימניו של בן אדם, וכל געגועיו מכוונים לאיזו גאולה נעלמה, שתשחררוׁמסבל עצם היות האדם בעולם...   כך אדם הראשון- שנברא מעפר בצורת קוף תלוי בעץ- בא לידי מסקנה שתאמר כי "היש הוא החטא...וסיבת החטא הזה הוא הרצון, ז''א רצון ־החיים".   לפיכך שאף הוא בגאולה שתשחררו מעקת "היש"...  גאולה שתמשוך כל היקום אחריה לאפס, לאין, יותר נכון- הוא שואף "לגאולת שלום־האין":  

הֲכִי עַל כֵּן טֻלְטַלְתִּי מִגּוּש-עָפָר אָטוּם

אֱלֵי דְמוּת קִפּוֹף בָּא בָּעֵץ, בִּנְקֵיק-צוּר נֶחְבָּא

עַד נִזְקְפָה קוֹמָתִי הוֹגָה, חודְרָה וְשׁוֹקֶלֶת,

כִּי תִמְצָא נַפְשִׁי דְרוֹר מֵעָקַת הָיֹה, וּבְפֻרְקָנָהּ

אַחֲרֶיהָ תִּמְשׁוֹךְ כָּל הַיְקוּם

אֶל שְׁלוֹם גְּאֻלַּת-אָיִן?...

(קין והבל- פרק האיתנים)

יש להעיר, שהשורות שלמעלה, משקפות בתוכנן - בנוסף לתפיסתו הברורה של אדווארד הרטמן- הן משקפות גם תורה מדעית, היא תורת הדרוויניזם, בענין- מקורו והשתלשלותו של בן אדם.  

התפלגות טראגית זו שבאדם מתגלמת בירושת שני בניו.  את "קרב־היצרים" הוריש לקין, ואת העיפות והשאיפה לחדלון - להבל, ועל ידיהם - לאנושיות כולה עד סוף כל הדורות.  

האחים השנים המתנצחים, הופיעו פתאום מול אביהם, שהדי קולו עדיין הם מתהדהדים בחללים...  קין והבל הם כאן מעין המאור הגדול והמאור הקטן, שנתלו שניהם ברקיע שמיו של האדם והם מאורות עולמו.  וע"כ בדמותם שבספר יש גם רמז לדמות חמה ולבנה: מול שחור קווצותיו של הבל, סמל הלילה, סומרת כאן אדמות רעמת קין:  

הֵד שִׂיחוֹ טֶרֶם גָּוַע, וּשְׁנֵי בָנָיו קָרְבוּ.

מָתְנֵיהֶם - עֹז, וּמַלְכוּת - צַעֲדָם, וְאוּלָם

מִכַּעַס סָמְרָה עַתָּה אַדְמוּת רַעְמַת קַיִן

וּמֵצַח הֶבֶל הִכְסִיף תַּחַת שְׁחוֹר קְוֻצּוֹתָיו,

כִּי רִיב בֵּינֵיהֶם.

(קין והבל- פרק האיתנים)

נקודת המוצא האמתית של המאבק שבעלילת הפואמה מתחילה מכאן ואילך, אדם שהוריש את שני בניו גלגל מאבקו המסב ללא הפוגה, עתה מוכרח הוא לשפוט ביניהם...  כשנצב קין בנו לפניו- ואש אדומה בוערת מעיניו- עם יריבו־אחיו הבל, לבקש משפט ממנו:  

וַיִפֹּל צִלָּם עַל אֲבִיהֶם, הֶחְשִׁיךְ לַיְלָה,

אַךְ אֵשׁ אֲדֻמָּה בָּעֲרָה מֵעֵינֵי קַיִן

וּפָלְחָה אֹפֶל, עֵת כִּי שָׁאַג דְּבָרוֹ אֵימָה:

יְהִי אָבִינוּ שׁוֹפֵט

בֵּינִי וּבֵין בֶּן אִמִּי הָבֶל!

(קין והבל- פרק האיתנים)

 קין שהוא, לכאורה, התגלמות הרצון ויצר העשייה, בונה מתוך דחף־פעולה ערים ומבצרים.  ויוצר מגלמי־בראשית עולמות של יישוב.  אך דחף זה שלו איננו כוח מוסרי־נורמאטיבי; זהו כוח עיוור המשמש את עצמו והמשעבד את הכל לרצונו.  הכוח היוצר הופך אצלו יצר-כיבוש ותאות-שלטון, יצר קשה ואכזרי ללא-מעצור וללא חוק ומשמעת, וסופו הורס את עצמו.  

ואילו הבל, יריבו־אחיו של קין, רק מארה הוא רואה בעושר, וברעבון של רדות ובנות הוא רואה "שוט פתנים", מעשה אכזרי.  

גם הוא גילויו השני של אדם, הוא סמל הזקנה השואפת למנוחה, לכיבוש היצר.  הוא רואה את האפסות שבעמל האדם, את הריקנות שבסערת יצריו ותאוותיו.  הוא - אבי ה"הגיון", שבתפיסתו של רגלסון, זהו מושג ניגודי ליצר, כלומר - שאיפה לבלום את היצר העוור מתוך העדפת השלווה שבנזירות ובביטול היש.  ההתנגשות בין שני האחים היתה מוכרחת.    וכך מתאונן קין באזני אדם אביו:  

ו וַיְהִי אָנֹכִי בּוֹנֶה עָרַי, גּוֹבֵל חֵמָר,

מְאַזֵּן צוּר אֶל צוּר, עַמּוּדֵי שְׁחָקִים יוֹרֶה,

וְזוֹרֵק הָאֲנָךְ- וְזַרְעִי כַּנְּמָלִים

מַזִּיעִים וְנֶאֱנָקִים בְּבָבֶל וְעַב-אָבָק -

וְהִנֵּה בָּא זֶה צָרִי הֶבֶל, אֶל חֲנִיכַי

מְקִימֵי דְבָרִי יַחֲלִיק לְשׁוֹנוֹ

וִירַפֶּה זְרוֹעוֹתֵיהֶם בְּאִמְרוֹתָיו כָּזָב, לִאמֹר:

עַד מָתַי תִּיגְעוּ רִיק, עֲמֵלִים? אַךְ מְאֵרָה -

חִין-עֹשֶר, וְשׁוֹט-פְּתָנִים - רַעֲבוֹן רְדוֹת וּבְנוֹת,

וִיקוּם אֶל קִצּוֹ קָרֵב, וֶאֱלִיל- כָּל מִפְעַל אֱנוֹשׁ.

לוֹ הִקְשִׁיב נִרְפֶּה בְּחֵיל פּוֹעֲלַי - וַיִּזְרוֹק

מִיָּדוֹ גַרְזֶן וּמַגְרֵפָה, מָאַס מַשּׂוֹר,

וְאִישׁ חֲלוֹמוֹת הֶאֱזִין - וַתִּשְׁבּוֹת הַלְמוּת

וְהֻזְנְחָה לְבֵנָה.  אַף צְעִירִים חוֹכִים

לְרַעְיָה, בֵּן וָבַיִת, הֻכּוּ צִנַּת זִקְנָה,

לְאִשָּׁה אָמְרוּ חֵטְא, וּבִקְּשׁוּ מַעֲרוֹת מִדְבָּר

לִכְרוֹעַ דֹּם וְקַדֵּם קֵץ וְשַׁבַּת עוֹלָם.

כֵּן שָׁלַח הֶבֶל רָקָב בְּצִבְאוֹתַי, שִׁכֵּךְ

קַדִּחַת מַאֲוַיֵּי אֱנוֹשׁ, וְכִּבּוּשַׁי

בְּאִבָּם קִפַּח, וַאֲנִי- עֲצָתִי שֶׁמֶשׁ

תְּשַׁדֵּד, וּתְשׁוּקָתִי שְׁמֵי-שָׁמַיִם תִּלְפּוֹת

לְשׂוּמֵם עֶרֶשׂ עֻזִּי! -

 (קין והבל- פרק האיתנים)

המשפט היה קשה בעיניו של אדם, למי ישפוט והם שניהם בניו, הם שניהם מושלים את שני הכוחות המתנגשים בתוכו.  לפיכך, הוא לא ידע לשפוט בינם, ורק משהוא יודע שהשנים כך כונו מחיק אמם, קין בונה, בוער - וכי על כן החזון הוא חזונו של המשורר...  גם קין הוא צרוב עקרבי יוצרים, הוא נעשה יסוד עולמי נצחי, הבוער בתאוותו לבנות וליצור.    והבל, שהוא "תֶּבֶל תַּאֲווֹת יִרְאֶה" ז''א הוא רואה בכל תאווה חטא ותועבה...  לפיכך נכסף הוא אל יסוד אחר, אל יסוד האפס, אל ממשלת הנירוונה:  

רֹאשׁ שַׂגִּיא הֵרִים אָדָם, וְאֶל בָּנָיו דּוֹבֵב:

מָה אֶשְׁפּוֹט וְאַכְרִיעַ פֶּלֶס, רִיב מִי אָרִיב,

וּשְׁנֵיכֶם שֶׁפֶךְ מָתְנַי, קִרְעֵי בִתְרֵי רוּחִי?

הַדִּין בֵּינֵיכֶם יַפְרִיד, זֶה אַךְ קְרָבַי שִׁסַּע

וְלִבִּי נֶגֶד לִבִּי קוֹמֵם.

הֲכִי כֻּנֵּיתֶם מֵחֵיק אִמְּכֶם, קַיִן, הֶבֶל:

הָאֶחָד בּונֶה, בּועֵר, צְרוּב עַקְרַבֵּי-יוֹצְרִים,

הַשֵּׁנִי תֶּבֶל תַּאֲווֹת יִרְאֶה, יִכְסוֹף אָפֶס.

לוּ קֶשֶׁר-בְּשַׂרְכֶם עָמַד, וְאַתֶּם אַחִים,

כִּי אָז גַּם לִבִּי נָח, וְשָׁלַם מִנִּי קְרָעָיו.

וְאוּלָם שָׁפְטְכֶם בַּל אֵדָע.-

(קין והבל- פרק האיתנים)

ואם נבצר המשפט מן אדם ולא ידע, זרועו של קין תדע המשפט...  והנה קין הורג את הבל משמע הרצון הורג את הרעיון, החומר מנצח את הרוח, תאוות יש- את שאיפת הַאיִן:  

פִּי קַיִן: אִם מֵאָבִי נִבְצָר מִשְׁפָּט, יִשְׁפוֹט

אֱלֹהַ-זְרוֹעִי!

וִימִינוֹ הִדֵּק אֶגְרוֹף - וְהוּא אֶל רַקַּת הָבֶל!

מִתַּחַת הֹלֶם יָדוֹ בָּרַק בָּרָק אָדֹם,

וְנֵפֶץ-פִּתְאוֹם בָּקַע לָיְלָה. נָע הֶבֶל

הָמוּם.  עוֹדֶנּוּ חָג מִשְׁתַּכֵּר, וְיַד שׂוֹטְמוֹ

בּוֹ הָיְתָה שֵׁנִית: פָּרְצָה, מָחֲצָה קִיר-לִבּוֹ,

וּכְמוֹ גוּשׁ-קֶרַח נָזִיז אַחַת נָאַק הֶבֶל- 

וַיִּפֹּל.

(קין והבל- פרק האיתנים)

כך, גבר ה"יצר" על ה"הגיון".  וקין נדחף בשכרון תאוותו לקראת כיבושים חדשים.   אך בלי ההשפעה הנורמאטיבית והמרגיעה של הבל התפוצץ בנין חייו מחמת האון המסתער שביסודו.  נתקיימה בו קללת הבל שקללהו לפני מותו.   והיא מעין בשורת החידלון הנצחית, שתיגע בכל פעולתו...  האדמה תסגור את רחמה בפני מחרשתו, ולא תתן לו פרותה, ועריו אשר יבנה בזיעה ובדם, תשמדנה האחת את השנית, עד שתהיינה לעפר...  בשעה כזו, יתחרט הוא על פעולתו האכזרית, ויקווה הוא במעט מרוח אחיו, הנרצח, לרסן מתלעות קנאה, רצח ומדהבה שבעולם:  

אֲהָהּ לְקַיִן!

כִּי תִבְעַל מַחֲרַשְׁתּוֹ הָאֲדָמָה, עֵת-מָה

לוֹ תִתֵּן כֹּחָהּ, אַךְ מְהֵרָה תִסְגּוֹר רַחְמָהּ, עֵקֶב

כִּי אִנְּסָהּ, וְלֹא חָמַל וְלֹא שָׁמַט.  עִיר

כִּי יִבְנֶה, וְעוֹד עִיר, וְקָמָה אַחַת עַל רְעוּתָהּ

לְמַגְּרָהּ וּלְטָחֲנָהּ עָפָר, עַד תֵּשַׁמְנָה שְׁתֵּיהֶן.

כֹּה תַךְ יְמִינוֹ שְׂמֹאלוֹ,

בֶּיּוֹם הַהוּא יְשַׁוַּע, לֵאמֹר:

מִי יִתֶּן-לִי מְעַט-זְעֵיר מֵרוּחַ הֶבֶל,

לְרַסֵּן מַלְתְּעוֹת קִנְאָה, רֶצַח וּמַדְהֵבָה,

לְרוּפֵף כַּנְפֵי יֵצֶר עָטוֹת וּמַשְׁחִיתוֹת  

וְאוּלָם הֶבֶל עוֹד לֹא יִהְיֶה...

(קין והבל- פרק האיתנים)

ומיד הבל מת, אחרי שגמר את דבריו.  והקללה אשר קילל את אחיו־הורגהו תישאר סמל למאבק השלטון המתמיד בקוסמוס, במשך הדורות.  והיא תתגשם בדמותה של באר, בתו של הבל, שעדיין היא מחכה את תפקידה מעל במת האירועים.  

באר, זו הדמות האגדית, היא פרי רוחו של המשורר, גם מציאותית היא.  ודאי בלי דמות אשה לא ייתכן קרב איתנים זה של יצרי הטבע.  

ויש מי שהוא חושב... שהמשורר רואה אותה כמעט בכל דמות קדמונית, כאחת מבנות־האלים העתיקות, אלה שהן עתיקות וחדשות תמיד:  

צוּל-עֵינֶיהָ

כִּירַקְרַק מֵימֵי יָם רְקוּעֵי תְכֵלֶת חָלָל,

שְׁלַל רֹאשָׁהּ גָּדוּשׁ זָהָב, יוֹרֵד עֲלֵי עָרְפָּהּ;

חֲגוֹרַת קָנִים - כְּסוּת לְיִקְרַת בִּטְנָהּ סְבִיב

וִירֵכָהּ וְשָׁדֶיהָ  - בְּשׁוּלֵי שָׁמֶשׁ.

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)  

היא בת לאביה הרועה, הנכסף אל האפס והאין, דמות פסיבית, של מקבל ולא של נותן.  אבל היא נכספת גם לתפקיד־החיים שלה בעולם.  בין חלוצי־דשא היא מחכה, בודדה ויחידה, לתפקיד אשר מנה לה אלהים, והוא עוד נסתר ממנה:  

בֵּין אֵל חֲלוּצֵי-דֶשֶׁא רָעֲתָה בְּלֵאוּת

בְּאֵר בַּת הֶבֶל צֹאן אָבִיהָמַקְלָהּ

מִנֶּגֶד זָרְקָה, עַל גִּבְעַת חוֹל עָמָדָה,

וְחֶרֶשׁ דְּבָרָהּ יִזַּל: תְּהוֹם תְּכַלְכֵּל דָּגִים,

הַגַּל יְעַגֵּל חָצָץ, רוּחַ עָנָן יִרְדּוֹף,

וְשֶׁמֶשׁ יִקְלוֹט אֵד מִיָּם, יְיַחֵם דְּשָׁאִים,

יְצִיר יְצִיר וְשִׂיגוֹ.  אַךְ אֲנִי לְבַדִּי

תַּפְקִידִי נִסְתָּר מֶנִּי, רָחֲקָה מֶמְשַׁלְתִּי.

הֲנֶצַח אֶרְעֶה פֹּה צֹאן אָבִי וְאֵשׁוֹמָה?

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

ומרחוק הופיע לפניה קין, הורג אביה, היא מכירה אותו, מכירה את פרצופו ואת זרועו שהכתה אח, ולבבה נמלא בפחד ואימה.  ובכל גאונו ניגש אליה קין, וקם דיאלוג ארוך ביניהם- ננסה לצטט ממנו פרקים אחדים- שבמשכו תבע קין מן באר שלא תפחד ממנו כי בואו למען "הידידות":  

מֵרָחוֹק נִגְלָה גִבּוֹר לָהּ, מִנִּשְׁקוֹ נָעוּר,

אַךְ דִּיסְקוּס-זָהָב נוֹצֵץ שֶׁמֶשׁ עַל חָזֵהוּ -

סוֹחֵרָה לוֹ.

וְהִכִּירַתְהוּ אַז בְּאֵר, וְלִבָּהּ נָע וְחָמָר.

הֲלֹא זֶה קַיִן, מַכֵּה הוֹרָהּ, אֵלּוּ עֵינָיו

מְשֻׁלְהֲבוֹת חֳרִי-אַף, אֵלּוּ שַׂעֲרוֹתָיו

כְּלַהַב אָדֹם תְּלַחֵכְנָה קַדְרוּת מִצְחוֹ,

וְזֹה יָד-פַּטִּישׁ חִלְּלָה בְּשַׂר אָח!... וְקַיִן

אֵלֶיהָ נִגַּשׁ, כָּרַע וְהִשְׁתַּטַּח אַפָּיו

(קוֹמָתוֹ נָשְׁקָה צִלּוֹ) קָם וַיָּנֶב שְׂפָתָיו:

רְצִי, בַּת הֶבֶל, שִׂיחִי, כִּי יְדִידוֹת בּוֹאִי!

(קין והבל- פרק באר־בת הבל

במשך הדיאלוג הזה, שנחשב מעין משא ומתן, בין ההורג המקולל מצד, לבין הקללה המתגשמת בדמותה של באר, בתו של ההרוג מצד אחר, ניסה קין עוד פעם -באיזו דרך שהיתה- לפתות את לבבה של באר למען תלך עמו ותייה אשת לו.  ובראש ובראשונה, הוא הציג לפניה את הישגיו כולם, והגיש את אוצרותיו ורכושו, והשביע בחיי־זרועו שלא ישבות מעבודה עד שתהייה הארץ משוכנעת כולה מתחת לרגליה של באר, ותקרא לה "גברת"!.  

, אִתִּי בּוֹאִי, שְׂגוּבָה!

רְכוּש צָבַרְתִּי, שְׂפוּנוֹת יָרְשָׁה כַּפִּי, כִּסְאֵךְ

יֶאְפֹּדוּ, וְחֵי זְרוֹעִי אִם מֵעָמָל אֶשְׁבּוֹת

עַד תֵּדַע אֶרֶץ רוֹדָהּ וּתְזַמְּרֵךְ גְּבֶרֶת! -

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

בלעג, דחתה באר את ההצגה הזאת, כי לבה מאס בזהב התבל וכספו מלפנים, ואיך תפותה בזהבו של קין, והוא הורג אביה, מצד אחד.  ומצד שני, השורות האלה משקפות חיי הסגוף והנטיה לנירוונה הבודהית שהוריש אותם הבל לבתו, והם עצמם תפיסתו של שופנהאור, כאמור בהקדמה:  

בְּאֵר פָּנֶיהָ אִבְּנָה וְהֵשִׁיבָה אֹמֶר:

מִזְּהַב-עַרְבַּיִם נַפְשִׁי נָקְעָה, מִכֶּסֶף

אֲשֶׁר לְכוֹכָב, לְקַשְׂקֶשֶׂת דָּג, לְסִרְפָּד

מְנַצְנֵץ רָטֹב בְּיוֹם סַגְרִיר, וְאַף כִּי

מִכַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ אָתָּה! לֹא בְּאֵלֶּה

יֵרָתֵק לֵב בַּת הֶבֶל לִשְׁגּוֹת אַחֲרֶיךָ.

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

והמשיך קין בנסיונותיו הנמרצים...  אך באר עדיין שמרה על ירושת אביה מתוך הרהורי שנאה ונקם למרצחו.  ובצר לקין, שיחד עם קללת הבל הכריע אותו גם יגון־אהבתו לבאר, הוא שופך לפי אויבתו את לבו ומתחנן אליה שתשכח נקם ותרצה אהבת גבר:  

וַיּוֹסֵף קַיִן דַּבֵּר:

אִם לֹא רְכוּשׁ יִקָּחֵךְ, נֹגַהּ נָשִׁים,

הֲיִי לִי מַתְּנַת חִנָּם.  עָקָר מוֹרָא-יָפְיֵךְ

בְּלִי שִׁקוּי-גְּבָרִים זוֹבֵד.  וִאֲנִי - אֵלַיִךְ

יְאוֹרִי דָמִי יִגְאוּ, וּבִלְעָדַיִךְ

אֵין רֶגַע לִי.  רְאִי, אֲשֶׁר בְּכָל כְּבוֹד חֵילִי

דַּלּוֹתִי מִן הַדַּל בְּנוֹגְשֵׁי פוֹעֲלַי

אֲשֶׁר בְּשׁוּבוֹ אָהֳלוֹ מִשֹּׁד אוֹ פָּרֶךְ,

תְּחַבֵּשׁ יָד אֲצִילָה פְּצָעָיו, תִּרְחַם חֶבְלוֹ,

וְעֵינֵי-בִין תִּסְפֹּגְנָה מִשְׁפַּט נַצְּחוֹ, נַפְלוֹ,

וּפָנָיו יָלֶט בֵּין שָׁדַיִם אִמָּהִיּוֹת -

אַךְ קַיִן בָּדָד יִגְבַּר, אַף אֵין חָל בְּצַלְעוֹ.

הֲמִבְּלִי אֵין חִצִּים בְּאַשְׁפָּתִי, אוֹ בְּמָתְנַי

מְאֹד, אֲשֶׁר מֵאָז זָרַעתּי שְׁגַר נְעוּרַי,

קֻדַּשְׁתִּי מִנִּי אִשָּׁה, וָאֶרְוֶה תְלָאָה וְלֹא חֵשֶׁק?

הֲלֹא כִי דְמוּתֵךְ, בִּתּוֹ הֶבֶל, קָסְמָה לְמוֹ עֵינַי

וְצָמְקוּ כָּל בְּנוֹת אָדָם מוּל יִפְעָתֵךְ

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

יש להעיר שנאום האהבה של קין הוא החלק היפה ביותר בכל הפואימה, אף כי אינו מתאים ביותר לאופיו הטיטאני של הגבור.  כאן מדבר איש חי הסובל ומתענה ביסורי בדידותו ואהבתו.  והצעד הוא נאמן, קרוב ומובן, עם שסגנון הדברים הוא מליצי־"איתני".  שורות אלו, באשר רגש אנושי בהן, נותנות לנו רגע של רווחה מן המתיחות הגדולה הנמשכת בכל הפואימה.  אולם נחזור לסיפור־המעשה.  

באר, שלכתחילה דחתה קין בגאוה ובוז, מסכימה סוף־סוף ללכת אחריו, אחרי שהתוודה לה שקללת הבל -אביה- קמה בו ונוגעת בשלטונו, והוא איננו יכול לבדו עוד לרסן את פיותה של הקנאה והשנאה, שהן פוערות בעולם, וצמאות לדם ורצח.  לכך, משלימה היא לזמן עם הורג אביה, ומקבלת על עצמה את התפקיד, אשר שם על שכמה, להיות לו לעזר בעולם, ויהי הוא מרתיח את לב בני־האדם לפרוץ, לכבוש ולהתנחל, והיא "מצמקת עין תאבונם, שמה חוק לדמם, לשצף־פיהם - מתג בל תהי יד איש באחיו".  וכך אומר קין למלוך יחד עם בת הבל, ויחד לבנות "נצחון אנוש עד גדות שחק":  

דְּעִי כִּי קָמָה אַף בָּאַתְנִי אָלַת הֶבֶל

אֲשֶׁר קַבַּנִי בְּיוֹם כָּרְעוֹ מָחוּץ, לֵאמֹר:

כִּי תִבֶן עָרִים, וּמַטָּעֵי שִׁלְטוֹן תִּטַּע,

וְנָגְפָה עִיר אֶת עִיר וְשָׁלְטָן שָׁלְטָן יִכְרוֹת,

וְנָפְלוּ מֶמְשְׁלוֹתֶיךָ טֶרֶם קוּם.  אָז תִּנְהוֹם:

אֵי הֶבֶל אָחִי וְיַשְׁבִּיחַ קְנָאוֹת רוֹגְשׁוֹת

וְקָדְקֹד שִׂנְאָה יָרֹץ!  אַךְ לֹא יִשְׁמַע הָבֶל.

בְּכַף יַד דֹּורְשׁוֹ, שֻׁפַּךְ דָּמוֹ חֵרֶם!

וְעַתָּה,

מַה חֵפֶץ לִי בְּטוּרֵי חוֹמוֹת נוֹשְׁכוֹת שְׁחָקִים,

וְהֵנָּה מְעֻרְעָרוֹת מֵהִתַנַגַּח בּוֹנִים?

אֵיךְ אֶרְאֶה פִּסְגַּת פָּעֳלִי, וִיסוֹדוֹ מַעַל?

וְזֶה דְבַר פָּקְדִי אוֹתָךְ, בַּת הֶבֶל וְזֵעַת אוֹנוֹ,

אֲשֶׁר עִמָּדִי תֵלְכִי, וְתָרִיחִי עוֹזְרַי

בְּתוֹעֲבַת דָּמִים אֲשֶׁר לְאָבִיךְ,

וִיהִי - אֲנִי מַרְתִּיחֵם לִפְרוֹץ, כָּבֹש וְהִתְנַחֵל,

וְאַתְּ מְצַמְּקָה עֵין תַּאֲבוֹנָם, שָׁתָה חֹק לְדָמָם,

לְשֶׁצֶף-פִּיהֶם-מֶתֶג, בַּל תְּהִי יַד אִישׁ בְּאָחִיו.

כֵּן נִמְלוֹךְ יַחְדָּו,

וְיַחְדָּו נִבְנֶה נִצְחוֹן אֱנוֹשׁ עַד גְּדוֹת שַׁחָק!...

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

כבר צוין קודם, כי דמות באר, היא דמות פסיבית, של מקבל ולא של נותן.  והדבר הזה מתברר למדי בהסכמתה עם קין, ללכת אחריו, והתקבלותה את תפקיד־חיים שלה בעולם, שהיתה מחפשת בקודם, והוא נסתר ממנה, מידי קין, והוא הורג אביה.  בנוסף לכך, גם השינוי המפתיע במעמדה של באר כלפי קין היה פתאומי ואינו מותן מן המצב, לפי דעתו של המשורר משה פיינשטיין, ששמע בשעתו על הפואמה "קין והבל" זו סמוך להופעתה, והוא מתח עליה בקורת קשה.  "הוא מחליט שהסכמתה של באר ללכת אחרי קין היא פתאומית ואינה מותנה מן המצב, בעוד שבפואימה ניתן לה נימוק פסיכולוגי מספיק, שאמנם לא הובלט כראוי".   והנה היא אומרת:  

נְאוּם בְּאֵר: כִּי מִשְׂרָה אִתְּךָ וּפְעֻלָּה לִי,

עַל כֵּן אַחֲרֶיךָ אֵלֵךְ.

וְנָתֹן יָדָהּ בְּיַד קַיִן, וַיֵּלֵכוּ.

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

שניהם ילכו יחד, ובלבבם רוקמים הרהורי נצחון ונקמה.  הוא, קין ויישאר קין, איש התאוות הנצחית, שקונה שמים וארץ.  הוא צוחק בלבו ורואה את ההסכמה עם באר מעין נצחון חדש על הבל...  כי בתו גברת תיקרא, אך היא תשמש לו משחה להניע בה גלגלי מרצו ויצריו, ואויבו "אַל-חֵשֶׁק" יהיה, איפוא עבד נרצע לחשקיו הוא:  

אָז יִצְחַק קַיִן קִרְבּוֹ, לֵאמֹר:

שְׁבַרְתִּיךָ שֵׁנִית, הֶבֶל!  גְּבֶרֶת אֶקְרָא בִּתְּךָ,

וְהִיא אַךְ דֶּבֶק בֵּין לְבֵנַי תּוּשַׂם, חִכּוּךְ

לְמוֹ גַלְגִּלַּי לַהֲאִיצָם בִּמְסִילּוֹתָם;

וְהָיָה אוֹיבִי - עַבְדִּי,

אַל-חֵשֶׁק - סַבָּל חָרוּף לַחֲשָׁקַי נֶצַח.

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

ולב באר גם הוא קן זמה ומזמה.  כי גם היא, כמו קין, נמשכת ליסוד נפשה היא וחורשת להורג אביה.  היא אומרת בלבה:

יְדֻשַּׁן אֹרַח קַיִן, וַאֲנִי עוֹזַרְתּוֹ,

עַד יָבוֹא אֶל תַּכְלִיתוֹ, וּמְלֹא הָעוֹלָם

יִשְׁתַּטַּח רוֹתֵת וּמְצַיֵּת לִרְצוֹנֵנוּ.

אָז אַךְ בְּשֻׁתְּפִי, מֵחֵיקוֹ אֶגְזוֹל מַלְכוּת,

וּבְשָׂרְרִי אֲנִי לְבַדִּי

אֲדַלֶּה כָּל הַיְּקוּם מִקְּלוֹן בְּרִיאָתוֹ;

וְהָיֹה יִהְיֶה חֲלוֹם הָאַיִן חָלַם אָבִי,

וְתֶעֱצַם נִקְמָתִי מֵעִם שׂוֹטְמוֹ, פּוֹטֵר דָּמוֹ.

(קין והבל- פרק באר־בת הבל)

ובאחד הימים, ובאחד המזרות כפולי השמשות שבחלל, שקין עשה משכן לו, ומקום לחוג נצחונו, אחרי שהשתלט בן־אדם בעולם, ונהיה לו כל הקוסמוס לעבד.  המוזמנים כולם נוכחים בחגיגה, "קברניטי הבריאה" ומנהיגיה עם אלי השמשות ורבי חמר ולילה בל עמיהם, כי הלילה - כאמור מסמלת להבל.  הם כולם מלאו את תיאטרון החגיגה ובראשם עמד קין בכל גאונו ובאר לצדו.  זהו חיזיון מיתוסי נהדר מצייר אותו המשורר ואומר:  

כּוֹכֶבֶת, צֶדֶק, מַאְדִּים וְאֶרֶץ בּוֹשׁוּ

בְּאֶחָד שִׁמְשָׁם לְעֻמַּת כּוֹכְבֵי לֶכֶת עָגִים

בְּזִיו תְּאוֹמֵי שְׁמָשׁוֹת אוֹ בְּנֵי שֶׁמֶשׁ שְׁלוֹשָׁה

וְנֶחְפִּים שַׂלְמוֹת זֹהַר, אֵש וָזֹךְ חֲלִיפוֹת

וְלַיְלָה בַּל עִמָּהֶם.

בְּאֶחָד מִנִּי אֵלֶּה אִוָּה קַיִן מִשְׁכָּן

לָחֹג נִצְחוֹנוֹ בְּיוֹם לוֹ נִמְכַּר עוֹלָם סוֹרֵר

וְנֶאֱמַן לוֹ עָבֶד.

וְזֶה הַמַּזָּר, סְגָלוֹ קַיִן, כֵּפֶל שְׁמָשׁוֹת לוֹ

שָׁמָּה

הִשְׂתָּרְעוּ קַבַּרְנִיטֵי בְרִיאָה טוּרִים טוּרִים

מֵאֹפֶק וְעַד אֹפֶק,

בְּרֹאשָׁם קַיִן וּבְאֵר לְיַד יְמִינוֹ.

(קין והבל- פרק הקץ)

מול המוני המוזמנים עלה קין לבמת תיאטרון החלל, להכריז על תחילת החגיגה ולקרוא את נאום נצחונו, והוא רואה עצמו כאחד "עליון" אשר "לפניו שח כל יש":  

אָז יָקוּם קַיִן שַׂגִּיא מוּל תֵּיאַטְרוֹן שְׁחָקִים,

וַחֲלַל הָעוֹלָם מָלֵא קוֹלֹו:

אַדִּירֵי שְׁמָשׁוֹת,

רַבֵּי חֹמֶר, חוֹלְשֵׁי עַל רְקִיעִים!

גַדְּלוּ לְיוֹם זֶה אָמַר: מָלַךְ אָדָם

וּלְפָנָיו שַׁח כָּל יֵשׁ! -              

(קין והבל- פרק הקץ)

קין התחיל לסקור בנאומו -בצורה מפורטת- את הישגיו של בן־אדם שהגשימם לבנות הציביליזציה האנושית.  ללא ספק -הכוונה היא- האדם הקיני, שהוא בעל הרצון העיוור, והתאוות הפרועות והיצרים הנלהבים, האדם שהיה ביערים יצור פרימיטיבי וטרף לחיות רעות ודורסות, למד סוד האש, ואילף את החיות לשרותו.פלח את האדמה, והוציא את מזומנו מקליפתה, וממעמקיה הפיק נפט וזית.   ובברזל עשה את האוניות, ובנה ריחים הרוח.  המציא את החשמל ושידרהו בחוטים דקים.  ובשמים נוצצו כנפי פלדו מטוסים, ומרכבותיו יצר מן האלומיניום, עד שהגיע לעמקי קמטי האלקטרון והאטום.  כל אלה ועוד עשה האדם בדם וזיעה, בסבל ועייפות.  לכך קין מבקש מהמוני המוזמנים שיגדלו בן אדם בקול רם:  

הָאָדָם וְרֵאשִׁיתוֹ זִכְרוּ וּרְאוּ אַחֲרִיתוֹ!

מִתְגַּנֵּב מִנִּי יַעַר אָתָא, חָרֵד, חַלָּשׁ,

שֶׁן-צְבוֹעַ בּוֹ וְנִיב חֲזִיר, כַּף דֹּב הִכַּתְהוּ,

בְּכוֹר-נָחָשׁ בְּטַבְּעוֹתָיו נֶפֶשׁ חִבְּקוּ, זַרְעוֹ

לְשֶׁבֶת הַחֲתוּלִים מִדְרָס, בֶּלַע תַּנִּין, -

וַיִּקְרָא חֹטֶר לוֹ לְעֵזֶר, סֶלַע שָׁט קַרְדֻּמּוֹ,

וַתְּהִי מְנוּסָה בֵּין מְשַׂנְּאָיו;

וַיִּלְמַד סוֹד הָאֵשׁ, אֵימֵי לַהַב פִּיֵּס,

וּבְרִית עִם כֶּלֶב כָּרַת; רָעָה אַיִל; פָּרָה

לֶחָלָב פִּתָּה, דִּכֵּא הַחֲמוֹר,

וַיִּשְׁבְּ הַסּוּס; הַגָּמָל הִבְרִיךְ.חָשַׂף

מַעֲרֻמֵּי הָאֲדָמָה לְהַצְמִיחַ לַחְמוֹ,

וּמִסְתָּרֶיהָ רִגֵּל

לְנַקֵּר פַּחְמָהּ וְעוֹפַרְתָּהּ, שָׁאֹב שָׁמְנָהּ.

בְּשֹׁקֶת עֵץ, בְּמִפְרַשׂ בַּד, בִּקְלִפַּת בַּרְזֶל

רְחוֹבוֹת שָׁת בַּיָּם, רֵיחַיִם לָרוּחַ בָּנָה

וְגַלְגַּל לְמֵי רַעַם נוֹגְחִים צַלְעוֹת הָר.

וַיֶּאְסוֹר קִיטוֹר לְמֶרְכַּבְתּוֹ, זֶה חַשְׁמַל

בְּחוּטִים שִׁגֵּר, -

וְנוֹצְצוּ בַתְּכֵלֶת כַּנְפֵי פִלְדּוֹ, אַלֻּמִּינִיָּן

רְכוּבוֹ.  בִּמְעֵי בָזָק צָרַר מִדַּבְּרוֹתָיו.

וַיִּנְקוֹב פְּרָד וַיְפַצְּחו -

עַד עִמְקֵי קִמְטֵי הָאֵלֶקְטְרוֹן הִבִּיט, מְקוֹם שָׁם

הֶפְקֵר יָפֹזּוּ תַאֲבוֹנֵי חֹמֶר, יֵהוֹם תֹּהוּ.

(קין והבל- פרק הקץ)

לא זה בלבד, אלא שהוא גם, תבע מהמון הקרואים להריע לכבודם של גיבורי המיתולוגיה ואנשי המדע, בעלי ההישגים הגדולים, שהיו ויישארו עם צאצאיהם, מעין כוכבים נוצצים בדפי ההיסטוריה האנושית, אשר הם מגבירים בפעולותיהם האצילות את כוח האנוש, עד הביאו אותו למצב שהוא עליו היום.  

גם קין, לא שכח את חסדה של באר בת הבל, שהיתה עזר לו, אחרי שלהט־רוחה, בימי־הנעורים, נהיה למניע עיקרי, לכבוש -תחת חוק היצרים- את העמים.  מעין, משה, לינין, אסוקה ההוד (שהם לפי דעתו של קין, הם בני הבל! השואפים לחידלון ולנירוונה!!!), פן יתפוצצו וישביתו את העבודה.  לכך, להט רוחה של באר קשר איש באיש, ואומה באומה, עד שהגיע שלטון האדם על העולם לפסגתו כיום:

 עַל כֵּן, הָבוּ גֹדֶל

לִפְּרוֹמֵתֵּאוֹסִים מַמְצִיאֵי אֵשׁ וְאוֹפָן,

כָּל נְיוּטוֹן וְכָל אַינְשְׁטֵין שׁוֹעֲלֵי רְקִיעִים,

כָּל פְרַנְקְלִין בְּדוֹרוֹתָיו מַגְבִּיר כֹּחַ אֱנוֹשׁ,

עֵקֶב הֱבִיאוּנוּ עַד הֲלוֹם

וְרוֹמְמוּת וְעֶרֶץ לִבְאֵר בַּת הֶבֶל

וּמְפֹעֲמֵי רוּחָהּ בְּתִשְׁחֹרֶת עַמִּים - מֹשֶׁה,

אַסּוֹקַא, לֶנִין - כָּבְשׁוּ תַּחַת חֹק יְצָרִים

בַּל יִפְרְצוּ לְהַשְׁבִּית פֹּעַל, קָשְׁרוּ אִישׁ בְּאִישׁ

וְאֹם בְּאֹם אֲגֻדָּה אַחַת מְשַׂגֶּבֶת

עַד שִׁלְטוֹן הַחֲלָלִים לָנוּ הוּא כַּיּוֹם! -

(קין והבל- פרק הקץ)

ובתרועה אחת, תרעו כל המוזמנים ובראשם קין, ופצחו ברינה "רוממות והוד לקין הורה נצחונות" ו"רוממות והוד לימין אדם מכניע העולם" ו"הוד והוד לבאר, שהיתה עזר לימין קין".  אשר היא לימדה את כל איתני הטבע ש"הגעש" מנצח את "ההגיון" ו"העוֶל" עולה על "האיחוד".   דווקא - איחודם-, איחוד איתני הטבע המשוכנעים מול עוול המושל - שהוא בן־אדם:  

וְכָל הַקְּרוּאִים לְעֻמָּתוֹ רִנָּה:

רוֹמְמוּת וְהוֹד לְקַיִן הוֹרֵה הַנִּצְחוֹנוֹת,

רוֹמְמוּת וְהוֹד לְמִין הָאָדָם מַדְבִּיר עוֹלָם,

וְהוֹד, הוֹד וּמְאֹד לִבְאֵר בַּת הֶבֶל,

לִימִין קֵיִן עֵזֶר, אֲשֶׁר אִלְּפַתְנוּ

הִגָּיוֹן תַּחַת גַּעַשׁ, אִחוּד תַּחַת חָמָס,

וְסֵבֶל בְּעֵת דַּכָּא עַד לָבְשֵׁנוּ הַמֹשֵׁל! - 

(קין והבל- פרק הקץ)

ואז הרים קין את כוסו לכבוד באר, תומכת־פעולתו, ולכבוד המסובים כולם.  אך כמעט נגעו שפתיו ביין והנה צנח אל מושבו ובן-רגע נפח את נפשו, כי שמה באר רעל ביינו.  ותרע תרועת המוות, במקום תרועת הנצחון, שתרע כמלפנים.  וקרא "מי הרעיל כוסי?", והנה באר באומץ־לב ענתה "אנוכי", כי נקמת הבל תשיג אותו עד יום ניצחנו:  

אָז יִשָּׂא קַיִן כּוֹס יְפַת אַפְלוּלִית-יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ.

עוֹד הַמְסֻבִּים יֵינָם לְמוֹ פִיהֶם, וַתִּיבַשׁ

כָּל יָד, וְרִחֲפָה כָּל עֶצֶם, וְכָל עַיִן קָמָה,

כִּי פֶתַע נַעֲווּ פְּנֵי קַיִן, מִשְׁנֵה חִוָּרוֹן

חָוָרוּ, וּזְעָקָה קָרְעָה בָּתֵּי לִבּוֹ:

מִי הִרְעִיל כּוֹסִי? - וְלֹא יָכֹל דַּבֵּר עוֹד

כִּי צָנַח אֶל מוֹשָׁבוֹ בְּפִרְפּוּרֵי שָׂרוּף.

קוֹם קָמָה נִצְּבָה רוּם בְּאֵר בַּת הֶבֶל מַלְכָּה:

אָנֹכִי, קַיִן!  נִקְמַת הֶבֶל הִיא וְרַעֲלוֹ

אֲשֶׁר בְּשִׂיא-גְאוֹנְךָ הִשִּׂיגוּךָ!

 (קין והבל- פרק הקץ)

יש להעיר, שהשורות האלה משקפות הושפעתו של אברהם רגלסון בספרות ובשירה האנגלית, כאמור בהקדמה.  שהן מזכירות לנו מחזה "האמלת" של וויליאם שייקספיר (המחזאי והמשורר הבריטי הידוע).  כי אנו רואים בשיטת הנקמה של באר, המשתמשת ברעל לנקום מקין, היא שאולה מן המחזה.  

נחזור לפואמה לאמור, לב באר, אשר קן -באחד הימים- זמה ומזמה, לתמוך בקין, עד ישיג לשיא ניצחונו, וישעבד את העולם במלאו. אז תקום היא לגזול ממנו את ניצחונו ולהקים את נקמת הבל אביה, ואת חלומותיו אשר חלם באין ואפס...  הרי היא באה ההזדמנות הצפויה, אחרי שהרעילה באר את כוסו של קין והמיתה אותו.  קמה אף היא בנאום ארוך מול המוזמנים,  ותקרא דרור לעולם, דרור מן היש, ורווחה ממצוקת ההוויה וחופש מיצר העשיה:  

רְאֵה, כִּי הֶבֶל חַי וַחֲלוֹמוֹתָיו קָמִים

וְאֶפְרוֹשׂ עַל יְקוּם שׁוֹמֵעַ רַעְיוֹן-אָבִי,

וְיִתְקוֹן עִוּוּת קַדְמוֹן, הֶרְיוֹן יֵשׁ מֵאָיִן! -

הַיּוֹם רְוָחָה אֶקְרָא

מִסְּדָרִים נִבְנִים מֵהֵהָרֵס עֲמִיתֵיהֶם,

מֵעֹדֶף רוּחַ יוֹצֵר נֶעֱקָד בַּיָּצוּר,

מֵחֶשְׁבּוֹן-עוֹלָם רַמַּאי, חָב וְלֹא יְשַׁלֵּם, -

הֵן מַחֲנָק - סֵדֶר,

וְרֹגֶז - תֹּהוּ,

מִמְּצוּקַת הַיְצוּרִים

יִּשְׂעֲכֶם הָאָיִן.

לִנְאוּם בְּאֵר חֲרֹדוּ!

מוֹתְתוּ יִצְרֵיכֶם עַתָּה,

מְהַוֵּיכֶם וְנוֹנְשֵׂיכֶם,

אַשְּׁרוּ אֶפֶס,

אִמְרוּ לִרְצוֹנְכֶם - אַל-רָצוֹן.

וְתִמּוֹג הֲוָיַתְכֶם בְּאִי-הָיֹה.  

(קין והבל- פרק הקץ)

ובכוח משנה אשר לה, ירושת קין והבל גם יחד "כִּי כֹּחַ הֶבֶל כֹּחִי, וְכֹחַ קַיִן יְרֻשָּׁה לִי", נטתה בידה מול השמש, ומיד כבה אורה ונתכסתה בעשן; הכוכבים ניתקו ממסילותם והתפוצצו אחד אל משנהו.   אחר רקעה אל המזר אשר בו המשתה - ויתפורר והיה לאפס, והיא עם כל המסובים שבו אל "דְּרוֹר הָאַיִן":

 וַתֵּט יַד-גְּבוּרָה מוּל הַשֶּׁמֶשׁ,

וַיִּשְּׁנוּ פָּנָיו, לָקוּ חֲבַרְבּוּרוֹת אֹדֶם,

חֲרִיצֵי שְׁחוֹר חֹרָצוּ, שׁוֹפְכֵי חוֹמוֹת עָשָׁן,

וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּא בֶּעָשָׁן, וְלֹא הָיָה שָׁמֶשׁ.

כּוֹכָבִים גְּדוֹלִים אָצִים מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת צָפוֹנָה,

כִּי נִתַּק מַזָּר זֶה אֲשֶׁר הַמִּשְׁתֶּה בּוֹ

מִצֶּמֶד מְאוֹרוֹתָיו, וַיְעוֹפֵף שׁוֹבָב.

נִדְהָמִים, צְמוּקִים-צְפוּפִים יַשְבוּ שָׂרֵי קַיִן.

וַתָּשָׁב הִיא וְעִמָּהּ קְהַל נִכְבַּדֵּי קַיִן

עַל מַזַּר-שִׁבְתָּם יַחַד, אֶל דְּרוֹר הָאַיִן,

אֶל רֶחֶם הַהֲוָיָה טֶרֶם זָע וְכָאַב,

בְּטֶרֶם כִּרְסֵם חֵשֶׁק רִאשׁוֹן לֵב הַדְּמָמָה.

(קין והבל- פרק הקץ)

כך, קרב המחזה המיתוסי־פילוסופי "קין והבל" לקצו.  ואנו עומדים להוריד את המסך הכבד מול עיני הקוראים, ובאותו זמן בטוחים אנו שעדיין יש שאלות חשובות מאד בלבבם של הקוראים והן: הניצח בסוף הבל את קין?  הניצח ההגיון את הרצון?  האם גברה השאיפת "האין" ו"הנירוואנה" על שאיפת "היש"?  או האם גובר כיבוש היצר על יצר הכיבוש?.  התשובה על השאלות האלה נמצאה בתום הפואמה, והדיה מתהדהדים בקול המשורר עצמו, שהוא אומר בקלות ובמילה אחת: "לא".  ...כי כל עמלה של באר וכל תקות שואפי האין והאפס עלו בתוהו.  כי במקום משהו בחלל ההוויה, בקמט־סתר שבין "מֵמָד תְּשִׁיעִי לַעֲשִׂירִי", נם איזה פירור־כוח קט, שקין לא הרגיש בו ובאר איפוא לא שלטה בו, וממנו תוצאות לעולם חדש ולפריחת חיים חדשים:

בֵּין מֵמָד תְּשִׁיעִי לַעֲשִׂירִי, נָם לְתֻמּוֹ

פֵּרוּר כֹּחַ קָט, תִּשְׁבֹּרֶת גַּלִּיל זִיעַ,

אֲשֶׁר בִּהיוֹתוֹ מִצְעָר, שְּכֵחוֹ קַיִן, לֹא נִצְּחוֹ

וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ, וְגַם בְּאֵר לֹא יָדְעָה מְקוֹמוֹ;

עַל כֵּן, בִּנְפוֹל בְּמַאֲמָרָהּ תֵּבֵל

וְהִמּוֹג יַחַד קָעֳרֵי הַשְּׁחָקִים, עָמָד.

וְהוּא יְשַמֵּש זֶרַע

לִפְרִיכַת הָיֹה חָדָשׁ: סְפִירוֹת וְסֻלָּמוֹת

(גַּם לוֹוִים וְגַם נִפְלִים מִמַּטְבֵּעַ-קוֹדְמִים),

מַחְתָּרוֹת, כִּתּוֹת אוֹרִים, זְרָמִים וּבִדְלוּחִים,

גִּדּוּלֵי עֵץ וּבָשָׂר, תְּמוּרוֹת וְתוֹלָדוֹת,

עַל רַעֲבוֹנָם, פִּרְפֻּרֵיהֶם וְגוֹרָלָם.

  (קין והבל- פרק הקץ)

כה השים רגלסון את קצו של המחזה.  בודאי, הוא קץ פתוח, ממנו נקודת־מוצא חדשה לחיים חדשים, לעולם חדש, לקין והבל חדשים, למאבק חדש של איתני-טבע חדשים.  

החתימה והמסקנות:  

במשך מסע ארוך למדי, שבו הפלגנו על־ידי הפואמה "קין והבל" לעלומות רחוקים בהיסטוריה האנושית, לעלומות הרצח הראשון בעולם ולמאבק הקיים והמתמיד לנצח בקוסמוס.  ובתוך המסע הזה, שהביאנו למספר מסקנות, מהן בראש ובראשונה, מעמדו של אברהם רגלסון בשירה העברית, אשר מוצאים אנו שרגלסון נחשב מגדולי המשוררים העברים בארצות הברית, ואין שום משורר עברי באמריקה שהיה מושפע בשירה האנגלו־אמריקאית בכלל, כמו היה רגלסון עצמו, ומקורות השראתו השיריים היו שאובים מרוחה של השירה האנגלית, בנוסף לשירת הבינים העברית ושירת ביאליק.והדבר הזה מופיע בברירוּת בפואמה "קין והבל", שלפי דעתם של המבקרים המומחים, יש דמיון רב בין "קין והבל" של רגלסון ובין הפואמות האנגליות של בירון, שלי וקיטס.  אלא שאין דמיון זה מפחית את ערך יצירתו, משום שהיסודות הזרים ממוזגים אצלו ביסודותיה של תרבותו היהודית גם יחד.  

לא זה בלבד, המשורר מביא בפואמה הרבה שמושי־לשון זרים השאולים מן השירה האנגלית, והם ברובם חדשים בשפה העברית.  

בכל זאת, הפואמה "קין והבל" היא פרי רוחו של המשורר, ויסודותיה המיתוסים־הפילוסופים הם תערובת מסובכת מן התרבות היהודית והתרבות והפילוסופיה האירופית־מודרנית.  עלילת המיתוס שאובה מספרי־התנ''ך וסיפורי המקרא והקבלה, והפילוסופיה שלה- היא תפיסה בודהית שנצרפה בכורו של שופנהאור ותלמידו הרטמן.  כל אלה ועוד, מתורות מדעיות אירופיות עיצבו את תוכנה של הפואמה.  

רגלסון דן בפואמה בנושא המאבק הנצחי של איתני הטבע, במאבקו של בן־האדם המודרני בחיים, שיכול להשתלט על כוחות הטבע, וניצל אותם לשירותו, לבנות מצודות הציוויליזציה האנושית, אך כשהוא חודר למעמקי נפשו ומגלה את מצפוֹנותיה, יקום בתוכו מאבק מסוג אחר, הוא מאבק החיים והמוות, מאבק היש והאין, ומאבק ימי הנעורים והזקנות, שהגיע אליו במרומי הגיל והיה שכר לעבודתו וסבלו ויסוריו בחיים.  ובמהירות רבה, יכיר בן־אדם סיבת כאבו ויסוריו שנגעו בו, הם נובעים משאיפתו לרצון־החיים, ומשיאפתו להוויה ומיצר הכיבוש.  אין דרך להיגאל מעייפות זו אלא בביטול רצון־החיים והיש, השאיפה לאפס ולנירוונה.  

הרעיונות הפילוסופיים הפסימיים האלה מביא אותם רגלסון בראשית הפואמה, כשהוא מצייר דמותו של אדם הראשון.  אשר היא מופיעה כדמות פסיבית, הורישה את מאבקה לקין והבל גם יחד, ולא יכלה לשפוט ביניהם אחר כך.  ואף יש קלישאות מובהקת בתיאורו הטרגי של אדם למאבקו, אף על פי שהמאבק הזה יהיה נקודת המוצא של הפואמה, משום שהמשורר מצייר את הדמות הזו בזקנות.  להיפך, משפיעה עליו דמותם של שני בניו של אדם, היא מופיעה בימי־הנעורים, ובכך רצה רגלסון להגיש חלק קצור למאבק האנושי, א''כ עובר להגישו במפורט.  

המשורר מציג דמותו של קין בפואמה, היא דמות הנשארת נאמנה לתיאור הדמות התנ''כית, בהיותה היסוד הסוער, הבונה ומשתלט על המציאות.  בעוד דמותו של הבל היא היסוד "המאיין" את המציאות, היסוד המבקש להפוך הכל "הבל הבלים".  

ואף הדמות האגדית שבפואמה, דמות באר בת הבל, שיצר המשורר מדמיונו העשיר, מופיעה כדמות פסיבית של מקבל ולא נותן.    אך תפקידה בפואמה היה תפקיד חשוב מאד, משום שבלתי דמות של אשה לא יהיה מאבק היצרים.  

למעשה, באר לא היתה צד עיקרי במשוואה של המאבק - אף על פי שהיא הורגת קין ומגשימה את חלומות אביה באין ואפס- כי אם היתה גורם עוזר חשוב במשוואה להמשיך את המאבק.   לפיכך, תפקידה בפואמה היה מצומצם בשני דברים והם, השמירה על נקמת אביה וקללתו אשר קלל את קין מצד, ומצד שני לתמוך בקין עד ישיג לנצחונו ולכבוש בתבל.  ובדרך זו תתגשם קללתו של הבל, משום שקללתו של הבל לא תתגשם אלא בגבירת שלטונו של קין בתבל.  והנה המשורר מסמל את האימפריות והממלכות הגדולות שבהיסטוריה האנושית.  שאחת מהן כשמגיעה לפסגתה תשמדנה ותקום על חרבותיה האחרת.  

לפי תפיסתו של המשורר, שכל אנשי המדע בהיסטוריה האנושית הם צאצאיו של קין... כי הוא חושב שהישגיהם המדעיים אשר הביאו לעולם למען הגשמת ההתקדמות התרבותית הם מעין דלק למאבק האנושי.  ומשום שההישגים האלה אפשר יהיו כנשק להרוג את האנושות במקום שיהיו סיבה לשרותה.  לכן, אף רגלסון רואה באנשי הרוח הם צאצאיו של הבל.  ובפואמה הביא רגלסון שמות כמו "משה", "לינין" ו"אסוקה" ולפי דעתו הם צאצאיו של הבל.  זהו צירוף מוזר של אלה השמות.הם היו בעלי תורות וחוקים, ואיך יהיו מצאצאיו של הבל והוא שולל החיים ונביא החידלון, חוץ מעצם הזיווג של משה ולינין.  כנראה, רגלסון לא הצליח בצירוף המוזר הזה.  

גם בפואמה נתגלתה נטייתו של רגלסון לקמאיות, לעולם פרימיטיבי חדש, לאיש המרים בידיו נס "השלום" העולמי, ונושא מעל כפתיו את בנית ציוויליזציה אנושית אין בה רצח ומדהבה.  דווקא, זהו "האדם העליון" של ניטשה, שכנראה, רגלסון מושפע גם בתפיסתו הפילוסופית.  

ולבסוף, יש לאמר, שהפואמה "קין והבל" היתה בשעתה מעין אגרת־אזעקה או בשורה לכניסת העולם האנושי למאבק האטומי, שיתרחש בין האנושויות.  אף על פי שהמשורר דחה את הטענות האלה של הפואמה באחד הראיונות.