דבר / 26 לאוקטובר, 1956
מאת י. זמורה
א.
שירתו של א.רגלסון – רגשית וחווייתית עד-תכלית: ושירתו – הגותית ומחשבתית עד-תכלית: שירתו של א.רגלסון – עברית וגזעית מא' ועד ת', את כל ההפכים האלה יכול אתה לתלות במשורר מיוחד-במינו זה, וכולם כאחד נכונים והולמים את הווייתו הפיוטית במידה שווה. ואיכה ייתכן הדבר? – דווקא משום שא.רגלסון בעל ייחוד אישי. בעל אופי קרוץ ועז, שאינו ניתן לטשטוש ואין כוח העשוי להביאו לידי טמיעה. הוא לומד תורה ותורות, הוא קונה חכמה וחכמות, אבל מזגו בו לעולם עומד ואינו משתנה. הוא נצר מאותה משפחת יוצרים גדולים, שכוחם העיקרי הוא – ישרם-עם-עצמם. ומי שהנו ישר-עם-עצמו לעולם לא רק שאינו רוצה להיות אחר משהנו, אלא שאינו יכול להיות אחר. ודווקא יוצר כזה אינו חושש ללמוד, לרכוש, לקנות, להתפעל מן הזולת, כי את עצמיותו לא ישנה בשום פנים. נפשו בו נכווית מצל צלה של אפשרות לתת ביצירתו משהו שאינו שלו, שאינו הוא-עצמו. כי גניבת-הדעת – אינה רק חטא ליוצרים כאלה, היא בשבילם אסון אישי – היא מלכתחילה הניגוד המוחלט, מניה-וביה, של היצירה.
והלא זה סוד המקוריות, ואין מקוריות אחרת.
ב.
לעולם אין אדם, ואפילו חרוץ ושקדן, עשוי לקנות בכוח הלימוד והשינון גם לא שמינית-שבשמינית ממה שהוא מסוגל לקנות בכוחה של האהבה-לשמה גם כוח-היצירה, גם מעשה-היצירה אינם נקנים אלא על-ידי אהבה-לשמה. אין אדם יוצר, אם אהבת-היצירה אינה כוונתו הראשונה. התפארות, רדיפת-כבוד, בקשת אהבת-הבריות, אינן תכונות זרות ליוצרים, ואין הן פוסלות את היצירה כשלעצמה, גם כשהן פוסלות את האיש היוצר, אם יסוד-היסודות היא יצירה-לשמה. כי מעשה-היצירה, אפילו אצל הגאון, היא יגיעה רבה, היא עבודת-פרך, היא לימוד שאין לו סוף, לימוד ממש, לימוד החיים, לימוד חכמות, לימוד מדעים, לימוד אנשים, לימוד הטבע, לימוד מספרים ולימוד מהתבוננות ומהסתכלות, לימוד שאינו נקי מטירדה ומטירחה, והיא קשה מאד, ואין לעמוד בו אלא מתוך סקרנות מתמדת, מתוך אהבה שאינה מרפה. היצירה, ואפילו אצל בעל הכשרון-מלידה, אינה נס, ואינה מקרה מוצלח.
ואין יצירה פיוטית אלא בכוחה של לשון ידיעת לשון מקיפה ועמוקה, ואין ידיעת לשון אלא שוב – בכוחה של אהבה, אהבת כל מלה, מתוך סקרנות לתולדותיה לגלגוליה, לקורותיה מאז נולדה ועד ליום שאתה זקוק לה. מלה שבאה באקראי, ואתה אדיש לה, ואין לך הבדל אם תתן אחרת ודומה במקומה – מלה אילמת היא, מילה מתה היא. אין משורר נותן בשירו אלא מלים שהן אצלו בחירה, שהן אצלו חווייה, שהן אצלו עולם-ומלואו, שלא ימירן באחרות בשום פנים, כי הן מגדירות הגדרות שאותן לא ימיר באחרות, כי הן מביעות רגש עז ודק ויקר לו, והן מבטאות הרהור, רעיון או מחשבה שהגה בכל מהותו בו – ולא יחליפם באחרים.
ואהבות אלה, אהבת היצירה, אהבת השירה ואהבה ללשון, – אהבות-לשמן אתה מוצא אצל א.רגלסון, כמו שאתה מוצאן אצל כל משוררי-אמת, אצל משוררים מקוריים. בכוחן של אהבות אלה כה רבים עולמותיו, וכה עשירים וססגוניים עולמותיו. הוא סקרן לא רק לפרי ה"יפה", לפרי ה"פיוטי" – נגיד – הרימון, התפוח – אלא לפרי כשלעצמו, למהותו כמו, לסתרו כמו לגילויו, לכוח המצמיח שבו, לליחו, לעסיסו, לגרעינו, לחרצנו, והוא סקרן לא רק ל"אהובה, ל"נאוה", אלא לאשה, לחוה בת-העדן, ליונה שבה וגם לנחש שבה, אבל בה-במידה הוא סקרן גם לאחיו הגבר, על כל יצריו ופתלתוליו, כעל כל סגולות החן וגבורותיו שבו. כאן לא שיגרת-נושאים "פיוטיים" ואפנת דמויות וסמלים שיריים, – אף כי בהם אין לזלזל, במידה שהם מסורת וחכמת-דורות, – אלא טעם אישי, חווייה אישית וצורך-שיר אישי.
והוא רואה פרטים ככללים – וגם גרגיר-אבק, עלה נובל, כמו פנינת-ים, כמו זמיר – הם נושאים לשיר: לא, הם שירה, כי למשורר-ממהותו אין פרוזה, אלא הכל-הכל שירה – גם בקשת-פרנסה, גם המזונות, גם המחלות, כמו גם המות, כמו אלוהים.
גם המחשבה – שירה היא למשורר, ויותר מזה – גם ההגיון, ואפילו הוא "קר", ואפילו החשבון, ולא רק חשבון-הנפש, הוא שירה למשורר, שהשירה היא נשמת-אפו, היא כלי-הקליטה שלו, ולא רק כלי-הפליטה.
ג.
"על איש הכוכבים" – הוא שיר קינה נרגש של א.רגלסון על מותו של ח.נ. ביאליק: זו קינה וגם הימנון, שיר מלא רגשות על גדותיו, ואותה שעה מלא מחשבה על הוויית הקוסמוס, על מוות ועל חיים, על שירה ועל משורר, שיר גועש אהבה למשורר הנפטר ולשירתו, ושיר הגות על מות-עצמו, בבוא-העת, והשיר לא שקול ולא חרוז – אבל כולו ניגון.
ומה אישי נפלא, לא שכיח, גדוש מחשבה ועשיר מראה ושופע חכמת-טבע הוא השיר "גשם", שסופו אהבה לאשה, אהבה שמן הטבע, עזה כמוהו ומופלגת בהוד-והדר ראשוני כמוהו.
שיר אהבה ללשון העברית, לכללי דקדוקה, למשפחות מלותיה, לטעמי אותיותיה, לסתרי כוונותיה, לגלגולי מושגיה, להוד צלילה – שר א.רגלסון בפואימה שלו "חקוקות אותיותיך" אם תרצו זה שיר בינה, שיר ניתוח בלשני, שיר בנוי לפי תכנית ארדיכלית, והוא עשוי תאים-תאים ואגפים-אגפים, אך גם הבינה וגם התכנית וגם החשבון מדברים שיר אם יד האהבה בהם, אם כשרונו של משורר עושה בהם.
ושיר אבטוביוגראפי לא.רגלסון, שיר שהוא גם פרק בהיסטוריה של ארץ-ישראל בזמן מסויים, ויש בו גם אספקלריה לחיי משפחה אחת בישראל, ורקומים בה פרקי הווי של חיי ספרות ומנהגי חברה,והוא מעין דרמה משופעת אסונות, ויש בו תיאורים של יסורים, של צער ושל מכאובים המזעזעים את הנפש, שיר שהוא מזיגה מופלאה של יסודות אפיים עם יסודות ליריים מובהקים – הלא היא הפואימה הסיפורית "עקדת שלמיהו", שיר שיריעתו רחבה ושורותיו ארוכות ונוהרות לאין סוף, שיר שעיקרו רגש ורגשיות, ושוב עיקרו הגיון ומחשבה, שיר השתפכות-הנפש ושיר פילוסופי כאחד.
ד.
אברהם רגלסון כרוך אחרי פילוסופיה והיא לו גם מזון וגם עניין, והיא לו גם נושא למסות מיוחדות באיבן, שכן הוא לא בא לבקר את השיטות, ואף לא להעריך את דברי הפילוסופים, אלא מרצה בהרצאה מקורית מאד, עניינית ואף על פי כן פיוטית, את מחשבתו של פרויד, ברטראנד רוסל, הנרי ברגסון, ג'והן דיואי, ווייטהאד ועוד: כלומר, הוא בורר את התמצית, את עיקר-העיקרים ומגישו בכלים נקיים וסדורים, בבהירות מלאה ואינו מחסיר מאום. והדבר מעיד שוב על אהבה גדולה, שכן לא דבר רגיל הוא, שמשורר יהיה מעין פופולאריזטור של מחשבות פילוסופיות. המסות-ההרצאות כתובות בסיגנון של שיעורים באזני שועים, אלא שהמרצה עצמו הוא בין השומעים, כלומר הרצאתו גורמת לו הנאה כפולה, הייתי אומר, הנאת משמיע ושומע גם יחד.
קרובות להן בטעם, אך ביתר אינטימיות, הן מסותיו-הרצאותיו של א.רגלסון, מעין שיחות מסביב לשולחן-עגול, על משוררים ועל בעיות שירה – "אלוהי הטבע בשירה האמריקאית", "הסוניטות של שכספיר", "אור הקבלה בשירת מילטון", "רוברט האריק, משורר מאי ובשמים", מסות שהן יפות גם לבקיאים ויודעים וגם לשאינם בקיאים ורוצים לקנות ידיעה ומושג בעניינים אלה. בינתו של המשוחח רחבה, ידיעתו מוחשית, דביקותו בנחת ובפשטות, הרצאתו צלולה וצלילית והדברים כובשים דעת ולב.
ואולם, שתי מסות-הרצאות צריכות ציון שבייחוד, שכן הן מגלות שרשי השפעה-מרצון – האחת "מאמר אנציקלופדי על ביאליק", והשניה – "תגים לשירת בן-גבירול". א.רגלסון כותב כאן דברים שבהערכה בנוסח מיוחד, ודומה כאילו הוא מספר סיפור הרפתקאות. אתה קורא ודומה עלילך כי אתה שומע מעשי-גבורה מפליאים, גם ח.נ. ביאליק וגם שלמה בן-גבירול נראים לך תוך קריאה כמין קוסמים, כיוצרים אגדיים, כמו אנשים חיים שהם גם נסים שקרו לעם העברי ולספרות העברית.
ועוד כוחו של א.רגלסון יפה ומבריק ברשימות-אגב קצרות, שקראן "שירות תל-אביביות", בספרו "מלוא הטלית עלים", והן רשימות מעורבות – על נושאים שונים: גם רשמי-יום, הערות על מקרי הזמן, דברי הגות, הרהורים חולפים, מראות רחוב, מחשבות בשאלות שירה, פעם בנוסח שיר בפרוזה, פעם בדרך סאטירית, יש בביטוי לירי ויש בדרך של שיחה, ובכל טבוע חותמו האישי, והכל מוכיח כשרון ועצמיות, והתוכן – ממשי, מוחשי, ילידי צורך ושואף אל מגמה, והצורה – חוט של חן משוך עליה ויש בה חיות וצביון מיוחד ומובהק, ולדברים יש משקל רעיוני ויש ערך אמנותי, ולא רק לשעה קלה.
ה.
א.רגלסון שייך לאותה משפחת-יוצרים, שיצירתם מוכיחה כי הם קנו לעצמם ערכי תרבות אחרונה וסיגלו לעצמם דיוקי חכמות ואפילו פרטי מדעים ואף על פי כן נשתמר בהם איזה תום בראשיתו, בטרם-תרבות, איזו פריעות של ימי התוהות-ובוהות בארץ. למשפחת-יוצרים זו שייכים, דרך דוגמה, ויליאם בלייק האנגלי, וולט והיטמן האמריקני, היינריך קלייסט הגרמני. זוהי תכונה-מלידה, הקובעת ערך לעצמה ומוסיפה צביון לאיש וליצירתו.
|
